אוהב ישראל/פרשת וארא

וידבר אלהים גו' ויאמר גו' ה'. ופירש"י ז"ל דבר אתו קשות. לכאורה דיוקו של רש"י ממה שהוזכר כאן לשון וידבר אלהים. כי דיבור הוא לשון קשה. וגם שם אלהים מורה על דין וגבורה ותוקף ובעל היכולת ליפרע מעוברי רצונו כנודע. וא"כ קשיא סוף הפסוק שנ' ויאמר אליו אני ה'. שזה מורה על רחמים גמורים. כי ויאמר הוא לשון רך. וגם שם הוי"ה ב"ש. הוא כולו רחמים. ואיך דייק רש"י מכאן שדיבר אתו קשות ונראה דרש"י אזיל לשיטתו שפי' בסוף הפרשה שלמעלה מזו. ע"פ עתה תראה אשר אעשה גו'. עתה תראה גו' אבל במלחמות ל"א מלכים לא תראה. וזה הדבר היה בודאי קשה בעיני משה שלא יזכה לראות את הארץ הקדושה. לזה דייק רש"י שפיר שמה שהתחיל כאן וידבר אלהים על שדיבר אתו קשות ובסוף הפסוק מרמז שגם זה לא היה מצד הדין רק אדרבה זה היה מצד הרחמים ואהבה גמורה וחיבה יתירה נודעת לו. ר"ל שהש"י הודיעו אז הטובה הגדולה שיגיע לישראל מזה כמאחז"ל ע"פ מזמור לאסף כו' קינה מבע"ל אלא לפי ששפך הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים. אבל אם משרע"ה היה מכניס את ישראל לא"י. אז היו כל אויביו נופלים לפניו והיו כלא היו. והיתה הארץ כבושה לפני ב"י באין פוצה פה. ואז היה משרע"ה בונה הבהמ"ק בעצמו. כמ"ש בפ' ראה. והניח לכם מכל אויביכם מסביב גו' והיה המקום ולזה לא היה באפשרי אז להחריב את הבהמ"ק שהיה מעשה ידי משה. והיה מוכרח כביכול לשפוך חמתו על שונאי ישראל נמצא שזה הדבר היה באמת טובה גדולה בעיני משרע"ה שיציל במיתתו את כל ישראל. וזאת היתה מדתו מעולם למסור נפשו עבור ב"י. מעתה מתוך דברים אלו הנראים זרים לעין הרואה נתגלה למשה גודל האהבה והחסד והרחמים גמורים הנצמחים מזה לכל ישראל. זהו ע"ד הפשוט. ויש עוד טובות פנימיות כמוסים ונעלמים בזה כמבואר בספה"ק. וזה"ש שהמע"ה. טובה תוכחת מגולה גו'. אשר ע"כ חייב אדם לברך על כו' בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה. וכנ"ל.

והנה כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. היינו כאשר בא אל האדם איזה סיבה לא טובה וצרה ודחקות ח"ו. הכל הוא לטוב לו. אך טובי' גנוז בגוויה. וכל איש מזרע ישראל מחויב להאמין בזה שהכל הוא לטובתו מאת הש"י וית'. אשר דרכו להיטיב לברואיו ובפרט לזרע ישראל עם סגולתו. אך כעת הזאת עדיין לא נתגלה הטובה והחסד ההוא. והוא טמיר וגנוז מחמת שהאיש הלזה עדיין אינו ראוי לטוב זה. וכאשר יגיע האדם לשכל ואמונה כזו בלב שלם. אז היה יכול להמתיק מעליו הדינין באמונתו השלימה כזו. והיה מבין ומביט וצופה את הטוב והחסד אשר עשה אתו הבורא ית' וית' בזה. וזהו טובה תוכחת מגולה הבאה מאהבה מסותרת ר"ל מחמת שהאהבה וחסד מסותרת וגנוזה בתוכה כנ"ל שבאמת הכל הוא לטובתו:

או י"ל עז"ה. טובה תוכחת מגולה היינו שיכול האדם לעשות מהתוכחת מגולה טובה ולהמתיק מעליו הדינים ע"י האהבה מסותרת. ר"ל ע"י שמאמין באמונה שלימה כי הטוב והחסד טמיר וגטז בגוויה. ומאתו לא תצא הרעות רק הכל הוא לטובתו. ובזה מבטל וממתק הדינים מעליו. ותפקחנה עיניו והיה רואה ומבין לפעמים הטוב וגודל החסד שימשך לו מזה. והנה הבורא ב"ה וב"ש. דיבר קשות עם משרע"ה בתוכחת מגולה על אשר אמר ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה ולזה אמר לו הש"י עתה תראה כו' ודחז"ל אבל במלחמות ל"א מלכים לא תראה עיי"ש. ולזה ירמוז הכתוב. וידבר אלהים אל משה. היינו שדיבר אליו קשות כנ"ל. מכ"מ ויאמר אליו אני ה'. הוא שם הרחמים והחסדים היינו שא"ל הש"י הגם שדברתי אליך דברים נראים זרים לנגדך. עכ"ז תדע שאני ה'. היינו כי האהבה והחסד והרחמים גמורים מוסתרים וגנוזים בתוכו. והבן:

וארא אל אברהם אל יצחק וגו' ופירש"י ז"ל אל האבות כבר צווחו ביה קמאי דקמאי מאי חידש רש"י בזה שאינו מפורש בהפסוק עצמו אך בהעיר לב ושום שכל. י"ל. דרש"י ז"ל רימז לנו בזה דבר גדול. דהנה לכאורה קשה דהי' לו לומר וארא אל אברהם יצחק ויעקב. והני שני תיבות אל. אל. המה אך למותר. אכן י"ל דהנה הש"י אמר למשה שנתראה ונתגלה אל המקור ושורש של אברהם ושל יצחק ושל יעקב. בעולמות העליונים הק'. ולהמקור מחצב נשמותיהם ואצילותם לשם היה נגלה הקב"ה וב"ש. באל שדי סוד המלוכה הק'. ולזה כתיב אל בכל פעם. לרמז דבר זה. וזהו ג"כ כוונת רש"י ז"ל במתק לשונו הטהור. וארא אל האבות היינו אל המקור ושורש העליון הקדוש שהוא בחי' אבות של אברהם יצחק ויעקב והמשכיל יבין כ"ז:

וגם אני שמעתי וגו' מצרים מעבידים וגו' הנה לכאורה תיבת אני הוא מיותר. ועוד אינו מובן לשון מעבידים. שהוא מפעיל. הי"לל עובדים אִתָם אכן י"ל. דהנה כאשר זעקו בנ"י עם ה'. לבקש ולחנן על נפשם מאת הש"י וית' להושיעם מן העבודה הקשה גם להצילם מצער גופם. בתוך הזעקה הבינו מעצמם בדעתם ושכלם שגם הנשמות הם בהגלות. ויותר מזה יש לזעוק על שיעבוד הקדושה שמזה באו לביטול עבדות הש"י ואז נתיישבו בלבם ושכלם הזך. על מה עשה ה' כך לנו הלא בודאי הוא עבור גודל חטאינו ופשעינו נגדו ית'. והתחילו לעשות תשובה שלימה ולתקן נשמותיהם. ושוב בתוך כך נתיישבו יותר בדעתם ושכלם מעצמם וצעקו על ד"ז יותר ויותר במר נפשם וכאב לב אוי נא לנו כי נואלנו אשר היינו ממתינים מלשוב בתשובה עד שבאו עלינו יסורין גדולים ושיעבוד גדול מהמצריים ואז נתעורר לבבינו לשוב אליו ית'. וכי פרעה הקריב את לבבינו אל אבינו שבשמים. הראוי ונכון לבני אברהם יצחק ויעקב כמונו היום לעשות כזאת. וצעקו על דבר זה במר נפשם יותר ויותר ממה שזעקו מקודם. לגודל הבושה שלא עשו תשובה לתקן פגם נשמותיהם עד הנה כ"א עכשיו ע"י המצירים ומעיקי' אותם. וזו הנאקה והצעקה היתה מכאב לבם באמת גמור וזה לא הי' גלוי לשום בריה בלתי לה' לבדו. וזהו ביאור הפסוק. וגם אני שמעתי. ר"ל אני בעצמי שמעתי את נאקת גו' היינו עם הנאקה שהם צועקים על צער הגלות והשיעבוד שומע אני עוד צעקה אחרת. אשר מצרים מעבידים אותם. ר"ל שצועקים ביותר על זה שהמצריים המצירים ומעיקים להם יהיו מפעילים ומעבידים אותם עבודת הש"י ולקרב לבבם אל הש"י ולמה לא עשו זאת מאיליהם. ולזה ואזכור את בריתי היינו עי"ז ראוי ונכון שאזכור להם הברית והדביקות שהיה לאבותיהם הק' עמי ולגאלם. כיה"ר לגאול אותנו בב"א:

ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה וגו' במדרש. הה"ד שאו שערים ראשיכם גו' למה נק' שמו מלך הכבוד. שחלק מכבודו ליריאיו. מלך ב"ו אינם נק' בשמו. אבל הקב"ה קרא למשה אלהים בשמו שנ' נתתיך אלהי'. לפרעה. מי הוא זה מלך הכבוד. ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. למה קרא דהמע"ה להקב"ה מלך הכבוד. שהוא חולק כבוד ליריאיו. כיצד מלך ב"ו אין משתמשין בשרביטו. והקב"ה מסר את שרביטו למשה. שנ' ויקח משה את מטה האלהים בידו. מלך ב"ו אין לובשין עטרה שלו. והקב"ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח. ומהו העטרה של הקב"ה כתם פז. שנ' ראשו כתם פז. וכתיב תשית לראשו עטרת פז. עכ"ל המדרש:

כבר אנו מוזהרים מקדמונינו ז"ל שלא נחשוב בדעתנו ח"ו שום דמיון או ציור או שום תפיסה באלוהותו ית'. ושורש הדברים הוא כך דהשערים והפתחים של העולם. הן המה אנשי מעש' דודאי א"א לנו ושום נברא להשיג בדעתו את יוצרנו ובוראנו ית' מצד מהותו ועצמותו כי הוא מושלל מכל מין השגה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל כמ"ש ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. ומה שאנו מהללים ומשבחי' ומתארי' אותו בפרטות מדותיו הק'. הוא רק בדרך שאלה ומשל ממה שאנו רואים הנהגותיו הק' וחסדיו וגבורותיו ומצד פעולותיו הגדולים והנוראים מזה יכולים להכיר קצת ממעלת יקר תפארת מלכותו וכחותיו הק'. והוא ע"ד משל כמו הנשמה שבגוף האדם אשר בלתי אפשר להשיג ולדעת מהותה כלל. לאשר היא שכל רוחני שאין מורגש בחושים רק אחר שהיא מתלבשת ברוח. ורוח בנפש ונפש בנפש החיוני המקושר בגוף האדם אז ע"י שאנו רואים פעולת הנפש בהגוף מזה יכולים לשער קצת גודל מעלת קדושת הנשמה. כמ"כ כביכול הוא ית' כשעלה ברצונו ית' לגלות את כבוד מלכותו וכחותיו הק' בעולמות התחתונים. אז האציל מאורו הא"ס ב"ה וב"ש העולמות העליונים הק' הנעלמים. ועוד משם מדריגה אחר מדריגה בסוד מאנין ולבושין. עד שהגיע אורו הק' להשכינה הק' ומשם מתפשט עוד ע"י לבושים הק' עד שמגיע לראש צדיק ונביא אשר עליו שורה השכינה ומשפעת עליו מאורות העליונים הק' שיהא הצדיק מושל ביראת אלהים. והוא בחי' מלכות שיכול לעשות הכל כרצונו ע"י כוחותיו ית'. כמ"ש ותגזור אומר ויקם לך ועי"ז ניכר גדולת הבורא ב"ה וב"ש. והכל יודעים אז שיש משגיח ושופט בארץ והצדיקים המה פותחים פתחים ושערים העליונים להריק שפע טובה וברכה ע"י השערים והפתחים להכנ"י לעילא ותתא. והצדיקים גמורים נקראו שערים ואינם גמורי' נקראו פתחי עולם והקב"ה נתן מכחו ליראיו וחלק מכבודו להם מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות אחז"ל למה נק' שמו צבאות כי אות הוא בצבא דילי'. ר"ל הגם שהקב"ה נותן להצדיקים כח וגדולה. אעפ"כ הם מייחסי' אותו הכח והגדולה לשמו ית'. ויודעים שאין זה כחם רק של הש"י. אבל האומות עכו"ם כשנותן הש"י להם איזה כבוד אז הם מכחישין כח וגבורה של מעלה ואומרים כחי ועוצם ידי כו' אבל בהצבא דיליה הוא אות. היינו בצבאות ישראל הוא אות אמת שהוא הוא המלך הכבוד. הגם שחלק להם מכבודו ועוד נתרבה ונתגדל קדושת ורוממות האל ית' ממה שאנו רואין הנהגת הצדיק הקדוש הזה. אז יכולים לשער קצת כמה גדולים מעשה ה'. ונפלאותיו ונוראותיו איך הוא יחיד ושליט בכל העולמות עליונים ותחתונים. וזה היה בחי' משרע"ה שנתן לו השי"ת הכח והממשלה מכחותיו הק' שיהא כסא ומרכבה קדושה למלכותו ית':

ועפ"ז יובנו דחז"ל שהקשו למה קרא דהמע"ה להקב"ה מלך הכבוד. ר"ל איך אפשר להשיג את מהות כבוד מלכותו ית' שאפילו מלאכיו ומשרתיו הק' שואלים איה מקום כבודו וא"כ היאך הוא באפשרי לקרותו מלך הכבוד ותירוצם על זה הוא לפי שחלק מכבודו ליריאיו ר"ל ע"י שאנו רואים הכבוד שהוא חולק להצדיקים מזה יוכל להכיר ולהבין קצת מכבוד מלכותו ית' וית'. כיצד מלך ב"ו אין משתמשין בשרביטו. והקב"ה מסר שרביטו למשה שנ' כו'. היינו הכוחות הק' שהוא ית' כביכול משתמש בהם. כמ"ש ויקח משה את מטה האלהים בידו. ר"ל הטי' של הנהגות מלכותו ית' הי' בידו וכוחו של משה שהי' יכול להטות בשכלו הק' כל הכוחות הק' שבו אל אשר יחפוץ ועוד מלך ב"ו אין לובשין העטרה שלו כו'. הנה ידוע כי אותיות כת"ם הם נוטריקין כהונה תורה מלכות והן המה הג' כתרים הבאים מהג' קוין הק'. חג"ת כי מדת החסד מכונה בשם כהן כידוע. והתורה הקדושה היא מצד קו האמצעי שהוא תורת אמת ומלכות היא מצד הגבורה כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ. ואלו הג' קוין הק' הם מלובשים באותיות התוה"ק שהם גופי תורה. והאור הק' השופע עליהם ג"ר ששם הוא אור הזך מא"ס בהוב"ש והוא המאיר על האותיות והם נק' כתרי אותיות המרומזים בטעמים נקודות תגין. והם בחי' רא"ש כי כמו שהראש הוא למעלה מכל איברי הגוף כך כביכול האור הצח הזה מהרצון העליון הוא מאיר על האותיות התורה שבכתב ומחיה אותם בכח שם הק' מ"ה. שהוא סוד אד"ם וכשמתקשר תורה שבכתב עם תורה שבע"פ ע"י שם הק' מ"ב. שהם ג' ידות. יד הגדולה. יד החזקה. יד הרמה. שג"פ י"ד עולה גימ' מ"ב. אז שני שמות הק' האלה ביחד. עולים מנין פ"ז. וזהו שאמר ראשו כתם פ"ז. המה השלשה אורות הקדושים המאירים על תוה"ק מהא"ס ב"ה וב"ש. והיא העטרה הק' הנתונה בראש ממה"מ הקב"ה. ועתידה העטרה לחזור ליושנה בביאת משיח צדקנו ב"ב כי עליו נאמר ונחה עליו רוח ה'. רוח חכמה ובינה כו' שיבין וישכיל כל סודות התורה וישיג כל האורות הק' הכלולים בה. וזה"ש חז"ל מלך ב"ו כו' אבל הקב"ה ילביש את העטרה שלו. ר"ל התוה"ק והאורות הקדושים יתן אותם בראש מלך המשיח צדקנו. ושפיר הביאו ראיה מזה שכתוב ראשו כת"ם פ"ז. הרומז על אורות הק' העליונים. וכנ"ל. וכתיב נמי במלך המשיח תשית לראשו עטרת פ"ז. וכיה"ר שנזכה ב"ב בזכות התוה"ק לביאת הגואל האמיתי אמן:

ויאמר ה' וגו' ידבר אליכם פרעה וגו' לכם מופת וגו'. הנה תיבת לכם הוא לכאורה מיותר ושמעתי מפי אדומו"ר הרב הקדוש כו' מוהר"ר אלימלך ז"ל. כי הנה מעשה כשפים. הוא דבר חידוש נפלא בעיני מי שאין לו היכולת לעשות כזאת. אבל בעיני המכשפים בעצמם אין הדבר לפלא כידוע. אבל הנסים והנפלאות הנעשים ע"י הנביאים אז הוא בעיניהם עצמם ג"כ לפלא ומופת גדול. ולזה כי יאמר פרעה תנו לכם מופת. היינו שתעשו דבר כזה שיהיו בעיני עצמיכם ג"כ למופת ופלא ובזה אדע כי הוא דבר ניסי וחכמות אלהות. ודפח"ח ושימד"נ:

ולי נראה עוד דהנה כתיב מפי עליון לא תצא הרעות. כ"א כל מיני טובות והברכות וחסדים גדולים לכל הנבראים כולם. אך בבחי' המקבלים יש השתנות לפי ערך בחי' כל או"א. אצל זה הוא לטוב ואצל זה להיפך ח"ו. עד"מ זריחת השמש שזורחת לכל העולם בשוה. ועכ"ז חלב נימס מפני חום השמש. ושעוה אדרבה נתקשה יותר מחום השמש. גם פשתן כשמכבסין אותו מתלבן מחום השמש. ושאר דברים נשחרין מחום השמש כמ"ש אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש. והשמש מאירה לכל בשוה. ואין בה שום שינוי כלל מדבר זה לזה. ועכ"ז יתראה בכל דבר איזה שינוי מצד המקבלים. וכמו כן הוא כביכול אצל הטוב והחסד אשר הש"י מטיב לברואיו ומשפיע לכאו"א שפעו הטוב בכל עת ורגע בלי הפסק כלל. ומכ"מ ישתנה בכל אחד ואחד לפי ערך המקבלים לטוב או כו' לפי מעשיהם. והנה הש"י פקד וצוה למשה ואהרן לגלות ולפרסם אלהותו ית' לפרעה ולמצרים ולהודיעם אשר הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין. והוא הזן ומחיה את כולם. ומבלעדי שפעו וחיותו כאפס ותוהו נחשבו ובאמת דרכו להיטיב לכל ברואי עולם ומה גם לכנ"י עם קרובו וסגולתו. ורצונו להוציאם ממצרים ביד חזקה גם להכות פרעה ועמו במכות גדולות ונפלאים. ואותן המכות בעצמם יהיו טובות לישראל. חוץ טובות החירות משיעבוד לגאולה. וכמו שמצינו בדחז"ל כי ממכות דם נתעשרו בנ"י כי המצריים קנו מהם מים לשתות. גם מכת חושך היה טובה גדולה לישראל כי אז חפשו כל המטמוניות של המצריים והאוצרות הצפונים והגנוזים וכל מיני כלים היקרים וחשובים ואח"כ בעת צאתם ממצרים הוכרחו להשאילם ולא יכלו להעלימם מהם. וכן מסתמא היו כל המכות בעצמם טובות לישראל. ונמצא הגם שמאתו ית' לא תצא כ"א טוב. עכ"ז נתהפך הדבר לרע לפרעה ולהמצריים. והוא באמת פלא גדול שדבר אחד יהיה טוב לזה ורע לזה. ובודאי שישאל ע"ז מופת ממשה ואהרן כדי שידע שיוכל להיות דבר כזה להשתנות בעצמו מזה לזה. ועוד היה חידוש נפלא בעיני פרעה ועמו על ששמעו מפיהם שרצון הש"י לגאול את בנ"י מתחת סבלות מצרים. הגם כי המה ג"כ משוקעים בתוך גילולי מצרים ותועבותיהם. ועדיין אין להם שום מצוה ואיזה זכות עצמן. וא"כ מה נשתנו אלו מאלו. וממילא ישאל גם לזה מופת כדי שיתאמת אצלו דיבורם של משה ואהרן ככל אשר יצא מפיהם כן יקום ולא יפול מדבריהם ארצה. וזהו כי ידבר אליכם פרעה גו' תנו לכם מופת. היינו לידע אם אמת הדבר שאתם ראוים להגאל הגם שאתם כמ"כ משוקעים כנ"ל. גם מופת על השתנות הדבר אחד לזה טוב וכו'. הגם שמאתו ית' לא תצא רק טוב. וכנ"ל. אז ואמרת אל אהרן. קח את מטך שהוא קדוש כנודע. והשלך אותו לפני פרעה הרשע ויהי לתנין. היינו שישתנה אצל פרעה ועבדיו דבר קדוש כזה ויתהפך לתנין ולנחש וזהו ודאי מופת חותך על השתנות דבר אחד לפי ערך המקבלים וכנ"ל. וכן בזה יתורץ ג"כ קושייתו על מה הם ראוים להגאל. כי בנ"י זרע אבותינו הק' הם שורש ומקור הטוב. עכ"ז בהיותם בין המצריים ותחת שיעבודם שהם בחי' הרע גמור אז ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. ולזה הם כעת משוקעים בגילולי מצרים ותועבותיהם אבל לא מצד טבעם ומזגם ותולדותם. ובאמת כשיגאלו מת"י עול גלותם ושיעבודם ישליכו מהם כל בחי' הרע שהיו בו מקדם. ויטהרו ויקדשו א"ע בכל האפשרי כדרכם הטוב. ובזה הם ראוים להגאל. ויבלע מטה אהרן את מטותם הגם שכבר נעשה המטה לתנין לפני פרעה ועמו. עכ"ז מלכותו בכל משלה אפילו בבחי' קליפות וחיצוניות. ולזה ויבלע מטה אהרן את מטותם. להוציא בולעם מפיהם ולברר ולהעלות כל הניצוצין קדישין לשורשם הטוב הרמה בקודש:

או יאמר ויובן בזה ג"כ למה בחר הש"י דוקא המטה והמופת יהי' להתהפך לנח"ש. ודאי הוא בכוונה מכוונת. והוא שרמז בזה הקב"ה. מ"ש שהמע"ה יש אדם שליט באדם לרע לו. כדי שלא יגבה לב פרעה בראותו כח ממשלתו שהוא מושל כעת על בני ישראל ומשעבד בהם כרצונו. ויחשוב בדעתו כי לעולם חוסן ומלכותו עליהם לעד תיכון. לו ולזרעו אחריו. ובאמת לא כן הוא. רק לפי שהשעה משחקת לו וכח הטומאה גדול מאוד. וניצוצי הק' מובלעים ומשוקעים במצרים עד עת קץ. אבל הוא גורם בזה השיעבוד והגלות רע לעצמו לאין שיעור. שעיקר הגלות והשיעבוד של מצרים הי' רק שבנ"י יבררו ויוציאו כל הנ"ק המובלעים שם. ע"ד חיל בלע ויקיאנו. ופתאום יבוא אידם בבוא הזמן והעת שיתבררו כל הנ"ק משם ויעלו לשורשם. ואז ישארו פרעה וכל עמו וארצו כמצולה שאין בו דגים כו'. ריקם מכל. וילכו לטמיון. ע"כ פקד וצוה הש"י ליקח את המטה של אהרן שהיה קדוש מאוד כמ"ש והנה פרח מטה אהרן כו' שהיה רומז לגודל קדושת משפחת אהרן כי מטה הוא לשון משפחה כמ"ש אלה ראשי המטות. ואם המטה הזה רומז על קדושת משפחת אהרן שהוא המובחר מכל משפחות ישראל. ודאי ידוע שהי' בהמטה הזה קדושה רבה ויתירה למאוד. ובזה הראה לו הש"י כמה גדול כוחו והתגברות הקליפה כעת. היינו שאפילו על קדושה גדולה כזו יכול לשלוט שע"י ראייתו בעיניו הטמאים בזה יתהפך המטה לנח"ש. וזה"ש השלך לפני פרעה דייקא שיהא רואה אותו. ויהיה תיכף לתנין מגודל כח הטומאה. שיש בו בראייתו. ואח"כ אחז בזנבו ונתהפך למטה בכפו. בזה רמז לו שעתידה הקדוש' לעלות למקומה. והקליפות והחיצוני' כעשן יכלו. כמו שהמטה הזה חזר לקדושתו ובלע את כל מטותם. כמ"כ ע"י קדושת ישראל יכרעו ויפולו. הם וכל המשפחות שלהם המרומז במטותם כנ"ל. ולא יהי' להם עוד שום ממשלה כזו לעולם. כן יאבדו כו' וכיה"ר שיקוים בנו במהרה בימינו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אמן:

ויאמר משה וגו' התפאר עלי וגו' למחר וגו'. ופירש"י ז"ל התפלל היום שיכרתו למחר. ולכאורה מנ"ל לרש"י זה. עוד מאי נפקא מינה מזה לפרעה אם היום יתפלל או למחר. הגם שלשון למתי אעתיר. מורה לזה. עכ"ז קשה על פרעה עצמו מה ראה שקיבל ע"ע להיות מעונה ביסורין עוד יום אחד. וכי לא הי' טוב לו יותר שתיכף יסורו ממנו. ובודאי לא לחנם עשה זאת:

אכן י"ל בהעיר לב דבאמת לא האמין פרעה בנבואת משרע"ה וחשב בדעתו שמפי עצמו אומר כל הדברים הללו. לכך רצה משרע"ה להראות לו שהוא נביא לה' ונאמן ביתו. והן הן בעצמן הדברים שיצאו מפי הש"י. וממילא יקיים הש"י ככל אשר יצא מפי משה למלאות חפצו ורצונו. כראוי לאוהב נאמן אמיתי כמוהו. וזה"ש משה לפרעה. התפאר עלי. ר"ל בחנוני נא. באיז' דבר שתוכל אח"כ להתפאר עלי ולומר שלא נתקיימו דברי. וע"כ זהו שהתחכם פרעה ובחר לעצמו זמן הסרתם ביום מחר. וזהו באמת התפארות גדול למשה היינו מה שיתפלל היום שיכרתו למחר. דהנה כל איש מזרע ישראל אשר הוא לפעמים באיזה צרה ח"ו. אז כשמתפלל להש"י ומעורר עליו רחמיו אז תיכף ומיד הוא נחלץ מהצרה. כיון שהרחמים גוברים עליו. ואז ממילא הדינין נמתקין. והיסורין מסתלקין. וא"א להם להתעכב עוד. וזהו שרמז לו משה במתק לשונו. שמה שהש"י יסיר הצפרדעים מפרעה ומעמו אינו עבור שנתמלא עליו רחמים. דבאמת באבוד רשעים רנה. רק הוא מפני שהש"י עושה חפצו ורצונו של משה שהתפלל עליו ולא ישוב תפלתו ריקם מלפניו. וז"ש משה. כדברך. היינו אתפלל היום ואקבע הזמן שלא יכרתו עד למחר. ובזה תראה האמת שהש"י עושה רצוני ולא יסירם עד למחר כדי לאמת דברי ובזה יגלה ויפורסם לכל שאני נביא באמת ונאמן ביתו. והיא ודאי תפארת למשה שבזה הניסיון שנסהו יהי' ניכר חשיבותו לפני השי"ת. ועיין באוה"ח קצת מזה. והבן זה:

ליקוטים

עריכה

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. דהנה כתיב יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים. הנה הקב"ה נק' בשם אלהים וזה השם מורה שהוא תקיף ובעל היכולת ונשתלשלו העולמות עד שגם האדם אם הוא מלך או שר נקרא ג"כ בשם אלהים והכל הוא משורש שם אלהים של הקב"ה שהוא מורה שהבב"ה תקיף ובעל היכולת. וכן לעומת זה נקראים הקליפות שמכחישין את הבוב"ה וגבורתו ג"כ בשם אלהים אחרים. כי הם אומרים ששם תקיף ובעל היכולת שייך להם ולכן אמר הכתוב שלעת"ל יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים. רק השתחוו לו כל אלהים דהיינו שיודו ששם אלהים הוא רק להבוב"ה בלבד ושמותם שהם נקראים ג"כ אלהים המה מושפעים מאתו ית'. והנה גם כאן קרא הקב"ה למשה אלהים כמש"ה ראה נתתיך אלהים לפרעה. וזהו וידבר אלהים אל משה דהיינו שדיבר אליו וקרא אותו אלהים ואמר אליו אני ה' ר"ל שצריך אתה לידע שאני ה' ושם זה מורה היה הוה ויהי'. וממנו נתהוה העול' ושם אלהי' ג"כ נתהוו' מאתו והבן: