אדר היקר ג
ג
עליזים וטובי לב התפתחו הילדים הנפלאים בכשרונותיהם, תחת השפעת אביהם הגאון החסיד ז"ל, שדאג הרבה לחנוכם. מקור שמחת נפשם מצאו באהבת התורה, במדות טובות, ועבודת ה' מאהבה. עיון ההלכה בעמקי הסוגיות נתן להם מזון שכלי מבריא, האגדות, המדרשים וכתבי הקדש - מזון מוסרי, החידוד הפלפולי מזון אסתטי, עד שמצאו את צרכיהם הרוחנים כולם ערוכים לפניהם, ויתענגו משולחן המלא דשן של תורת אביהם ז"ל הגדולה והרחבה.
אמנם עוד בילדותם מתה עליהם אמם הרבנית החסידה ז"ל וימסרו תחת עול אם חורגת, שלא מצאו נחת. אבל שמחתם בתורה ואהבתם אותה, הנעימה את מרירות מצבם הביתי ויעשו חיל בתורה. ועוד באביב נעוריהם כבר חברו ספרים יקרים במקצעות שונים בבקיאות וחריפות,
ספרים כאלה שיש להם גם היום ערך נכבד והנם בכתובים.
האהבה, המפתחת את הנפשות העדינות ומכשירתן להרגשת המוסר היותר עדין ומרומם, הרגש האדיר הזה, שהוא באמת נושא הקדושה, התפארת וההוד, שהמין האנושי אמנם מתגעגע עליו, אבל לא יכל עדיין להכירו בעצם טהרו, רעננותו וטבעיותו, - השירה הנשגבה והקדושה הזאת לא תוכל להאמר כ"א עם המילוי הגמור והשלם של החיים, החמריים, המוסריים, והשכליים, לכל סעיפיהם, שרק אז יוכל האדם להתנשא אל אותו החופש המוחלט, שנטיותיו הנפשיות ילכו במלא עזם ותקפם, ובפרשן כנפיהם, אל מלא רוחב החיים לכל צדדיהם, לא ימצאו שום מעצור ומכשול.
החזיון הנפלא הזה מתגלה ברגש הדת הכללי, האצור בטבע הנפש האנושית, אשר רק כשהצבור האנושי ימלא כח ועז, הכרה ודעת נפש, לסלק מעל הרגש האמיץ הזה, שהוא הכח היותר פועל בחייו הכלליים ורודה ג"כ מאין מעצור בחיים הפרטיים, את כל מכשולי הדרכים העוצרים בעדו, ומכריחים אותו, לנטות לצדי צדדים, רק אז יופיע בהדר גאון נשמתו הפנימית, - היא האהבה האלהית המחיה אותו, זאת המדה שבצביונה הרומנטי לא יוכל האדם לשאוב ממנה מים טהורים, כ"א בשעה שהתרפא העולם החמרי, המוסרי והשכלי, מכל תחלואיו. אבל בזמן המדוה והירידה, "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים" [1]
כל זמן שהאהבה האלהית, שהיא הנטיה היותר חפשית והנצחית של רוח החיים, לא תוכל להיות חיה בלבבות, מפני זוהמת הבערות והרשעה הממלאת את כל החלל שבלב, לא תוכל האהבה הטהורה למצוא מעמד כדרכה, אפילו בפינה אחת שבחיים, והיא מוכשרת תמיד לקבל טומאה, ולשקוע בבוץ החלאה והכיעור, ובעמק המהומה הנפשית והרשעה.
לפני חשכת ימי הבינים, כשהיה העולם, אמנם לא כ"כ נאור בכללו, אבל רענן וטבעי, התגלתה האהבה גם בנטיה ליחש האלהי אל האדם. האדם שהיה חזק ואמיץ, אבל ג"כ פראי ומסור לכח דמיונו החזק, נשאר לו לפלטה מכל החזיון הכולל והרחב עד אין סוף של האהבה האלהית, שבמקורה החפשי שברוח האדם, רק האהבה החלקית אל הטבע המורגש לבדו, וזה הספיק לתן חומר לשכלל את יצרא דעבודה-זרה בכל שרשיו וגזעיו, ענפיו יונקותיו ועליו, עד אשר ראינו תוצאותיה של האהבה האלהית, כשירדה ממעלתה לבלע ולהשחית, כמו שאנו רואים גם עכשיו כל החזיון של האהבה הרומנטית המצויה בחיים כשהיא משרכת דרכיה.
בטהרתה נתגלתה אמנם האהבה האלהית בישראל, בכללות האומה, רק לזמן מצער, לתקופות מופסקות, בעצם טבעה וביחידי הסגולה הנביאים ושרי קדש, עד זמן הפסק הנבואה, התלויה בכח האהבה האלהית במלא מובנה, בצורה דילוגית בשרידי דור דור. ״נפשי אויתך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך״, (ישעיהו כו, ט) ״צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך לראות עוזך וכבודך״.(תהלים סג, ב)
השכינה היתה שרויה בישראל כללות האומה חשה והרגישה את האהבה האלהית בכל תענוגיה, ומוכשרת היתה לחוש את כל עזה ג"כ בכל סעיפיה הפרטיים שבחיים, בעצם תומם, עם כל שלל צבעיה הבהירים המרהיבים לב ונפש, מבלי להשביתה מטהרה ע"י רפיון החומר והרוח, "בכל דרכיך דעהו", עד אשר השלילה, הסרת הרגש של האהבה האלהית מתוך הנפש, זה היה דבר נמנע ובלתי טבעי כלל לישראל.
אפשר היה אמנם להחליף ולהמיר את הרגש הקדוש והזך, הנובע מאוצר החיים ומקור האמת, ברגש טמא הדומה לו בצורתו החיצונה, באהבת אלהים אחרים. "בגדה אשה מרעה, כן בגדתם בי בית ישראל". (ירמיהו ג, כ) אפשר להשביר צמאון, גם במים זכים וצלולים, גם במים דלוחים ומעופשים. "היעזוב מצור שדי שלג לבנון, אם ינתשו מים זרים קרים נוזלים". (ירמיהו יח, יד) "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים".(ירמיהו ב, יג)
כשיקום נביא או חולם חלום להדיח את העם מאחרי ד' אלהיו, א"צ להגנתו מאויב מסוכן זה, לא התחכמות ולא פילוסופיא, לא הגיון ולא מחקר, כ"א "כי מנסה ד' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יג, יד) - האהבה הרעננה היא תביא עמה את כל מכשיריה לכל עת הדרוש, כמו שאהבת החיים, שבכלל החיים ובאדם, מפתחת את כל דעת וכל כשרון לסול דרך סלולה לפני זרם החיים שיוכל לרוץ ארחו.
"אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב) - האמת המוחשית, ההגיונית, ההרגשית, וההיסתורית הזאת איננה צריכה כ"א לפנות לפניה את דרכה הטבעי מכל עוצר, מבלי למלא את הצמאון העמוק לאלהים חיים, באלהים אחרים - "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג)
החולשה של החיים, שיתנודד האדם כצל, ויהיה אפשר שימצא אדם שיהיה "דומה כמי שאין לו אלוה", דבר זה אין הטבע הבריא נותן אותו כלל, ע"כ לא ימצא לעולם, בכלל המין האנושי, ולא ימצא ג"כ בכללות איזה קבוץ לאומי קבוע. השלילה והכפירה היא רק שאיפה רפה של בטלנים ואנשים חולים, בעלי מומים בגוף או בנפש, וברב בשניהם יחד, שחפץ החיים והבריאות עצמה מתעבת אותה ובורחת מפניה, כמפני כל מחלה מאוסה, על כן לא תמצא מקלט לה בחיים מסודרים וקבועים של כל אומה ולשון.
אבל כדי לפתח את האהבה האלהית בתכלית שלמותה, ולהכניסה כולה באוצר החיים האנושיים, בחיי הצבור והיחיד, בחיי החברה והלאומיות, כדי שתחיה את חיי האהבה במלואם ,בעולם, זאת תוכל עשות רק כנסת ישראל כשתשוב אל טבעה ואל רעננותה, "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"{{ממ|דברים|ו|ה}.
אז תשים נשמה חיה ומאירה ברגש הדת הנרדם, אשר מאז שבטל יצרא דעבודה זרה, נסתלק כח החיים הרענן של יסוד האהבה האלהית מן העולם. כח האהבה האלהית, ככל כח טבעי בלתי מעובד שבנפש האדם, צריך הוא ללמוד של פיתוח וכשרון עבודה. פיתוח האהבה האלהית תלוי ודאי בדרישתה של תורה, בכל מילואה לכל צדדיה, ״ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״. כיצד אוהבים את הקדוש ברוך הוא? תלמוד לומר: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך״ (דברים ו, ו) - שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו.
ומתוך כשלון כח המוסרי, שלא היה אפשר לישראל לקבל רוב טובה של החיים הבריאים והטובים, עד בא "יום חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא",(ישעיהו ל, כו) היה הכרח למעט צביון החיים מיסודו, הפראי הטבעי, לבטל יצרא דעבודה זרה, שאמנם היה "כגוריא דנורא בבית קדשי הקדשים" (סנהדרין סד, א).
הכח הרענן של האהבה הכללית לאלהות, שעמד על טבעו החזק, ממנו לוקה היסוד לעבודת הקדש, בהעלותו עד מקומו ושרשו ועד תעודתו במציאות החיים הכלליים. אבל מאז אבד כח החיים של האהבה את ערכו הטהור, הרומנתיקה עם כל סעיפיה לא תוכל עוד להחזיק מעמד בטהרתה, "מיום שחרב בית המקדש ניטלה… וניתנה לעוברי עבירה" (סנהדרין עה, א) ובזה נטו קו שחור אחד על רוב הספרות הרומנטית מולדת זמן המחלה האנושית, שהיא מוכרחת להמשך עד אשר "ישמע בערי יהודא ובחוצות ירושלים... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' כי טוב... כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה".(ירמיהו לג, יא).
לו היתה ההשפעה הדתית של ישראל באה בעולם בזמן שהיתה האומה חיה בטבעה המלא חיים בתוכה פנימה, אז לא קבלה עליה התכונה הדתית של אותן אומות העולם, שרוב עמנו שרוי ביניהם, את אותה הצורה החשכה והעצובה, המצמקת את החיים ומקצרת את הנפש, ולא השפיעה ממילא פעולה חוזרת ג"כ על תכונת ישראל בעת הגלות והפזור בין העמים, ולא גררה אחריה כל אותן המדות הרעות הנגררות מקדרות הנפש ועצבון הרוח, בפרט כשהוא מתעטף בלבוש של קדושה ואלהות, ולא יכלה להסב עליה את כל ההתקוממות הכללית, על כללות רגשי הדת וכח האמונה הדתית, שהוא ביסודו כח החיים המוסריים לחיי הרוח הבריאים, מצד השפעתו מהאהבה האלהית הרעננה והטהורה, ולא חזרה פעולה רעה זו ג"כ על ישראל, מצד החיקוי לאומות העולם.
אמנם ההשפעה הדתית כלפי אומות העולם החלה בשעה שבישראל כבר בטל יצרא דע"ז, "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך" שפירשוהו חז"ל "בשני יצריך", (ברכות נד, א) לא היה יכול להתקיים במלא מובנו. הבית השני לא היה בנין מלא וקיים, "ואכבדה חסר ה"א"(יומא כא, ב), היה חסר שכינה ורוה"ק, האש-של-מעלה לא היתה פועלת פעולתה בפועל, לא היתה "רבוצה כארי", ו"מיהוה הוה סיועי לא מסייעא".
וכיון שמהיסוד, מקור המחצב, כבר נטל כח החיים המלאים, "במחשכים הושיבני כמתי עולם",[2] לא היתה עת ללדת בנות חדשות, ומצד הכח הפנימי של האומה נאמר "רני עקרה לא ילדה״ (ישעיהו נד, א) - ״רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהינם כותייכו״ (ברכות י, א).
אמנם מאת ד' היתה נסיבה שסייע הקב"ה בידי אותם שקפצו לדחוק את הקץ, לעשות את כנסת ישראל בעל כרחה ל"תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה" שעליו נאמר "כי רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) (סוטה כב, א), עד שקבלה הדת הכללית בעמים רבים אותו הצביון, הרועד והחלש, שאיננו יכול להתגבל יפה במרחב החיים הבהירים, ואיננו יכול להכנס כ"א בצורה של נזירות חשוכה, שהיא פחותה בכחה להלך עם החיים מכל מין עבודה זרה. ״ועל אלהי אבותיו לא יבין, ועל חמדת נשים ועל כל אלוה לא יבין, כי על כל יתגדל [3].
אמנם כשישראל מתרומם לשאוב ממקורו, מקור מים חיים, למרות כל מצבו החולה הוא מוצא את שמחתו ואשרו, ומרכס את כל מהלך חייו ע"י ההוה מהעבר אל העתיד הרענן והמובטח, "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" [4], ותרגומו: "ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא". אבל כשהוא פונה אל אותה הצורה שכללות האמונה הגיעה לה אצל אותם ששאבו בתחלה מבארו, מכלי שני או שלישי, ובשעה שמעינו כבר נרפש ונדלח כמעט מפרסות חזיר מיער, מה יחזו כל שואפי דעת וחיים, - תרדמה ואימה חשכה, אין חיים ואין שמחה, אין הוד ותפארת.
על כן עליו לשוב למקורו הטבעי, להפריח כל רגשותיו ממקורה של תורה על פי אותה הטבעיות של האהבה האלהית הטבועה בנפשו, ולהיות בטוח, שאותו העז האלהי אשר מלא את נפשותינו מאז עצרנו להיות לעם לד' אלהים חיים, כשנשכיל לפתח את הרגש הקדוש והטהור האלהי שברוחנו פנימה, כשנשחרר את נשמותינו מהעבדות של הפנטיזם השלילי, שהוא חוץ לטבע האדם בכלל, וחוץ לטבע עמנו עם קדוש בפרט, ונבקש לנו את כל הדרכים המרחיבים בנו, בכללנו ובפרטנו, את היכולת לכח האהבה האלהית החיה והבריאה, שהיא אור העולם, לשוב עלינו, אז נמלא עז וכח ד' יחיינו, לראות חיים בארץ חיים .
הגעגועים לחיים בריאים וטבעיים, שבעצם הנם אחד מהמסיבות הראשיות
המביאות את רגשי הקדש בלבו של אדם, הם נתהפכו בתקופה האחרונה לכלי קרב,
על מושג הדת והאמונה בכלל. הדעות השליליות נקבעו בין העמים המושפעים
מיסוד תורת ישראל, יחש הקורבה הדתית מצד השורש והגזע הרוחני, כתבי-
הקודש, גרם שהתחלואים של רפיון הרוח והשלילה נכנסו ג"כ לגבול ישראל, ע"י
הכושלים והנמהרים שבנו, שמצאו לנכון להם לחקות את הדעות החולות של
האומות שהם מתערבים בהם. ההתקוממות גרמה שנאה כבושה לרוח הדת בכלל,
והשנאה הולידה מאסה של תורה, ומתוך ההתרחקות המעשית והלמודית נתערבבו
המושגים ביותר. אבל כל הוגה דעות, הרגיל לרדת לעומק כל חזיון שבחיים
במתינות, מכיר הוא שמצב השלילה והכפרנות איננו מצב טבעי, וממילא איננו מצב קבוע לרוח האדם, כ"א הוא כמו מעבר, למצוא את היסוד החיובי ביותר בהירות ממה שהרגישו עד כה, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו, כי פי ד' דבר"[5] .
והנה שינתנו לעולם מושגים דתיים בריאים ורעננים, מלאים אמת ומוסר, וצרופים מקדרות הנפש ועצבון הרוח, שמביא עמו כל אותה המכשלה שסבבה עד כה, אי אפשר להיות באופן אחר כי-אם שיבוא הדבר לידי כך, שתחת אשר שאבו העמים את יסודות דתיהם ממקור ישראל, בשעה שהאומה עצמה כבר היתה מדולדלת, ומצבה הרוחני והחמרי היה אז כבר חולה ומדולדל, יבאו לשאוב ממנה ביותר בירור בשעה שתהיה שלימה ובריאה. והנה בה בעצמה, אע"פ שלפי מצב החולשה והחולי היה נראה לסוקר סקירה חיצונה כמו ענן עצבון פרוש על האופק הדתי שלה, לא היה זה באמת כי-אם כעב ענן העובר על פני החמה הברה בשחקים, והגורם לזה הוא האסון הלאומי, אבל יסוד החיים והרעננות מונח הוא ביסודה של דת קדשנו, מפני שיסוד האהבה האלהית, ע"פ מושג האלהות היותר נשגב ומרומם, הוא טבעי לה, רק המקרים החצונים סבבו להרחיקה מבית חייה.
"כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו" [6], רק "כי אם עונתיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם"[7]. ע"כ היא נמצאת במלא עזה אצל צדיקי הדורות בישראל. אמנם אצל אותם העמים, ששאבו ממקורה דוקא בעת הדלדול והחלי הלאומי הכללי, נשארה חולשת הרוח ואי ההתאמה אל החיים הבריאים למום קבוע ברגש דתם, והעז והצהלה איננו נמצא בהם כי-אם לפי אותו הערך הפנוי מהשפעתו עליהם, - שהטבע הבריא בעצמו מוכרח הוא להתקומם עליו. א"כ זאת היא חובתם של ישראל עכשיו, בעת התעוררות החפץ באומה לחדש הכחות הלאומיים, לשאוף ג"כ לחדש את כה ההשפעה הראשונה, שיצאה ממנה לעולם ברפיון כח ודלדול ובהתנגדות החיים, - באמץ רוח ובגבורה והסכמת החיים. מובן שהצעד הראשון הוא לגרש בתחלה את רוח השלילה, המפקפקת מרפיון לב, מגבולה הפנימי, להרים ברמה את דגל גאון שם ד' אלהי ישראל בקרבה, לחדש את רוח הרגש הדתי, על מבוע אהבת אלהים הטהורה, המחוברת אל החיים, המיוסדת על האמת ההיסתורית, המורגשת והמבוררת כנכון היום .
וזוהי הנשמה של "הציוניות" שהיא מוטלת עדיין כגולם בלי רוח חיים. אז תחליף האומה כח לשוב לקדמת נעוריה וימי כלולותיה, למען ילמדו ממנו בהמשך הדורות כל העמים הנאורים איך לטהר את מושגיהם הדתיים שכבר קנו להם, ושהם עתידים לקנות, באהבת ה' הצרופה המלאה חיים ועז, לפי המושג החי של התולדה החיה, שיסודה יהיה לעולם ההיסתוריא הישראלית האלהית וסעיפיה הרחבים שלצד האנושיות. אבל לא באורח דבר מת ועבר מן העולם, כאותו הסגנון ההוה שלהם, שלא השאיר להם רק שרידי קברים לבד, כי-אם דבר רענן חי וקים לעד ולעולמי עולמים.
ואומה בעלת אמונה חיה ומתאמת עם החיים, היא משכלת יפה ג"כ את החיים הרוחניים והנצחיים, אבל לא יקומו כעת להיות פורחים ועולים, לרגלי ההשקפות החיות בעולם הכללי, מושגי מוסר ודת קדש שאין הם בסיס בעולם החי. ודבר זה אין כל העולם כלו מוכן למצוא כי-אם בישראל, בודאי דוקא כשהוא יהיה חי באמונתו, על אדמת הקדש שהיא עבורו ארץ חיים.
אותה ההכרה הנאורה מוכרח הוא כל העולם הנאור סוף כל סוף להכיר, ובסבר פנים יפות, שרק זה הוא האמצעי האחד
שיצילם מכל מבוכה פנימית, חברותית ורוחנית, על כן דוקא לעת כזאת, שרגש
הדת נפל אצל כל העמים, עלינו להתחזק להכניס בעצם שאיפת בניננו את תחית
תורתנו הקדושה, בהסרה שאיננה שוה לכל דת גרידא, כפי אותו המושג הרגיל
אצל כל העמים, כי-אם בשם בלבד, אע"פ שהיא ודאי נותנת לנו כל מה שהאדם
יכול לבקש מן הדת באופן היותר קדוש ונשא עדי עד. כי המובן הכללי של תורתנו הקדושה הוא כח החיים הטבעיים שלנו, הכח הלאומי המלא עפ"י טבענו וצביוננו בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[8], מקודש בקדושת אלהים אמת אלהים חיים ומלך עולם, שהוא רחב לאין סוף מכל מושג דת הרגיל והאמור בעולם. אז כשנחיה בקרבנו את האמת הזאת הגדולה, נביא את התחיה הלאומית למטרתה ונשריש בה צמיחת קרן ישועה. "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך"[9], "וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך, וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד' וצניף מלוכה בכף אלהיך"[10], "כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ד' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך"[11], "כי בועליך עושיך ד' צבאות שמו וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא"[12] .