אוהב ישראל/פרשת חקת

וידבר וגו' לאמר זאת חקת התורה וגו' לאמר וגו'. ראשונה צריך להבין ולדעת מהו זה. ב"פ לאמר. והנה לאמר הראשון הוא נכון. כי משרע"ה לא הורשה לאמר לישראל שום דיבור ששמע מפיו הק' ית'. עד שיתן לו הש"י רשות לאמר. ותיבת דבר אל בנ"י הוא לחיוב. שמחויב ומצווה לאמר להם. אך לאמר השני הוא לכאורה שפת יתר. גם צריך לדעת מהו לשון חוקת התורה כי לשון זה מורה ע"כ התורה כולה ומהראוי הי' לכתוב זאת החוקה. אשר צוה כו'. והי' קאי על מעשה הפרה לבד.

אכן בהעיר לב ושום שכל. י"ל. כי בא הכתוב לרמז בכאן רמז וסוד נפלא כי הנה ידוע כי תוה"ק קדמה לבריאת העולם אלפים שנה והיתה אז אורות זכים ומצוחצחים בסוד חכמה ובינה ושורשה הרמה בקודש היא חכמה סתימאה. קדמאה אשר לית השגה ומחשבה תפיסא ביה כלל. והיתה סתימא דכל סתימין. אכן רצון הבורא בהוב"ש היה שתבוא לידי התגלות עד אשר זכו בה עם ה'. בני אל חי. ליהנות מזיו הודה והדרה ואורה. ולזאת נק' תוה"ק משל הקדמוני שהיא כדוגמת משל נגד התורה הקדומה סתימאה קדמונו של עולם. ודבר זה הוא מרומז באלו התיבות זאת חוקת התורה. היינו בחי' זאת שהוא בחי' התגלות התורה. הוא חוקת התורה הקדומה חכמה סתימאה. אשר שם לא נוכל לתאר כ"א בסוד חקיקה. והבן. ומשם נאצלה ונתגלה בחי' זא"ת. התגלות התוה"ק. והנה מאחר כי תוה"ק ממקום גבוה וסתימאה ונעלם מאוד נאצלה. לא הי' רשות לדבר ולגלות דברי תורה. אמנם כן אדם אשר מטהר ומזכך מחשבתו בלתי לה' לבדו. ומדבק מחשבתו למחשבה העליונה. בחי' יו"ד משם הוי"ה הק' סוד חכמה עליונה ומטהר את ההבל היוצא מן הלב ומדבק אותו בהבל העליון הק'. סוד הבינה. סוד מילוי של שם הק' ס"ג. שהוא מספר הב"ל. שהוא ההב"ל הק' לכל העולמות. ובזה מייחד הה' ראשונה של שם הוי"ה הק'. וכשמטהר ומזכך את הקול היוצא ע"י שית עזקין דקנה. אז הוא מייחד ומקשר לוא"ו ימי הבנין סוד וא"ו משם הוי"ה הק' וכשמטהר ומזכך דיבוריו ומקשרם ומייחדם לשורשם בזה מייחד הה' אחרונה משם הוי"ה הק'. אשרי אנוש יעשה זאת. ולאיש אשר אלה לו. אליו יש רשות לדבר ד"ת ולגלותם לעם ה' בני אֵל חי. וזהו אשר צוה ה' לאמר. צוה הוא מלשון צוותא וחיבור. היינו האדם אשר הוא מחבר ומייחד כביכול השם הוי"ה הק' כמבואר. אדם כזה יש לו רשות לאמר והבן כ"ז היטב:

וידבר וגו' קח את המטה וגו' העדה וגו'. הנה בכאן רבו הדיקדוקי'. וזה יצא ראשונה להבין ולדעת. ענין הטעות והחטא של מרע"ה. מה היה לו. ורש"י ז"ל פי'. ע"פ יען לא האמנתם בי להקדישני שאלו דברתם אל הסלע הייתי מקודש לעיני העדה כו' עיי"ש. וזה אינו מובן. כי מהו החילוק בהוצאת מים מן הסלע היבש והקשה בין דיבור להכא' במטה ובודאי גם בהכאה נתקדש שם שמים עד למאוד. והגם כי על המטה הי' חקוק שם המפורש ויעלה על הדעת כי עבור זה אין עוד חידוש כ"כ בהוצאות המים ע"י הכאה במטה. שהלא ידוע כי משרע"ה היה כל גופו וכל איבריו הק' רק זכים ובהירים ומצוחצחים ושמות הק' והטהורים כי הוא היה סוד הדעת העליון הק'. והיה דבוק באי"ן כנודע מספה"ק. ובודאי אין חילוק בין דיבוריו הק' להכאה במטה הק'. עוד מהו לשון ונתן מימיו המובן כאלו יש כבר בסלע מים מצד הטבע. ועוד והוצאת להם מים מן הסלע הוא כפל לשון ושפת יתר לכאורה. מאחר כי כבר אמר ונתן מימיו עוד מהו לשון אל פני הסלע. עוד צריך לדעת למה קרא משרע"ה לישראל בשם מורים והלא שאלו כהוגן מים לשתות. ורואני כי לא הקפיד הש"י בכאן עליהם ולא נכתב בזה לשון תלונה:

אמנם בהעיר לב י"ל דהנה הבורא בהוב"ש ברא את עולמו והנהיגו בדרך הטבע וקבע אז בכל דבר ודבר מעניני הבריאה הנהגת טבעו שיהיה יתד קבוע במקו נאמן בל ימוט לעולם. והנה כאשר נצטרך לפעמי' לשדד המערכה ולשנות מדרך הטבע ולהיעשות נסים ונפלאות לישראל. וכאשר כבר נעשו ע"י הנביאים הק' וחכמי הדורות נסים גדולים לישראל ויפלא הדבר בעיני כל משכיל איך יוכל דרך הטבע להשתנות והוא אשר הטביע והנהיג בורא כל העולמים בהוב"ש בדבר זה. ואיך יוכל האדם לשדד סדר המערכה אלהות כביכול:

אכן בכל דבר ודבר מעניני הבריאה קבע בורא כל העולמים ב"ה וב"ש ענין נעלם הפכיי המתנגד לדרך הטבע אשר הוטבע בדבר הזה. כנודע. כי בכל דבר ודבר יש בו ד' יסודות ארמ"ע וידוע כי מים מכבים את האש ועכ"ז יש קיום לדבר הזה. הגם כי יש בו התנגדות הפכיים וכמ"ש המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ואחז"ל כי מלאך מיכאל הוא בחי' מים סוד החסד. וגבריאל הוא בחי' אש סוד הגבורה והפחד והגם כי מים מכבים את האש עכ"ז עושה שלום במרומיו וכ"א הוא במקומו ומצבו ומעמדו. ולהבין תוכן ויסודן של דברים הנ"ל ביותר ביאור. י"ל כי הקיום ומעמד של כל נברא ונוצר ונעשה הוא בחי' אי"ן כי כאשר כל דבר נברא רואה ומבין ערך מהותו ואיכותו נגד אור הצח והבהיר אור א"ס ב"ה וב"ש. אז נתבטל במציאותו ונחשב בעיני עצמו כאפס ואי"ן ומחשב בעצמו למה זה בראני הבורא בהוב"ש כ"א לכבודו בראני ובודאי גם את הדבר הזה המתנגד הפכיי לנגדי ג"כ בראו הבורא בהוב"ש לכבודו. ועי"ז נעשה שלום ביניהם שלא לבטל זא"ז כנ"ל. ואז אין המים מכבים את האש וכדומה שארי דברים המתנגדים זה לזה ג"כ בדבר אחד ג"כ קיומן ומעמדן בעולם הוא ע"י בחי' אין וכנ"ל. וכבר מבואר דבר זה בפ' שלח. וכן בכל דבר נברא הגם שיש בו התנהגות דרך הטבע שהוטבע בו בעת הבריאה עכ"ז קבע בו הבורא ב"ה ברחמיו ענין נעלם המתנגד להטבע. וכאשר היה רוצה הנביא לעשות איזה נס ופלא ולשדד מערכת הטבע לפעמים לעת המצטרך היה מדבק ומקשר א"ע לבחי' אי"ן ועי"ז היה ממשיך ענין הנעלם המתנגד להטבע ועשה מה שעשה כי עיקר קיום הדבר בא מבחי' אי"ן וכמבואר. ועד"ז היו הנביאים ממשיכין ועושין נסים ונפלאות לעם ה'. והנה בכאן כאשר נצטווה משרע"ה מפי הקב"ה לעשות נס ופלא לישראל. להוציא להם מים מן הסלע היבש אז הבין משרע"ה שצריך לעשות בדרך זה שנתבאר לייחד ולקשר עצמו ולבוא לבחי' אי"ן אמנם עלה בדעתו הק' מאחר כי נס זה הוא ניסא דרבים לכל ישראל ביחד. לזה מהראוי כי כל ישראל יבואו לבחי' אי"ן ואז יהיו ראוים לאותו נס וזה היה טעותו בכאן כי באמת רצון הבורא בהוב"ש היה רק שמשה ואהרן יעמדו בבחי' זו וימשיכו בטהרתם וקדושתם הנס הנפלא הזה לישראל ע"י הזדככותם ודביקותם לבחי' האי"ן וע"י דיבוריהם הק' אל הסלע ימשיכו הנס. והיה בזה קידוש שמו ית'. גדול מאוד. כי ישראל היו רואים בזה כמה גדול כוחן של צדיקים אשר ע"י דיבוריו של הצדיק לבד יוכל להיעשות נס כזה ועי"ז היו יריאים ונכנעים מאוד לפני ה'. ולהאמין בעבדיו הק' ולהשמר את דיבוריהם שיהיו הכל בטהרה ובקדושה. וזהו יען לא האמנתם בי להקדישני גו':

ועתה נבוא לביאור הפסוקים כי הבורא ב"ה ציוה למשרע"ה קח את המטה והקהל את העם היינו כפשוטו שיעמדו כולם לראות גודל תוקפו של הנס. ודברתם אל הסלע לעיניהם היינו רק בדיבוריהם לבד וכנ"ל. ונתן מימיו היינו כח הנעלם שבסלע אשר מתנגד אל טבע הסלע והיבשות וכנ"ל. והוצאת להם מים מן הסלע כי הנה אותיות הק' של סל"ע במילואן כזה סמ"ך. למ"ד. עי"ן. אמצעיתו של האותיות הוא מי"ם. כי הגם כי סלע הוא דבר גשמי עכ"ז האותיות במקורן ובשורשן הם אורות זכים ומצוחצחים ויש בהם כח הנעלם במילואן אותיות מי"ם. וזהו והוצאת להם מי"ם מן הסלע והיינו ע"י התדבקותם לבחי' אי"ן וכנ"ל. ומשרע"ה הבין בדבר ה' אליו הקהל את העם שיהיו כולם באגודה ובדיעה אחת ולדבק א"ע בבחי' אי"ן מאחר כי ניסא דרבים הוא. אמנם לא היה הדבר באפשרי שיהיו כל ישראל במדריגה גדולה וגבוהה כזו ולא יכלו לדבק עצמם לבחי' זו. וזהו ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע היינו אל אותיות פני הסלע לבד היינו אותיות שרשיים של סל"ע ולא אל כח הנעלם אשר יש בו אותיות מים וכנ"ל ואז היטב חרה אפו של משרע"ה על הדבר הזה על אשר אין יכולת בידם לדבק א"ע לבחי' זו ולזה קראם מורים ואמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים וכי מסלע זה הגשמי והיבש נוציא לכם מים. הלא צריך להתדבק ולהתקשר בכח הנעלם ולבוא לבחי' גבוהה וכנ"ל. ומאחר שבא לכלל כעס בא לכלל טעות והכה את הסלע כפשוטו (ויך את הסלע במטהו פעמים ר"ל ב"פ אותיות ראשונים של סלע במילואו ואותיות אחרונים ואז נשארו האמצעיים אותיות מי"ם ויצאו מים רבים כו') והבן כ"ז היטב. ועוד יתבאר בסמוך בביאור יותר ובסיגנון אחר. והכל הולך אל מקום אחד:

עוד יש לאלוה מילין. בילקוט קח את המטה כו' הה"ד מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך וזהו המקל שהיה ביד יעקב כמ"ש כי במקלי עברתי את הירדן הזה והוא תמוה ונפלא ונראה לבאר זה. ונקדים הדיקדוקים בפ' זו כי המה רבו א' מהו החטא של משה ואהרן במקום א' מצינו בקרא יען אשר מריתם את פי כו'. וכתוב א' אומר יען אשר לא האמנתם בי להקדישני וחלילה לומר כן על משה רבן שכה"נ ואהרן הכהן הגדול שהם המרו רצון הבורא ב"ה ח"ו. ובאמת לדברי המפרשים נראה שמשרע"ה לא היה חייב בדבר וכוונתו הי' לטוב' אך שהיה לו איזה שגגה וטעות. וצריך לדעת מאין מצא מקו' לטעו'. גם ממה שא"ל הקב"ה קח את המטה נראה ג"כ דכוונת הש"י היה להכות הסלע גם שאר דיקדוקי' שזכרנו למעלה במאמר הסמוך עיי"ש:

ולבאר כ"ז צריך אני להאריך קצת ומתוכן יתבארו המשך הפסוקים בטוב טעם ודעת דשורש הדבר הוא דראוי ונכון לאדם להיות אוהב את האמת להיות כל העובדות והמעשי' וכל הענינים של האדם שלא להטות עצמו מדרך האמת והישר. וכ"ז הוא מחמת כשהאדם נותן ללבו שכל הנמצאים בעולם הם מאמיתות מציאותו. וזהו קיום העולמות ע"י האמת והוא עמוד החזק שהעולם עומד עליו. וא"כ כיון שכל אדם יש בו נשמת רוח חיים אשר נפח בו שמו ית' והבא ממקור האמת ע"כ ראוי להאדם להיות כל חפצו ומגמתו בכל עניניו להדביק את נשמתו בשורש האמת. ושלא לפסוק עצמו מהשורש כדי להיות דבוק תמיד באמיתות מקור א"ס בהוב"ש אשר הוא כולו אמת אך אע"פ שבחי' ומדת אמת הוא אחת. מ"מ יש שני מיני דביקות במדת אמת. אחד הוא להיות דבוק בהנהגה של אמת אשר העולמות עליונים מתנהגים ע"י להיות הכל מתנהג ע"פ הדין והיושר לשלם שכר וגמול טוב לעושי רצונו ית' ולמקיימי התורה והמצות ולהעניש לעוברי רצונו. כפי איכות העבירה והפגם וזהו מדה שיש לה גבול שמתנהג עם הכנ"י כפי המדה אשר הם מתנהגים זרע ישראל למטה הן טוב הן לרע ח"ו. אמנם יש התנהגות ודביקות של אמת אשר האדם הוא דבוק באמיתות מציאותו ית'. שהוא למעלה מכל העולמות. והוא רק התפשטות הטוב טובה ורחבה בלי שום שיעור וגבול אשר משם נשפע שפע רב להכנ"י ככל אשר יצטרכו זרע ישראל. בלי שום מדה ושיעור וגבול. ולא כפי התנהגות האדם. רק בהטבה הבא ממקור האמת בתכלית הפשוט. ודביקות זו הוא רם ונשא מאוד. שהוא למעלה מן האותיות והעולמות וזהו מדתו של יעקב שהוא היה מתנהג א"ע בדרך האמת וכל מעשיו היו רק להאיר בכל העולמות חיות האמת המתנהגת בקו של אמת וכמ"ש תתן אמת ליעקב:

ועפ"ז יובן מאחז"ל כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנ' והאכלתיך נחלת יעקב אביך. דהנה יעאע"ה זכה לנחלה שאין לה שיעור וגבול ותכלית. ומאין בא לו זכיה זו משום שהוא היה נותן תענוג והתפארות לכל העולמו' באמיתות מעשיו. אשר ע"י דביקותו בתמימות לב האיר קרן אור האמת בכל העולמות. ולא זו בלבד אלא שכל מגמתו של יעקב הי' לדבק חיות התנהגות האמת של העולמות בדביקות האמת אשר הוא ההנהגה מאמיתית מציאת עצמותו ית' ושם למעלה דבק יעקב שכלו וכל כחותיו ויצא מגדר העולמות. ולא שהניח העולמות למטה במקומם. אלא אדרבה בהליכת יעקב בדביקותו למעלה לדבק א"ע באמת הפשוט. משך עמו כל העולמות להיות התנהגות האמת של העולמות דבוק בטעם וחיות האמת. העצמיות הפשוט. במקור ושורש האמת ובזה גרם תענוג גדול למעלה לתוך העולמות. כי זהו שמחה ותענוג שלהם כשמרגישין העולמות היאך חיותם דבוק בעצמית האמיתית של הא"ס הפשוט. והיאך הם נשפעים ממקור האמת והא"ס אשר עבור זה שכרו ג"כ בלי שום שיעור וגבול וערך וזה היו העובדות של יעקב אע"ה תמיד לכך זכה עבור זה לנחול נחלה בלי מצרים וגבולים להיות שכרו ג"כ בלי שיעור וערך וגבול:

והנה אותן השני בחי' של דביקות אמת הנ"ל. ר"ל אותה ההנהגה אשר העולמות מתנהגים ע"פ דרך הטבע של אמת לשלם לאיש חסד כמפעלו. וכן להיפוך ח"ו. וזהו מכונה בשם בחי' נקודו"ת שהם תחת האותיות שהאותיות מתנהגים כפי הנקודה אשר עושים ומנקדין תחתיהם כי הנקודה מנהיג את האות. וכמ"כ הנהגת האמת של העולמות הוא לפי התחתונים לפי ערך זה יונקים השפע מן העולמות. אבל אותו בחי' של האמת אשר הוא בהתפשטות אמיתית עצמותו ית'. זהו בחי' טעמי' וכתרי אותיות שהם למעלה מן האותיות והאותיות המה מתנהגים ע"פ הטעם הנאמר למעלה מהם כמ"כ העולמות מתנהגי' ע"י חיות הנשפע עליהם מהתפשטות האמת והטוב. אשר הוא דקה מן הדקה. והוא תענוג ואור נעלם אשר הוא מאיר לעולמות הרוחניים. תענוג גדול בלי שום שיעור וערך וגבול. ושם אינו רק טוב ורצון הפשוט. וכשאדם מדבק א"ע בדביקות עליון במקור האמת להיות דבוק בטעם עליון אז הוא בא לידי השגה של טובת הבורא בהוב"ש. איך שהוא טוב ומטיב. וזה"ש דהמע"ה טעמו וראו כי טוב ה'. ר"ל כשתבואו לבחי' דביקות של טעמי"ם להיות יוצא מגדר העולמות אז תראו כי טוב ה' כי הוא ית"ש הוא עצם הטוב והתפשטות הטוב האמיתי בלי שום גבול. וזה היה בחי' יעקב אשר היה יוצא מן גדר העולמות והדביק חיות האמת של התנהגות העולמות להיותם מרגישין בטעם נועם האמת העליון הפשוט. בלי שום צמצום והוא היה דבוק בבחי' הוא"ו של שם הוי"ה ב"ה וב"ש והוא היה הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. והוא הדביק כל העולמות לשורש האמת של הא"ס כמש"ל וזהו רמז הוא"ו על התחברות ודביקות בחי' בריח התיכון.

ועפ"ז יובנו דברי חז"ל וחידותם שאמרו כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא. דהנה אמה הוא מדה בחי' קו הוא"ו הנמצא בריבוע של ד' אותיות הוי"ה בהוב"ש. אשר המה מאירים בד' העולמות אבי"ע. דיו"ד רומז אל עולם אצילות. וה' עליונה אל עולם הבריאה. והוא"ו לעולם היצירה. וה' אחרונה לעולם העשיה. וכל עולם ומדה כלול מחבירו א"כ בכל עולם יש הארה של ד' אותיות השם הוי"ה בהוב"ש. ויעקב דהוא הוא"ו הממוצע המחבר את האהל להיות אחד וע"כ כשהדביק יעקב א"ע אל מקום עליון להיות דבוק באמיתית עצמותו ית"ש. במקור האמת והיה נוטה א"ע מגדר העולמות. לצאת חוץ אל רום המעלות שהוא בחי' אלכסון אשר הוא יוצא מן היושר דרך אלכסון אז פעל יעקב ביציאה ורושם זו ע"י הוא"ו לחבר כל העולמות עולם שלמעלה ממנו עם עולם התחתון להיות נעוץ סופו בתחלתו. וזהו דביקות וחיבור ה' תחתונה לה' עליונה דה' עליונה הוא השורש והמקור להיות אם הבנים שמחה. וזהו כוונת הגמ' דביציאת יעקב מגדר העולמות פעל להיות אמתא ותרי חומשי ר"ל ב' ההי"ן שנתחברו ע"י הוא"ו. וזהו בחי' אלכסון היינו כשהטה יעקב א"ע מהתנהגות היושר והאמת של העולמות להיות מרגיש הטעם והנועם העליון:

וזהו כוונת חז"ל כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. ר"ל דשבת הוא חיות העולמות והוא הנקודה של וא"ו ימי המעשה. שהוא רומז על חיות הפנימית של העולמות. וכשהאדם מענג זה החיות להיות מדביק זה החיות בטעם הרוחני של אמיתית עצמותו ית' כמו שהארכנו לעיל. והם מרגישין היאך הם נשפעים ונדבקים בחיות הא"ס של המקור ששופע לתוכם. וזהו התענוג שלהם. ואדם שמעורר זה התענוג ומענג את חיות הנ"ל המכונה בשם שבת להיות נהנין מזיו אור אמיתית עצמותו ית'. שהוא בלי שיעור וגבול. אז עבור זה זוכה לנחול נחלת יעקב שהוא בלי מיצר וגבול. כי זה היה מדת יעקב כמאחז"ל במס' שבת לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה כו'. ולא כיצחק שכתוב בו. לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה כו' והוא כדברינו הנ"ל. דיעקב פעל ועשה תענוג בכל העולמות. שחיבר כל הד' עולמות להתענוג שלמעלה ממנו אשר הוא בלי גבול:

וזהו שאמר יעקב כי במקלי עברתי את הירדן. ר"ל כי המקל והמטה של יעקב הוא בחי' וא"ו הנ"ל. אשר ע"י דביקותו שהדביק חיות האמת של הנהגת העולמות אל דביקות אמיתות עצמותו ית' אשר הוא רק התפשטות הטוב ושם אינו בבחי' שכר ועונש גבולית. כי שם המקור אשר ממנו ישאבון כל מיני השפעות טובות להכנ"י. ושם אין מסטין ואין קיטרוג על הכנ"י. ובזה העביר יעקב את כל הדינין היורדים למטה ע"י התפשטות הטוב אשר המשיך מהמקור מהבאר מים חיים אשר חפר בדביקות שכלו בנועם העליון וזה"ש כי במקלי. ר"ל במטה הנ"ל היינו במה שנטה א"ע חוץ לגדר העולמות אל דביקות העליון. עי"ז עברתי את הירדן. העברתי מהכנ"י כל הדינין היורדים למטה שמרומז בתיבת ירד"ן. יר"ד די"ן וזה"ש דהמע"ה מטה עוזך ישלח ה' מציון. ר"ל להטות העוז והגבורות של מעלה להיותם נמתקים. זה ישלח ה' מציו"ן ר"ל מהצדיק המכונה בשם ציו"ן [גימ' יוסף] כלומר על ידי דביקות הצדיק בדביקות נועם העליון האמת הרוחני. בהטיה זו יכפה אף וממתיק העוז והגבורות מן הכנ"י. ומבטל כל הדינים מעליהם. וקובע להם דוכתא במקום אחר להיות הקב"ה שופך חמתו על שונאיו וזה"ש רדה בקרב אויביך ר"ל שימשול השבט והגבורות בקרב אויביך שונאי ישראל. אבל על הכנ"י נמשך שפע רצון ממקור התענוג מבחי' טעמי"ם. טועמיה חיים זכו להיות נשפע עליהם מהנועם העליון כל מיני שפע טובה וברכה:

ומעתה נבוא אל ביאור דברי הפרשה הנ"ל. השי"ת אמר למשה קח את המטה. שהוא היה ג"כ על בחי' יעקב כדאי' בזוה"ק יעקב מלבר משה מלגאו ר"ל דמשה היה הפנימית של כל העולמות. והוא הדעת המחבר את העולמות למקורן. והיה דבוק תמיד בשכלו אל חיות האמת של הא"ס הפשוט בעצמותו ית' אשר הוא ההנהגה אשר הוא למעלה מן ההנהגה של חיות האמת שמתנהגים בדרך העולמות וזהו שא"ל השי"ת קח את המטה ר"ל זו ההכרעה אשר הוא מכריע בדעתו להטות א"ע ולצאת חוץ לגדר העולמות למעלה מהנהגת הגבוליות. והוא יכול להנהיג את העולמות העליונים כפי חפצו ורצונו. ולא כפי הטבע שהוטבע בהם. לכך זכה משה למטה אלהים. אשר היה חקוק עליו שם המפורש שהיה יכול להטות כל העולמות חוץ מדרך הטבע אשר הוא בחי' אלהי"ם גימ' הטב"ע. וזהו שצוה לו השי"ת שיקח בחי' של מטה זה ולהקהיל את העדה ולקרב אותם. שיוכלו לקבל השפעה עליונה אשר הוא למעלה מכל העולמות ושיהיו נדבקים אל ההנהגה של עצמותו הפשוט האמיתי ית'. אשר שם יש יכולת להשתנות כל דבר טבע להפכו. וכל הדברים שבעולם משועבדים המה לעשות חפץ ורצון הצדיק. וזהו שא"ל הש"י ודברתם אל הסלע לעיניהם. ר"ל אל הסלע העליון. דהנה השורש והחיות של הסלע הם אותיות סל"ע אשר המה ברוחניות. וזהו בחי' ספ"ר מהג' ספרים הנזכרים בס"י כאשר יבואר אי"ה לקמן ורצה הקב"ה שע"י חיבורו של משה אשר יקבע משה רבע"ה את האותיות של סל"ע בה' מוצאות של פיו הק'. אז יגלה להם ע"י דביקות העליון אשר יהיה לו בעת דיבורו את המקור של האותיות. שהיא בחי' של סְפַ"ר מהג' ספרים הנ"ל. והוא כח וחיות הנעלם מהאותיות של סל"ע. ואז כשיתמלא הסלע מחיות המקור של הא"ס ב"ה התפשטות הטוב. אז תמצא מי"ם כי המילוי של תיבת סל"ע כזה סמ"ך למ"ד עי"ן. אותיות האמצעים הם מי"ס וזה המילוי בא ממה שנתמלא מהשפעה של חיות העליון ע"י הדיבור של הצדיק בדביקות העליון. וזה"ש ונתן מימיו. ר"ל מים השרשיים אשר גנוזים בו. והוצאת להם מים מן הסלע. ר"ל מפנימיות של הסל"ע תוציא מים. כלומר שתראה לפתוח מקור ההשפעה של מים הסלע גופיה אשר נשפע בו מלא רצון חשרת מים. ע"י התגלות המקור אשר נתמלא התיבה בהטבה עליונה. אשר הוא למעלה מן האותיות והעולמות. ואם היה עושה משה בזה כאשר צוהו השי"ת היה יוצא מזו קידוש ה' גדול שהיו רואין אז כל ישראל גודל פעולות הצדיק ודיבורו הק'. אשר על ידי דיבורו בקדושה היה מגלה לתוך הדיבור והתיבה שיוצא מפי הצדיק את מקור העליון והיה משפיע לתוכו מהתפשטות הטוב אשר נעלם בתוך החיות של האותיות והדיבורים ובזה יוכל הצדיק לפעול בדיבורו אף לשנות הטבע ולהשפיע לזרע ישראל כל מיני הטבה. אמנם משרע"ה לגודל צדקתו. חשב שזה אינו רק בנס של יחיד שאז יוכל הצדיק לדבר ולקשר אותו במקום עליון. במקורו ושורשו ושם פועל כל השינויים שהוא רוצה אף לעשות איזה נס ופלא גדול. כי מה שבא דרך הטוב אשר מתנהג בהעולמות זהו רק ע"פ דרך הטבע. אבל מה שבא ממקור עצמותו של הטוב אשר הוא חוץ מגדר העולמות. זהו מיקרי נס לשון הרמה למקום גבוה. ע"ד הרימי נס. אשר ע"כ ניסא דרבים קשה מאוד. כי אין בכח האפשרי להטות לבבות של כולם להיותם דבוקים כולם למעלה אל המקום ולצאת עמם חוץ לגדר העולמות. ולשנות הטבע עבורם. ומשה הסתכל בהכנ"י וראה והבין שהם עדיין רחוקים מבחי' זו. לכך כתיב ויקהילו אותם אל פני הסלע. היינו שלא היה יכול לקרב אותם רק אל בחי' התגלות של הסל"ע דהוא האותיות עצמם של סל"ע. בחי' סֵפֶ"ר ולא לצאת אתם חוץ לגדר העולמות ולשנות הטבע ע"י המילואים של השפעה הבא ממקור עליון. והיה קשה דבר זה למשה מאוד שלא יהיה חילול ה' בדבר ח"ו לכך כעס עליהם ואמר שמעו נא המורים כו' כמבואר זה למעלה בסמוך. המן הסלע הזה נוציא לכם מים. ר"ל וכי אתם סבורים שמבחי' התגלות של הסלע התחתון. היינו אף שאתם דבוקים בבחי' סלע זה היינו בחי' הנהגת העולמות אשר הוא בדרך טבעי נוציא לכם מים. זהו מן הנמנע. וכי אוכל בלא דביקת העליון לשנות הטבע עבורכם. ולהוציא מים מחלמיש צור. ולזה מחמת שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. וזש"ה וירם משה את ידו. ויך את הסלע במטהו פעמים. ר"ל ע"י המטה שהיה חקוק עליו שם המפורש. הכה את הסלע פעמים. היינו שהכה והסיר השני צדדים מתיבת סל"ע במילואו. אותיות ראשונות שהם אותיות סל"ע ואותיות אחרונות שהם כד"ן. ואז נשארו אותיות אמצעיים שהם מי"ם. וכנ"ל. וזש"ה ויצאו ממנו מים רבים. וזהו שחשב להם הש"י לחטא ואמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני ב"י שהקב"ה רצה שמשה בעצמו יפעול להם זה ע"י דיבורו לבד היינו ע"י שידבר אל הסלע בדביקות עצום אל אמיתית מציאות עצמותו ית' ויגלה להם המילוי של תיבת סלע הנשפע מחיות מקור העליון אשר יוכל הצדיק לשנו' הטבע כרצונו ע"י דיבורו הקדוש ואז הי' נתקדש שמו ית' ביותר. שהיו רואים אז גודל מעלת וחשיבות פעולת דיבורו של הצדיק אשר הוא יקר מאוד בעיני הש"י. וממנו יראו וכן יעשו הכנ"י והיו לוקחים מוסר גדול לעצמם. איך שכל איש ישראל יקדש את עצמו וכל דיבוריו להיות כל הה' מוצאות הפה טהורים וקדושים ולהיות דבוק במקור האמת. וכ"א יוכל לבוא לבחי' זו אם ישמור שפתיו ולשונו ושאר המוצאות מלפגום אותם ח"ו וידבק א"ע אל מקור האמת משא"כ כשעשה משה זה ע"י פעולות שמות הק' היינו ע"י המטה שהיה חקוק עליו שם המפורש. אז אמרו בלבם משה זכה לזה המטה לכך יכול לפעול ע"י כל מה שרוצה. אבל שאר ב"א אשר לא ישיגו מטה אלהים מאין יהיה להם היכולת לפעול ולשנות הטבע וע"י נתמעט האמונה בלבבם. וקידוש שמו ית' אשר היה נתקדש ע"י עולם הדיבור של משה. וזה"ש יען אשר מריתם את פי למי מריבה. ר"ל שפגמו בעולם הדיבור אמנם משה בגודל צדקתו בודאי נתכוין לשם שמים. ותן לחכם ויחכם עוד: והבן כ"ז היטב:

ויסעו ב"י ויחנו באובות גו' עד סוף הפרשה. בפרשה זו יש לרמז סודות נפלאים להורות לעם ה'. דרכי ה' וסודותיו הק'. כי הנה כאשר בא התעוררות בלב האדם לאמר עד אנה ירום אויבי עלי. ועד מתי אהיה משוקע בהבלי תאוות עוה"ז הגשמי והחומרי ורוצה להיות מאז והלאה סור מרע. ואח"כ לדבק א"ע אל הטוב אז צריך לחשוב בלבו לאמר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. והיינו שצריך לדבק עצמו במדתן ובחינתם. מדת אברהם הוא מדת החסד. לגמול חסדים לכל זרע ישראל. ומדת יצחק הוא הגבורה והפחד ומדת יעקב הוא לעשות תענוגים ושיעשועים והתפארות להבורא בהוב"ש וזהו ויסעו ב"י ויחנו באב"ת. היינו לעשו' חנייה בבחי' ומדת אבות הק'. ויסעו מאב"ת ר"ל לפעמים כאשר יסעו מבחי' זו ויפלו ממדריגתן ח"ו. אז ויחנו בעיי העברים. ע"יי לשון חורבה ושממה כפרש"י ז"ל העברים היינו בעבר האחר במדבר אשר על פני מואב. מוא"ב מספרו מ"ט כי כמו שיש מ"ט ש"ב הק' שיש לנו השגה בהם כן יש כנגדן מ"ט שערי טומאה. וזהו במדבר אשר ע"פ מוא"ב. היינו שיבואו למדריגה התחתונה ח"ו. עד מאוד למקום החורבה והס"א אשר הם מסכים המבדילין. ע"פ מואב היינו המ"ט שערי' אשר משם הוא המשכת אור השפעה להעולמות. וזהו ממזרח השמש והגם שנופל האדם ח"ו. לבחי' ומדריגה כזו עכ"ז אם הוא דבוק בנקודה עילאה וזהו סוד החו"לם אשר על הא' של אבת. וכיון שהוא דבוק בנקודה עילאה זו. משם נסעו ויחנו בנחל זר"ד היינו שיוכל ליסע ולעלות בבחי' זו עד אשר יבוא לבחי' נחל הק' המשקה את כל הענפים זר"ד הוא מלשון חבילי זרדין. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי א"רנון. אל"ף הוא סוד כתרא עילאה קדישא. ר' הוא סוד ראשית חכמה. נו"ן הוא סוד נו"ן ש"ב. היינו שיוכל לעלות לבחי' כח"ב. אשר במדבר בחי' הדיבור סוד המלוכה. היוצא מגבול האמורי. היינו מהגבולין של ה' מוצאות הפה. כי גם בבחי' המלוכה כלול כח"ב. כי כ"א כלול מעשר. כנודע ליו"ח כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי היינו כי אלו הג"ר הם הגבול של המ"ט ש"ב. בין מוא"ב. היינו המ"ט ש"ב העליונים. ובין האמור"י המ"ט ש"ב של המלוכה הק'. כי הה' מוצאות הפה הם ה' שערים כוללים אשר כ"א כלול מעשר. ע"כ יאמר בספר מלחמת ה'. היינו על אלו המדריגות והיחודים הק'. המבוארים עד הנה. יוכל להיאמר בספר ע"י לימוד תוה"ק אז יוכל לבוא לבחי' הנ"ל ויוכל לנצח מלחמת ה' אשר בכל אדם את והב בסופה. וה"ב מספרו כמו אהב"ה. והיינו לבסוף יהיה לו אהב"ה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער. ידוע דאית נחל עליון ונחל תחתון. נחל עליון הוא בחי' מזלא עילאה קדישא. בסוד נ"וצר ח"סד ל"אלפים ר"ת נח"ל ונחל התחתון בחי' מזלא תתאה. בסוד ונק"ה. והוא יוצא מר"ת נ"פשנו ח"כתה ל"ה'. והוא בחי' מיין תתאי' ואתערותא דלתתא של עם ה' בני אל חי. בכל לבבם ונפשם ועי"ז אתער נחל העליון להשקות ולהשפיע כל מיני טובה וברכה להעולמות כולם. לחיות הק' ולאופני הק'. ולעשר כתות דמלאכייא ולגלגלי המרכבה. ולהוריק שפע טוב וברכה והצלחה בני חיי ומזוני על זרע ישראל וזהו כנחלים נטיו שהם נוטים זה לזה. כי מרוב ההשתוקקות של האתערותא דלתתא. אשר בא אל נחל העליון הק' אתער ההוא נחל להשקות ולהשפיע אל הנשמות ישראל כל טיבו וכל חדו וכל ברכאין טבין. וזהו ואת הנחלים. היינו עם אלו הנחלים הק'. תרין מזלין נוצ"ר ונק"ה. ארנו"ן היינו הג' בחי' כח"ב כנ"ל ואשד הנחלים היינו שפיכת הנחלים אלו הק' אשר נטה לשבת לעשות ישיבה. ע"ר הוא לשון חורבה ושממה מלשון ער"ו ער"ו. היינו לעשות ישיבה ותיקון אף במקום חורבה. ונשען לגבול מואב. היינו כי אלו הנחלים הם בחי' משענה לגבול מוא"ב. היינו המ"ט שערים. ומשם באר"ה. הוא הבאר הק'. סוד התוה"ק. אשר אמר ה' למשה בחי' הדעת. אסוף את העם היינו שיתייחדו כולם בדיעה אחת ובקשר אחדות. ואז ואתנה להם מים. היינו התוה"ק:

והנה מכאן ואילך מרומז בהפסוקים איך להעלות את בחי' הבא"ר. א"ז הוא הייחוד. הוי"ה אדנ"י. שמונה אותיות מספר א"ז ישיר ישראל את השירה הזאת. עלי באר ענו לה. להעלות את הבאר להעולמות העליונים באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. היינו אשר חפרוה החכמי ישראל שבכל דור על ידי מחשבותם הק'. וזהו במחקק לשון מחשבה וחקיקה. במשענתם. לשון משען ומשענה. היינו תמכין דאורייתא אותן האנשים המחזיקים ידי לומדי התורה. כי גם על ידם נתרבה התורה בישראל. וממדבר מתנה. אדם שמפקיר את עצמו בשביל התורה ומצותיה. כמדבר הזה אז נעשה לו התורה כמתנה. כי יש חילוק בין מכר למתנה. היינו כשמכר א' ביתו לחבירו ומצא בו הלוקח אוצר טמיר וגנוז הגם שכתב לו בשטר המכר מתהום ארעא ועד רום רקיע עכ"ז לא קנה הלוקח את האוצר. ובמתנה קנה המקבל המתנה גם את האוצר כי נותן בעין יפה הוא נותן כידוע זה מהגמ' ומהפוסקים ואדם כזה שמפקיר א"ע על התורה אז נעשית שלו בתורת מתנה וקנה גם את האוצר הטמיר וגנוז היינו הנ"ק המובלעים בתוך הקליפות החיצונים להוציא בולעם מפיהם. וכמו שכותבין בשטר מתנה כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא היינו מלשון חיצוניי כי היכי דלא ליהוי עוד מילתא דטמירתא רק שיעלו לשורשם הרמה בקודש. וממתנה ומכיון שזכה כבר לבחי' מתנה וכנ"ל. נ"חלי אֵל הייט יוכל להמשיך נחלי שפע טוב וברכה מהי"ג נהרות המושכין שמן אפרסמון אשר התחלתם הוא אל רחום וחנון גו' ומנחליאל במות. היינו מהי"ג נהרין כנ"ל במות היינו הי"ג נימין קדישין הנק' שבחא דעתיקא היוצאים מפסוק מי אל כמוך כו' ומבמות הגיא היינו לעומק כזה אשר בשדה מואב והוא סוד שער החמשים של הנו"ן ש"ב ראש הפסגה עד לבחי' ראש סוד גולגלתא. ונשקפה ע"פ הישימון היינו להעולמות העליונים אשר לית שום השגה של נאצל ונברא ונוצר ונעשה תפיסא בהו כלל. והוא ע"ד יוצר אור ובורא חושך מחמת כי עולם הבריאה הוא למעלה מעולם היצירה לכך נאמר בו חושך כי לית מחשבה תפיסא ביה וכדאי' בכתבי האר"י הק' ז"ל והמשכיל יבין כ"ז היטב:

ע"כ יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה. לכאורה אינו מובן באיזה ספר נאמר דבר זה. וכי יש לנו ספר מלחמת ה'. אך בהעיר לב ושום שכל י"ל דהנה אי' בספר יצירה בג' ספרים נברא העולם בִסְפַר סֵפֶר וְסִיפור. והכוונה דסְפַר רומז על בחי' של ציור. האותיות אשר נצטיירו האותיות במחשבה. אל"ף וכדומה וספר רומז כשבאו האותיות לבחי' התגלות ונתגלמו בספר במכתב ובאו לכלל דיבור וסיפור רומז על חשבון וצירוף אותיות ושמות וגימטריאות וע"י ג' בחי' אלו יש שורש לכל מיני מציאות שבעולם כי אין לך דבר בעולם שאין לו שורש נעלם רוחני בג' ספרים הנ"ל והנה אנו רואים שנמצא בעולם מלחמת ה' כלומר שהרשעים רוצים ללחום עם הש"י ולכאורה יפלא מאין בא זה דזה שייך לומר שהשי"ת לוחם עם אויביו ועושה נקמה בשונאיו. כמשה"כ מלחמה לה' בעמלק אבל מה שהרשעים סוברים ורוצים ללחום עם ה' זהו פלא גדול וע"כ יש לו איזה מציאות ג"כ בספר מג' ספרים הנ"ל שנברא בהם העולם כי כל דבר יש לו שורש בספר עליון. וצריך להבין מה תועלת יוצא מזה וזש"ה ונותן טעם לשבח ע"כ יאמר בספר מלחמת ה' ר"ל טעם הדבר והכוונה מה שנמצא זה בספר מג' ספרים הנ"ל בשורשו הוא כדי שיהיה את והב בסופה דהנה תיבת א"ת רומז על היראה כמ"ש את ה' אלהיך תירא ונק' את והוא כמו עם ר"ל דמתוך היראה בא האדם לידי אהבה והוא מדה הגוררת מדת אהבה אחריה והב הוא אותיות אהב"ה כי אל"ף עם ה' מתיבת אהב"ה נכלל בוא"ו של והב והנה אלו הב' מדות שהם א"ת וה"ב דהוא אהבה ויראה בסופה הוא צירוף מ"ב שמות אדנ"י אלהים שהשם אדנ"י גימ' ס"ה ואלהים גי' פ"ו. והוא הצירוף של תיבת סופ"ה שהוא מלשון סופה וסערה וגם רוח סערה עושה דברו ששם ניכר שליטת כוחו ואדנותו וכשהאדם מתבונן איך שגם בסופה וסערה שהוא דין נמצא כח וחיות אלהות ומתוכו בא לידי יראה ואהבה ואז יכול להפוך הצירוף ר"ל ונעשה צירוף ויחוד התיבה הנ"ל באופן שיהיה רק לטוב כמ"ש אדנ"י ה' נתן לי לשון לימודים שבלשון הצדיק נכרע הדבר לכף זכות וע"כ עי"ז שנמצא הרע בעולם ומתבונן האדם בכח הנעלם שבהרע שגם שם יש חיות ושליטת אדנותו ית' ואלהותו ית' ואז יוכל האדם לבוא לידי דביקות יראה ואהבה ולהפוך הכל לרחמי' לשנות הצירופי אותיות והתיבות מצר"ה לרצ"ה ואז נעשה עי"ז הרע כסא ומרכבה אל הטוב והכל נמתק ונעשה רחמים גמורים. וכיה"ר אמן: