אוהב ישראל/פרשת משפטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ותרגום אונקלוס ואילין דיניא די תסדר קדמיהון. יש לרמז בזה. דהנה ידוע דאית תליסר מכילן דרחמי והם הי"ג תיקונא דיקנא עילאה קדישא שהם אל רחום וחנון כו' ומהם וע"י נמשך כל השפעות טובות ורחמים וחסדים גדולים. ואל. הוא לשון תוקף מלשון ואת אילי הארץ לקח. כי מדה זו הוא כובש כל הדינין. וע"ד ועתיק יומין יתיב ופי' בזוה"ק יתיב על כרסייא לכפיא שביבין דנורא. ע"כ. ונמשך משם רק השפעות רחמים וחסדים נשגבים עליונין קדישין והמשכת הי"ג תיקוני דיקנא קדישא הנ"ל יוצאים מפ' מי אל כמוך נושא עון גו' עד מימי קדם והם י"ג ונק' בזוה"ק שבחא דעתיקא והם הם מקור ושורש הרחמי' לעילא לעילא כמו שהיו ברצון הקדום האחדות הפשוט. ומהם נמשך סידורי הרחמים והחסדים לכל העולמות העליונים ועד עולם התחתון. אכן לאשר התגלות המדות והכחות נשגבות עליונות הוצרך להיות ע"י צמצומים רבים כדי שיוכל כל עולם ועולם לקבל זיו בהירות הוד כבודו ית' לפי בחינתו וכמבואר לעיל לזה נתהווה כביכול ע"י הצמצומים אחיזת הדינים ר"ל. וג"כ ישנו זכות וחובה לפי ערך מעשי בלי אדם ולפי ערך המקבלים כפי שנוי כליהם כי מאתו ית' לא תצא הרעות רק עוצם הטוב והחסד. אכן השינוי נתהווה לפי ערך המקבלים ההשפעה בכליהם וכמבואר לעיל בפ' וארא ועיקר עבודתנו בתורה ובתפלה ובעשיית המצות הוא רק להמתיק כל הדינין ולהעלותן לשורשן הרמה בקודש ולסדר ולייחד כל הכחות והמדות הקדושים וכל העולמות בסידור ומיזוג הרחמים הטובים והחסדים כאשר נמשך מהימי קדם בסוד י"ג שבחא דעתיקא וכנ"ל. וזהו שתרגום אונקלוס ואילין דינייא די תסדר קדמיהון היינו אלו הדינין שבעולמות התחתונים תראה להעלותן לשורשן הרמה בקודש ולסדר אותן ולהמתיק קדמיהון היינו ליחדם בהימי קדם בסידור המיזוג להמשיך השפעת רחמים וחסדים טובים וכרצון העליון האמיתי האחד. והמשכיל יבין:

עוד י"ל בביאור תרגום הנ"ל. דהנה כתיב כי המשפט לאלהים הוא. ודרשו חז"ל כאשר הדיין מחייב הזכאי נוגע זה המשפט כביכול לאלהים כי הוא ית' ממלא חסרון הזכאי שחייבו זה הדיין שלא כד"ת. ולזה צריך הדיין להיות מתון מאוד במשפט קודם שיצא דינו לצדק. וליישר דעתו ושכלו ולישב באימה ויראה והכנעה וכמאחז"ל כאילו חרב מונחת לו בין כו'. ומה גם בהשים אל לבו כי אלהים נצב בעדת אל וכאז"ל אז בודאי מהראוי להיות מלא רתת וזיע וחרדה וחיל ורעדה יאחזו מפחד ה' ומהדר גאונו. ואז הש"י שולח לו דעה מיושבת וצלולה שיוכל להוציא משפטו לאור לבל יטהו ח"ו ויכוין לאמיתו. וזהו מרמז התרגום ואילין דינייא. היינו בין איש לרעהו. די תסדר היינו שתסדר ותיישב בדעתך. קדמיהון מאן הוא דקאים קמייכו הלא אלהים נצב בעדת אל. והמשפט הוא לאלהים וקבע את קובעיהם נפש כו' ובודאי צריך לזה ישוב הדעת נכון מאוד ולא בחפזון ובהלה. וגם שלא לעשות ולגרום עינוי הדין. כ"א הכל לעשות באימה ויראה והכנעה כי עומד לפני ממ"ה הקב"ה. או יאמר קדמיהון. ע"ד מעונה אלהי קדם והבן:

עוד י"ל בהנ"ל כי הנה כל מצות התורה הם התנהגות העולמות וכמו שההנהגה הוא בעולמות העליוני' הק' ע"י אורות בהירים ומצוחצחים וזכים לפי ערך פרטי ודקדוקי המצו' הנמשכי' מהאורו' ההם בשורשם הרמ' בקודש כן הוא התנהגו' העולמו' התחתוני' ע"י פרטי ודקדוקי המצות בלבושי התורה שהם התרי"ג מצות. וסודם ומקור שורשם של כל המצות הם אורות זכים ומצוחצחים קדושים עליונים. והמשכתם וסידורם והתנהגותם ופרטיהן ודקדוקיהן של כל מצוה ומצוה הוא לפי מקור ושורש של המצוה ההוא בעולמות העליונים וכמו שההנהגה וסידור של המצוה ההוא בעולם ההוא במקורו. ככה ממש הוא פרטי' ודקדוקי' בעוה"ז התחתון. ע"ד מ"ש כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי גו'. כן הוא ממש במקור העליון. כי ישנו עולם בעולמות העליונים אשר הוא מסודר בהנהגה זו כנודע למביני מדע. והנה הסנהדרין הקדושים בזמן שהיו יושבים בלשכת הגזית. והיו חכמים צדיקים וקדושים. וכאשר בא לפניהם איזה משפט ודין. היו יודעים ומבינים בדעתם הקדושה איך הוא הסידור וההנהגה של משפט זה במקורו העליון הקדוש. וככה ממש הוציאו לאור ולצדק משפט הזה בזה העולם. אכן בעוה"ר אין אתנו יודע עד מה ולאו כל מוחא סביל דא. ובפרט בעתים הללו. אכן אם הדיינין יושבין באימה ויראה והכנעה ופחד אלהים לנגד עיניהם ורוצים לברר האמת ולהוציא לצדק דינם אזי הש"י שולח להם ומופיע עליהם חכמה ובינה ודעת לברר האמת ולהוציא משפטן לאור כמו שהדין הוא מסודר במקור העליון. ולזה י"ל שכיון התרגום ואילין דיניא היינו אלו הדינים והמשפטים שצריכים הדיינים להורות בעוה"ז. די תסדר קדמיהון. ר"ל תסדר אותם ותוציא לאור משפטן כמו שהם מסודרים בהמקור והבהירות של כל דין ושל כל מצוה. והיינו קדמיהון. בעולמות העליונים הקדומים. וע"י מה יוכל לבוא לידי זה. ע"י שישב בשעת המשפט באימה ויראה והכנעה באמת מפחד ה' אלהים הנצב בעדת אל. וזהו ג"כ קדמיהון. היינו כאשר מציירים בדעתם ומחשבתם מאן הוא דקאים קדמיהון עי"ז יוכלו לסדר הדינין בכי טוב. וכנ"ל והבן:

ובכל אשר אמרתי אליכם תִשָמֵרו. הנה ידוע מאחז"ל אסור להתרפאות בד"ת כו' ולהגן שאני דמותר להגן על איזה איש ישראל בד"ת. עיי"ש בגמ'. ולפי הנראה הוא מילתא דפשיטא להו לרז"ל דמותר להגן וכמשמעות הלשון להגן שאני. גם מדלא מקשה הגמ' מנלן דבר זה מהתורה וכדרך הגמ' בכ"מ. משמע שדבר זה מפורש ממש בהדיא בהתורה. ולכאורה היכא רמיזא. אכן י"ל דדבר זה מפורש הוא בפסוק זה. ובכל אשר אמרתי אליכם תִשָמֵרו. שתיבת תשמרו בנקודתה הוא מורה פירושו לשון תִתְפָעֵלו והיה לו להנקד כמו בכ"מ היינו תִשְמרו בחולם המ"ם ושבא תחת השי"ן. וכן תיבת ובכל היה לו לכתוב וכל אשר אמרתי אליכם תִשְמרו. אך הפסוק מורה לנו בזה דמותר להגן בד"ת. וזהו ובכל אשר אמרתי אליכם. היינו בכל מצות התורה אשר אמרתי אליכם. תְשָמֵרו רשאים אתם להשתמר בהם ולהגן בעדכם שלא יבוא עליכם שום רע ח"ו. ונמצא שהוא דין מפורש בתוה"ק וק"ל:

ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' לחמך וגו' מחלה מקרבך. הא דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. י"ל דהנה ידוע דהש"י א"צ לעבודתנו ולצדקותנו כ"א צדקת מה תפעל לו ומה יתרון לו ית' בעבודתנו דלשון עבודה ושירות שייך אצל ב"ו דכל אדם צריך לעשות מלאכתו מה שמוטל עליו בביתו. וכשבא אחד ושרתו ועשה מלאכה זו במקומו. שפיר מיקרי זה עבודה אבל אצלו ית' אין שייך זה. אך זהו עבודת הש"י דעיקר תענוג הבורא בהוב"ש הוא להיטיב לברואיו ולהשפיע להם כ"צ. ועבור זה ברא כל העולמות וכל הברואים כדי שיעשו רצונו ויקבלו שפעו הטוב בכל עת וזה א"א כ"א ע"י אתערותא דלתתא מה שהאדם הולך בדרכי הש"י ומדבק א"ע במדותיו הקדושים מה הוא רחום כו' ואז מעוררין המדה זו מלמעלה ומשפיע הש"י חסד לעולם כי כשהאדם אינו מעורר החסדים למעלה במעשיו הטובים הגם שהקב"ה לא ימנע עבור זה מאתנו חסדו הטוב ושפעו ומשפיע לנו שפעו הקדוש. מצד מדתו של חסד אך בזה לא נשלם עדיין התענוג שלו כי זה קשה לפניו ית' להשפיע מטובו וחסדו למטה דרך פלא ונס בלא התעוררות התחתונים כמאחז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס. דהקי"ס היה ג"כ דרך נס ופלא לבד. כי הכנ"י היו אז ערום ועריה בלא תורה ומצות ולא היה אז התעוררות מ"נ כלל מלמטה אכן הש"י הטה עליהם ברוב חסדו רחמים גדולים והוצרך להגביר עליהם מדת החסד הגם שמצד הדין לא היו ראוים כנודע. ולכך היה קשה לפניו ית' קי"ס כמאחז"ל הים ראה ארונו של יוסף. דבאמת הים לא רצה ליקרע מפני בנ"י דהים עשה רצון קונו כפי הטבע שהטביע בו הש"י בעת הבריאה שילך מלא ע"כ גדותיו. ומה"ת יקרע להם לצאת מגדר טבעו. אך בזה שראה ארונו של יוסף הסתכל והבין שיש בחי' התגברות למעלה מן הטבע בהכנ"י כמעשה יוסף צי"ע שכבש יצרו וטבעו ולא רצה לשמוע לאשת אדוניו כפי הטבע עבור אהבת שמו ית' וית' ומזה נתיירא הים וינס. דהקב"ה מנהיג את הכנ"י להיטיב להם ולהגביהם למעלה מן הטבע. אבל באמת לא היה שם שום התעוררות כלל. ולכך הוקשה עליו הדבר כביכול וכמו כן מזונותיו של אדם. אם אינו מעורר בעצמו למעלה קשה לפניו ית' כביכול ג"כ להשפיע לו כ"צ במדת טובו וחסדו כמאחז"ל הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. אבל כשהאדם עובד את הש"י אז מגיע לו שפעו וטובו ית' מצד הדין. וא"צ ליתן לו מצד החסד וזהו באמת תענוג של הש"י. כשהמדה"ד מסכים ג"כ להיטיב להם. וזהו נק' עבודה. שאינו מטריח קונו בדבר שקשה לו כביכול היינו להשפיע לו מטובו וחסדו רק במדת החסד לבד אך נהנה מיגיע כפו. וכמאחז"ל במדרש אמרה מדת החסד כ"ז שהיה אברהם קיים לא הוצרכתי לעשות מלאכתי כי הוא עמד במקומי. ר"ל שאאע"ה במעשיו הטובים פתח שערי חסד העליון להשפיע לכל הנבראים כ"צ ולא היה צריך אז מדת החסד לגלות פעולותיו בעולם מצד חסדו לבד כי הוא התעוררות התחתון:

והנה כל צדיק וצדיק עובד את הש"י לפי שכלו והשגתו כ"א לפי מה שלבו בוער בקרבו. יש צדיק שעובד הש"י בדביקות גדול. ע"י מדת אהבה ונעשה בזה כסא ומרכבה לחסד העליון. כמו אאע"ה. ויש ע"י מדת גבורה ופחד כמו יצחק אע"ה. וכן יש שעובד הש"י ע"י מדת אמת כמו יעאע"ה ויש בחי' שונות זו מזו וכל השינויים אלו אינם אלא מצד העובדים המעוררים השפע עליונה מהמדה זו. כ"א לפי בחי' מדתו אך במקור ושורש העליון אשר שם נאספו ונתייחדו כל העובדות מהתחתונים והכל הולך אל מקום א'. ומכולם נעשה עטרה בראש מלך הכבוד מכל הצדיקים כוונתם אחד לפתוח מקור השפע שממעשיהם הטובים נתרבה התענוג להבורא בהוב"ש. ואז הש"י משפיע מטובו וחסדו לכל באי עולם. וכולם מקבלים שפע הק' ממקור העליון וא"כ השפעות השפע מהמקור והשורש הוא אחדות גמור. וההתעוררות ממטה למעלה להמשיך משם כל טוב הוא מבחי' שונות ע"י מעשה כל צדיק וצדיק לפי מעשיהם הטובים המשונים זה מזה. כ"א לפי בחינתו:

וזש"ה ועבדתם את ה' אלהיכם לשון רבים מפני שהעובדות של הצדיקים המה למטה מרובים כ"א לפי בחינתו והשגתו בכח אלהותו ית'. זהו אלהיכם לפי השגת אלהותו ית' שיש לכל אחד. אך לענין המשכת השפע מלמעלה ממקור אחד בא. לכן אמר וברך את לחמך גו'. ר"ל כשהצדיקים מעוררים מ"נ מלמטה למעלה. אז עושין בריכה ממקור מזל העליון להשפיע להכנ"י כל מיני חסדים טובים וכל מיני השפעות הק' המכונים בשם לחם ומים. ועי"ז שהקב"ה משפיע בעצמו משפעו הטוב וברכה להכנ"י אז והסירותי מחלה מקרבך. כי יש רעה חולה בבני אדם כמ"ש שהמע"ה בספרו יש עושר שמו' לבעליו לרעתו גו' ולא ישליטנו גו'. דזהו חולי הנפש שלא יוכל האדם ליהנות מעושרו אך כשהשפעתו בא לו מאתו ית' וכנ"ל אז יסורו החלאים מן העולם ולא יאכלו עוד לחם עצבים רק כל איש ישראל יאכלו לחמו בשמח' ובטוב לבב וישת' בלב טוב מימיו כברכת ה' אשר ברכו כיהר"א:

או יאמר ע"פ שאמחז"ל במס' ברכות. חסידים הראשונים היו שוהים שעה א' קודם התפלה ושעה א' לאחר התפלה כדי שיכוונו לבם למקום עיי"ש. ומקשה הגמ' והלא ג' תפלות הם ביום א"כ תורתן ומלאכתן מתי נעשית. אלא מתוך שהם חסידים תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת עי"ש. וזה מרמז הפסוק ועבדתם את ה' אלהיכם איזהו עבודה הוי אומר זו תפלה. היינו כשמתפלל באמת ומכוין לבו למקום כמו שהיו עושין חסידים הראשונים אז וברך את לחמך גו' היינו לחם ומים כפשוטו שהוא פרנסה כשאחז"ל מלאכתן מתברכת. וכן לחם ומים רומזים אל התורה שנק' כן. כמו שנ' לכו לחמו בלחמי. הוי כל צמא לכו למים וכאומרם ז"ל תורתן משתמרת:

או יאמר ע"ד שאחז"ל כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך עיי"ש היינו לאשר היתה הברכ' שורה בכל אשר לו. לזה כל שנטל ממנו איזה דבר שכבר שרתה עליו ברכת ה' הוא ג"כ מתברך. וזש"ה ועבדתם את ה' אלהיכם הבטיחנו הש"י וית' וברך את לחמך גו' והסירותי מחלה מקרבך. היינו שהש"י יברך לחמו ומימו של הצדיק העובד את ה' וכל מי שיאכל ויטעום אצלו כלום ישלח לו השי"ת מבוקשו הצריך לו כגון רפואה למי שצריך לרפואה וכדומה שאר מבוקשים בגשמיות וברוחניות כי"ר אמן:

או יאמר והסירותי מחלה מקרבך. ולכאורה צריך להבין תיבת מקרבך. הי"לל ממך. או מאתך. ולפי פשוטו י"ל דקאי על חולאים וחולשות ואיברים הפנימים ר"ל אשר גם הרופאים מומחים הגדולים אינם יודעים הרפואה על בורי' רק מתעתעים המה בזה כנודע ולזה הבטיחנו הש"י כאשר נעבדהו באמת יסיר מאתנו חולשת החולאים אפי' מהאיברים הפנימים וזהו מקרבך כפשוטו:

אמנם עוד יש לאלוה מילין. בביאור תיבת מקרבך. דהנה כתיב אני ה'. השוכן אתם בתוך גו' ובודאי זכאה איהו מאן דעביד ליה דירה נאה בליבי' ובאיברין דיליה ועושה א"ע בחי' משכ"ן להיות כביכול ה' שוכן בקרבו. וכאשר יבואר אי"ה בפ' תרומה. וכאשר אנחנו זוכין לזה שהש"י ישכון בתוכנו ובקרבנו אזי בודאי נסתלק ונתבטל כל החולאים רעים ואין שטן ואין פגע רע ואין שליטת שום דבר חיצוני בתוכנו ח"ו כי כתיב לא יגורך רע ודחז"ל לא יגור במגורך רע. וזהו והסירותי מחלה מקרבך משום דבקרבך קדוש והבן:

או ירמוז בתיבת מקרבך ע"ד שאחז"ל ד' מלכים היו מה שביקש זה לא ביקש זה דוד אמר ארדפה אויבי ואשיגם גו' עיי"ש כו'. עד חזקיה אמר אני אין בי כח לצאת למלחמה כ"א אני עומד בביתי בתפלה לפניך ואתה תשלח עזרך מקודש. וכן הי' ויך מלאך ה' במחנה אשור גו'. והנה בעוה"ר אין אתנו יודע עד מה בעתים הללו אשר צרכי בנ"י מרובים המה מאוד ואין הזמן גרמא להצדיק העובד את ה' להתפלל עבור צרכי כאו"א מישראל הבאים לפניו ולהתיר רחמי שמים עבור כאו"א בפרטות בהתאמצות התפלה כראוי ולזה מבטיח לנו הש"י כשנעבוד אותו באמת ובתמים אז והסירותי מחלה מקרבך היינו שתוכלו להסיר כל מיני מחלה מעם ה' בני אל חי מקרבך היינו במחשבתך הטוב לבד ולא תצטרך להתפלל בפיך רק בהרהור לבך הטהור ע"כ השפעות טובות וחסדים גדולים הצריכים לכאו"וא מזרע ישראל הבאי' לפני הצדיק לבקש עליו רחמים כי הש"י יעשה רצון יריאיו היינו למלאות חפצו ורצונו הטוב הגם שאינו מוציא הבקשה מפיו באיזה תפילה וכיה"ר אמן:

או יאמר מקרבך היינו שלא תצטרכו לבקש ולחקור אחרי הרופאים מומחים מאוה"ע רק מקרבך ר"ל ע"ד שאחז"ל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים:

או יאמר והסירותי מחלה מקרבך. דהנה התרגום יב"ע. מתרגם ואעדי ית מחת מרירתא מגווך. ועי' בביאור שפי' ע"ד מה דאי' בב"ק כי ישנו במרה פ"ג חולאים כמנין מחל"ה עיי"ש אך עדיין צריך להבין ולדעת למה פי' תיב"ע את הפסוק דוקא על החולאים התלוים במרה ולא על שאר החולאים:

אכן י"ל דהנה האדם הוא בחי' קומה שלימה בכל איברים וגידים וכן כל עולם ועולם מהעולמות העליונים הם ג"כ בבחי' קומה שלימה כל עולם לפי בחינתו ומדרגתו כי האדם הוא עולם קטן וכמוהו בבחי' קומה שלימ' בכל רמ"ח איברי' ושס"ה גידי' כל העולמו' וכאשר הם יבואר אי"ה להלן. וכל כללות עם בנ"י הם ג"כ קומה שלימה כנודע והנה בהאדם יש אבר אחד נק' מרה וכן הוא בחי' זו כביכול בכל העולמות תחתונים ועליונים בחי' קומות שלימות ובכלל כל העולמות כולם הם ג"כ בחי' קומה שלימה והוא לצורך קיום העולמות ע"ד מאחז"ל הכבד כועס והמרה זורקת בו טיפה ומניחתו וכן בבחי' קומה השלימה של כללות ישראל יש ג"כ בחי' מרה והם האפיקורסים והמוסרי' שבכל דור שהם מרים המאררים ומהם נמשך כל החולאים ופגעים רעים לכללות ישראל ר"ל אך עכ"ז מבטיח לנו הש"י כאשר נעבדהו בכל לבבינו אזי והסירותי מחלה מקרבך היינו כל החולאים רעים ר"ל הנמשכים ובאים מבחי' מרה שבקרבכם וזהו ג"כ כוונת תיב"ע שפי' כך הפסוק לאשר הוא מדבר הבטחה לכללות ישראל והבן:

ליקוטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. הם חמשה תיבות והם כ"ד אתוון ללמדך שהדיין צריך להיות בקי בחמשה חומשי תורה ובכל העשרים וארבע ספרים ואז הוא בבחי' ברכה ויקוים בו ובירך את לחמך וגו' היינו שיהא הברכה בלחמך ובמימך לכל מי שתתן לחמך ומימך תשפיע לו בזה טובה וברכה. אמנם יש לדקדק גמר אומר והסירותי מחלה מקרבך בוודאי כי יהיב רחמנא שובעא לחיי יהיב. וכיון שכתיב ובירך את לחמך וגו' בוודאי לחיי יהיב ומה פרט עוד והסירותי מחלה מקרבך. ויובן על פי דבריהם ז"ל בפסוק ממנו יתד ממנו פינה וגו' [חולין פרק ג'] וזה אומרו והסירותי מחלה על ידי מי גמר אומר מקרבך היינו על ידי מקרבך דייקא ממנו יתד ממנו פינה ובקרבך יהיה נמצא מי שירפאוך:

או י"ל והסירותי מחלה מקרבך ע"ד אומרו בקרבך קדוש היינו שהשכינה ברוך הוא שורה בתוך גופו של אדם ומזה בא לו רפואה וז"א והסירותי מחלה ע"י מקרבך היינו ממה ששורה בקרבך ממנו יבוא לך רפואה:

או יאמר והסירותי מחלה מקרבך ע"ד אומרם ז"ל אסא אמר אין בי כח להרוג כו' חזקיה אמר אין בי כח לא זה ולא זה רק אני שוכב במשכבי ומלאך ה' הכם כו' עי' במדרש בפתיחה איכה רבתי זבדי בן לוי פתח וכו' עוד שם איכה ד' בפ' לא האמינו מלכי ארץ וגו' והנה אנחנו בדור הזה אין בנו כח אפילו לשכב במטה רק להרהר במחשבתינו וז"א והסירותי מחלה ע"י מה ע"י מקרבך היינו אפי' ע"י הרהור שבקרבך וכ"ז באדם השלם שפועל בתורתו לבנות עולמות ע"ד שכתוב בזוה"ק בראשית ר"ש פתח ואשים דברי בפיך כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא ולילא בגין דקב"ה ציית לקליהון וכו' ובכל מלה דאתחדש באורייתא כו' עביד רקיעא חדא כו' וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבידין רקיעין קיימין בקיומיהון שלים קמי עתיק יומין והוא קרי לון שמים חדשים כו' וכל אילון שאר מילין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמיה קב"ה וסלקין ואתעבידין ארצות החיים וכו' ע"כ ועפ"ז נוכל לבאר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר. כי הנה באמת יש לעובדי ה' כח ושכל לומר דברי תורה בלי סוף רק כמעיין הטבע. אמנם חוקת התורה ומשפטיה הוא שאין לומר שום ד"ת רק מה שצוה ה' לאמר מה שנותנים רשות מלעילא וז"א זאת חוקת התורה הוא שלא לומר רק אשר צוה ה' לאמר ולא זולת. והבן: