אוצרות חיים שער העקודים ב

אוצרות חיים שער העקודים פרק ב'

(בעץ חיים שער ו' פרק ב')

והנה אותם הד' אלפי"ן שציירנו לעיל בחוטם הם הנכנסים בפה והם נעשים שם ד' הבלים. והנה ד' פעמים הבל הוא בגי' קמ"ח, כי ע"י השיניים שבתוך הפה נטחנים אותם ארבעה הבלים ונעשים קמ"ח ונגמרת פעולתן. ואל יקשה בעיניך מ"ש לעיל כי מן אור האזן שמאל הנכנס בפה נעשה ממנו חיצוניות הכלי ומן נקב חוטם שמאל נעשה פנימיות הכלי כי עם היות שהאור המקיף הוא גדול ומעולה מן האור הפנימי, עכ"ז פנימיות הכלי הוא גדול מחיצוניותו כנראה בחוש העין, משא"כ בבחי' האורות כי (הנה) האור הגדול שלא יוכל הכלי להגבילו ולקבלו בתוכו ישאר בחוץ בסוד אור מקיף, והאור הממועט ישאר בפנימיות, משא"כ בכלים, וא"כ איך מבחינת האזן העליונה יהיה חיצוניות הכלי ומן החוטם שהוא יותר תחתון יהיה פנימיות הכלי. והתשובה בזה היא כי האור כולו הוא שוה בהשואה א', וכאשר רוצה ליכנס ולהיותו נגבל בתוך הכלי אז האור שאינו יכול ליכנס תוך הכלי נשאר בחוץ בבחינת מקיף, ואור פנימי הוא מאיר מבפנים בכלי ועובר האור עד חצי עובי דופן הכלי מצד פנימיות הדופן, והאור המקיף הוא מאיר מבחוץ הכלי ועובר האור עד חצי עובי דופן הכלי מצד חיצוניותו, וע"י שתי הארות אלו מאיר הכלי ומזדכך. והנה אנו צריכים שחצי כלי יאיר מחמת אור המקיף, והנה אור המקיף גדול מאד ולא היה עובר הארתו ונבלע ומאיר ספר אוצרות חיים - שער העקודים בדופן הכלי כי יש הרחק והפרש והבדל גדול ביניהם, ולכן הוצרך שפנימיות הכלי הגרוע ישתוה עם אור הפנימי הגרוע ויאיר בו, וכן חיצוניות הכלי המעולה יאיר בו המקיף המעולה שאל"כ היה נשאר חיצוניות הכלי בלי שום הארה. גם יש סיבה אחרת והיא קרובה אל הסיבה הנזכרת, והוא כי הנה אור המקיף חשקו וחפצו להדבק עם האור הפנימי ולכן אם חצי הדופן של הכלי מצד החיצון לא היה זך יותר לא היה עובר בו אור המקיף, והיה אור הפנימי חסר מלקבל מאור המקיף. אמנם בהיות חצי החיצון של הדופן זך אז יש יכולת באור המקיף לעבור בו עד חצי עובי (הפנימי של) הדופן (ואז הוא פוגע באור הפנימי העובר ומאיר עד חצי עובי הפנימי של הדופן) ואז מאיר זה בזה, ואעפ"י שחצי הפנימי של הדופן לא יהיה זך אין בזה חשש, כי האור הפנימי עובר ומאיר בו עד חצי העובי הפנימי אעפ"י שאינו זך. ואם תקשה ותאמר כי עדיין יש להקשות ולומר שהרי בחוש הראות אנו רואים שפנימיות הכלי זך יותר מחיצוניותו. הנה ביאור הענין הוא כי הנה אעפ"י שאור הפנימי קטן מן אור המקיף עכ"ז להיותו מוגבל תוך הכלי לכן הכלי מקבל הארה שלימה ממנו, אבל אור המקיף אעפ"י שהוא אור גדול עכ"ז כיון שאינו דבק ומצומצם עם הכלי אינו מאיר כ"כ הארה בחיצוניות הכלי כמו שמאיר הפנימי בפנימיות הכלי, ובזה בא הכל על נכון:

(בעץ חיים שער ו' פרק ג'):

והנה נתבאר ג' בחינות הטעמים, ואמנם גם בחינת נקודות ותגין ואותיות כלולים בהם אלא שאינם נגלים כאן עד למטה באורות העינים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

ונבאר עתה יציאת האורות האלו הנקראים עקודים. דע כי בעת שיצאו אלו לא יצאו שלימים, וכמ"ש בע"ה, וטעם הדבר הוא כי כוונת המאציל היא לעשות עתה התחלת הויית הכלים להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבלו, ולכן בהיות שיצאו בלתי שלימים ונגמרים חזרו לעלות אל שרשם להתתקן ולהשתלם, וע"י כן נעשה כלי וכמו שיתבאר. והענין כי בודאי הוא שבחינת הכלי היה בכח אף כי לא היה בפועל בתוך האור כי היה בבחינת האור היותר גס ועב רק שהיה מחובר בו בעצם היטב, ולכן לא נגלה בחינתו, כי (נ"א - אבל) כאשר יצא האור דרך הפה ולחוץ יצא הכל מעורב ביחד, וכאשר חזר האור לעלות למקורו להשתלם כנז' אז ודאי שע"י יציאת האור מחוץ לפה הנה אותה בחי' הכלי שהוא האור היותר עב קנה עתה עביות יותר, וע"י כן אינו יכול לחזור גם הוא למקורו כבראשונה ונתפשט האור הזך ממנו ועלה אל מקורו כנז', ואז ניתוסף באור העב הנז' עביות יותר על עביו, ואז נגמר ונשאר בחי' כלי. וא"ת א"כ כאשר יחזור האור הזך לירד ולהתפשט בכלי כבראשונה יחזור ויזדכך הכלי כבראשונה ויתבטל מלהיות בחינת כלי. והתשובה לזה הוא במה שהודעתיך במקום אחר כי לא חזרו כל י"ס שנתעלו במקורם לחזור ולירד כולם, אמנם הט' לבדם ירדו והעליונה שהיא הכתר נשארה תמיד שם עם המאציל. ובזה נמצא כי אור החכמה הוא שחזר להתלבש בכלי הכתר וכן שאר כל הספירות ויכולים הכלים לקבל האור ההוא המועט עתה ממה שהיה להם בתחלה:

והנה כולם יצאו בתחילה בבחינת נפש בלבד וז"ס פסוק נשבע ה' בנפשו, כי בחינת עולם האצילות הנק' נקודים כמ"ש בע"ה והוא הנקרא שם הוי"ה הוא הנשבע במי שגדול ממנו והוא עולם העקודים הזה אשר כולם יצאו בחינת נפש בלבד. ומזה תעמוד (נ"א - תעמיק) ותראה כמה עמקו מחשבותיו ית' כי אפילו עולם העליון של העקודים אינה רק בחינת נפש לבד. והנה כל הי"ס יצאו אבל לא יצאו יחד כולם רק בתחלה יצאה המלכות הפך מעולם הנקודים כמו שיתבאר במקומו בע"ה, ומלכות זו היא יצאה בבחינת נפש בלבד כי אין ספירה שאין בה נרנח"י כנודע, אמנם עתה לא יצאה רק בבחינת נפש בלבד:

ונלע"ד לקשר דרוש זה עם הדרוש שנכתוב בע"ה כי בחינת אזן היא נשמה והחוטם הוא רוח והפה הוא נפש, וכמ"ש למטה בדרוש זה עצמו ועי"ש. והנה אני חושב בודאי ששמעתי ממורי זלה"ה כי ודאי הוא כי כאשר יצאו כל י"ס האלו באו כל הבחינות של נרנח"י כלולים בהם, אלא שבתחילה לא נתגלה בהם רק בחינת נפש לבד וכמ"ש בדרוש נשמת אדם התחתון שתחלה באים כולם ביחד ואח"כ מתגלה כל א' וא' בפני עצמה, נפש ואח"כ רוח וכו'. והנה כאשר יצא אח"כ בחינת היסוד לא נתגלה ביסוד רק בחינת נפש בלבד לעצמו, אבל נתוסף הארה במלכות שנתגלה בה בחינת רוח, וטעם הדבר הוא לפי שהרוח בא מן הו' קצוות כנודע, ולכן בבא היסוד מתחיל להתגלות במלכות בחינת הרוח ואינו נשלם לגמרי עד שיצאו כל הו' קצוות שהוא מיסוד עד החסד, ואז נגמר בחינת הרוח כולו של המלכות, ובבא כל א' מהם היה מתגלה במלכות קצה א' מבחינת הרוח. וכבר נודע כי היסוד אינו מכלל הקצוות כי הנה אינם רק ה' חסדים מחסד עד הוד, אך היסוד אינו לוקח חסד א' פרטי לעצמו רק שנכללים כל הה' קצוות בו, ונמצא כי בחינת כללות ו"ק של הרוח זהו מה שנתגלה במלכות כאשר יבא (נ"א - יצא) היסוד, אבל בצאת ההוד או הנצח וכיוצא בשאר הה' אז היו מתגלים בחינת הקצוות ממש של הרוח במלכות. והנה כל זה הוא מה שנוגע אל בחינת המלכות, אמנם מה שנוגע אל הו"ק הוא באופן זה, כי בצאת היסוד אז נגלה בו בחינת כללות הה' קצוות של ז"א בבחינת נפש בלבד וכשנגלה (נ"א - וכשבא) ההוד אז נגלה קצה א' של נפש דז"א וכן עד שנשלמו כל הו"ק. עוד יש הפרש אחר בין היסוד לה' קצוות אחרים, והוא כי כאשר בא ההוד נתן כח כללות (א') ביסוד מחדש מבחינת נפש לבד וכן כולם עד שיצא החסד וגם הוא בצאתו נתן כח כללותו ביסוד, משא"כ בה' קצוות, כי בבא אחד לא היה מוסיף שום תוספת בחברו כלל ועיקר כי כולם שוים, רק שכאשר נשלמו כל הששה אז נמצא שנגמר כל הז"א בבחינת נפש. ואח"כ יצאה הבינה בבחינת נפש בלבד לעצמה ובחינת רוח לז"א ובחינת נשמה למלכות, אח"כ יצא החכמה בבחינת נפש לעצמה ובחינת רוח לבינה ובחינת נשמה לז"א ובחינת חיה למלכות, אח"כ יצא הכתר בבחינת נפש לעצמו ורוח לחכמה (נ"א - לאבא) ונשמה לבינה (נ"א - לאימא) וחיה לז"א ויחידה למלכות. הרי כי בבא הכתר שהיא אחרונה מכולן לא יצאת כי אם בבחינת נפש לבדה, וזהו פי' הכתוב (נ"א - וזהו פי' שני בפסוק) נשבע ה' בנפשו כנ"ל ע"ד הנ"ל. ואפילו בחינה זו של נפש הכתר לא נשארה בעולם העקודים כנ"ל כי חזרה להתעלות ונשארה דבוקה במאצילה.