פתיחת התפריט הראשי
אגרת המוסר

האדם חפשי בדמיונו, ואסור במושכלו; דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו, בל יחת מעתיד הודאי, עת יפקד ה' על כל מפעליו ובשפטים קשים יוסר, בל ילכד זר בגללו, הוא לבדו ישא פרי חטאו, אחד הוא, עושה העבירה והנענש. מרה היא, בל יאמר האדם זה חלי ואשאנו.

פגעי התבל מצעדים המה למכביר, מול ענשי העבירות; תגעל נפש האדם למדי, יום לשנה יחשב. אוי לדמיון, אויב הרע הלזה! מידינו הוא, בכוחנו להרחיקו, בתתנו אזן קשבת אל השכל, להשכיל על דבר אמת, לחשב שכר עבירה נגד הפסדה. ומה נעשה? הדמיון נחל שוטף, והשכל יטבע אם לא נוליכנו באניה, היא רגשת הנפש וסערת הרוח. בכל הדברים והעניינים יש כלל ופרט. אם אין כלל, אין פרט, כי אין בפרט מה שבכלל. אכן, יש כלל באין פרט מוצאת. אי לזאת, ראשית כל דבר הוא הכלל. וממנו הפרטים ימשכו.

עתה נשקיף נא בעבודתנו המחויבת לבוראנו יתברך, הלא דבר הוא. מה הוא הכלל אשר ממנו נשאב הפרטים? בלי דעת ובלי תבונה נכיר שהאמונה המרחפת בנו, שהאלוהים שופט הוא לתת לאיש כפרי מעלליו, היא ראשית מצעדנו לעבודתו יתברך. הוא מאמר חז"ל (מכות כד.), בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). ומאמר חכמינו ז"ל (בבא בתרא עח:) "על-כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (במדבר כא, כז)-"המושלים", אלו המושלים ביצרם, "באו חשבון"-בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. אכן למורת-רוח ודאבון לב, כוח הכללי הזה מסתתר בנו, נחבא במצפוני הלב, בל יראה החוצה, אם לא נשים לב לשדד אדמות לבבנו בהרחבת רעיוני המוסר. אי לזאת, כל הכוח הכללי הלזה בל ישלח פארותיו על האיברים לאוסרם במאסר היראה. ומזה הכלל לא ימשכו הפרטים להישמר מהעבירות המתרגשות, ונכשלים אנחנו בכל עת בעבירות רמות עד שמים יגיעו: בחטאי הלשון באין מעצור לרוחנו, ובעסקי משא ומתן למכביר, וביטול תורה על כולנה. ובכלל, בכל האיברים כמעט אין במו מתום, למתבונן היטב איש לפי ערכו, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ונכשל בעבירות נישאות ורמות, אשר גם לחשכת לבבנו כסומים נחשבנו, אין רואה גודלם. רק אם נשקיפה על-ידי כלי-המחזה המגדלת דבר גדול למאוד, הנראה לחולשת ראותנו כקטן, הוא השכל הנכון, על-פי התורה הנאמנה, נמצא אותם חמורות הרבה באיכותם ביתר שאת ויתר עז.

הוא הדבר אשר נוכל להעמיס בדברי חז"ל (יומא ט:) "מקדש ראשון מפני-מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גלוי-עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות-חסדים מפני-מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת-חנם. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרויהו: ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם וכו'". ושאלו שם אמוראי: "ראשונים עדיפי או אחרונים עדיפי? והשיבו: "תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים". הוא הדבר אשר דברנו למעלה, כי הגדול מחברו יצרו גדול, ומכשילו בחטאים עצומים, נודע ולמשכיל על דרך אמת גודל איכותם להרע.

עתה בכל האופנים אשר יתייצב האדם מה-יעשה? יום-המוות מכל מכוסה, פתאום יבוא, והאלוהים יפקד את כל מעשה אשר עשה. מספר מפקד ימי חייו, אחת מהן לא נעדרה, ומר ממות תהיה האחרית, באין מנוס ומפלט להינצל.

הוא מאמר הכתוב (קהלת ט, ד): "כי-מי אשר יחובר אל כל-החיים יש בטחון, כי-לכלב חי הוא טוב מן-האריה המת", כדרשת רבותינו ז"ל שכל זמן שאדם חי יש בו בטחון ותקווה לעשות תשובה, וכיון שמת אבדה תקוותו וכו'. אי לזאת, כל עוד נשמתנו בקרבנו, נמהר נחישה לפלס דרכינו לטוב.

אכן, על-ידי האבן הנגף ירט הדרך לנגדנו, לא נחרד מיום המיתה גם אם בפינו נזכירהו, כמאמר רבותינו ז"ל (שבת לא:) "שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר (תהלים מט, יד): "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". גם אם עינינו רואות מיתת בני-אדם כמונו, לא תיתן עוז בנפשנו לשוב בכל-לב לבוראנו, אשר לסוף נבוא למשפט ויתווכח עמנו על כל רוע מפעלנו. היפך מאמר הכתוב (קהלת ז, ב): "טוב ללכת אל-בית-אבל מלכת אל-בית משתה, באשר הוא סוף כל-האדם, והחי יתן אל-לבו". אין זאת, כי אם ריבוי העונות שטמטמו לבנו ויהי לאבן, כדרשת חז"ל (יומא לט.) על הפסוק (ויקרא יא, מג): "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" - אל תקרי "ונטמאתם" אלא ונטמטם, עבירה מטמטמת לבו של אדם. ולכן גם עונותינו נסתרים מלפנינו ולא נרגיש בהם במהרה, כמאמר רבותינו ז"ל (קידושין מ.) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. והן מסבבים אותו ליום הדין, כמאמר רבותינו ז"ל (עבודה-זרה יח): "עונות שאדם דש בעקביו כו' מסבבין וכו'". עתה, האם אבדה תקוותנו חס-ושלום, אין מזור לנו חלילה?

אחת היא מצאנו, חכמה ואינה מלאכה, נשיח נא מעט וירווח לנו.

נשימה לב להתבונן בעניין העבירות ונראה, כי שתים המה בסוגיהן: האחת נובעת מהתאווה הנפרצה לאהוב הערב לשעתו, לבלי השקיף הנולד, אם כי מרה תהיה באחרונה. נמצא דוגמתה מה גם בענייני העולם: האיש הסכל, ובפרט החולה, לחולשת-שכלו, יאהב לחטוף לאכול את הערב לחכו, וישכח כי זה יביאנו למחלה נפרצה. לכך אמרו רבותינו ז"ל (תמיד לב.) "איזהו חכם? הרואה את הנולד". הוא מאמר רבותינו ז"ל (סוטה ג.): "אין אדם עובר עבירה אלא אם-כן נכנסה בו רוח שטות".

וזה כל עמל האדם לעבודתו יתברך, לחשוב ולהתבונן ביראת-ה' בפחד עונשו על-ידי ספרי המוסר ואגדות חז"ל, עד אשר באוזניו ישמע וכמעט בעיניו יראה העונש הגדול בכמות ואיכות ניצב לנגד עיניו, כמאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין ז' ע"א): לעולם יראה דיין עצמו כאלו גיהינום פתוחה לו מתחתיו". ואם כה יעשה האדם ולבבו יבין, ושב ורפא לו.

אכן, רבה רעת האדם בארץ, אין דורש בצדק ואין משכיל ביראת-ה', לקבע עיתים סדורות בעמל היראה, לדלות מי תבונה מהאמונה הנחבאה ומסותרת במחבואי הלב, להרחיבה ולסעדה, לתת לה תקף ועז, לשים המשרה על שכמה, למשול על האיברים לבל יפרצו גדרה וכתורה יעשו. זהו הסוג השני.

דוגמת זה הדבר לא מצאנו בענייני העולם: אין איש שצרות מרחפות ממול פניו, אשר לא ייקח לו עת לחשוב מחשבות להינצל מהן. אי לזאת, גם אין התאווה סיבתה, פליאה היא העבירה הלזו, וזה שמה פלאי, לבלי שים לב להתבונן ביראת-ה' ובמוסר-עונשו! עבירות כאלו לא יוכלו היות מסוג הראשון, יען אין די בתאווה להיות סיבתן. רק הן מרוחניות הטומאה המלפפת את האדם להחטיאו, וביותר בחטאי הדיבור, כי מה-יתרון לבעל הלשון? כמאמר רבותינו ז"ל (ערכין טו:), עיין שם.

בזאת מצאנו פשר דבר בין השיטות, בעניין יצר-הרע ויצר-הטוב, מה המה. השיטה האחת, היא השיטה הנודעת, כי יצר-הרע הוא כוח הטומאה באדם המובילו לפשעים, ויצר-הטוב הוא כוח הקדושה באדם המובילו לטוב, היא שיטת רוב המחברים הגדולים. והשיטה השניה היא, שיצר-הרע הוא כוח תאוות האדם, המשקפת אל כל הֶעָרֵב לשעתו, אותו תאספהו אל ביתה ובו תדבק לאהבה. ויצר-הטוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד, הוא פחד יראת-ה' יתברך שמו ומשפטיו הרעים למרבה, ובוחר בדבר המועיל, לכבוש התאווה, למען יתעדן באחרונה בעונג נפלא, אשר אין די באר יקרת תפארתה. באשר אנחנו רואים בכל עת עניני האדם מתחלפים, כל אחד נדבק יותר לעבירה אחרת: יש אשר חטאתם תגדל יותר בביטול תורה ממשא ומתן באמונה ונתינת צדקה. ויש להפך. וכן בכל העבירות אין אדם דומה לחברו. ואילו היה היצר-הרע רק כוח הטומאה המפתהו, מדוע לא תלפף את כל בני-האדם בשווה?

אמנם אם נאמר כי היצר-הרע הוא כוח התאווה, הדבר נכון, כי תאוות האדם תלויה במזגו, ומזגי בני-אדם מתחלפים, לזאת גם עונותיהם מתחלפים. אכן גם בזה לא יתכן, הלא עינינו רואות בני-אדם עושים עבירות עצומות, שאין תאוותם גרמה להם כל-כך. ולפעמים התאווה מנגדתם, כמו האדם החפץ ומשתוקק הרבה אל הכבוד המדומה, ובכבוד מצווה תגעל נפשו וכיוצא בזה. אין זאת, כי אם רוח הטומאה המבלבלו ומובילו להרע גם נגד תשוקתו ההבלית.

מזה נראה בעליל, כי שתי השיטות נכונות. היצר-הרע הוא כוח התאווה, וגם יש בו רוח הטומאה. וכן יצר-הטוב הוא השכל הנכון הרואה את הנולד, וגם יש רוח הקדושה באדם.

והנה בשני הצדדים ישנו באדם גשמי ורוחני, כעניין בריאת האדם עצמו: גופני ונפשי. הגופני נראה לעין בשר, והנפשי נודע מפעולות וענייני הגוף. תחבולות האדם ומזימותיו להחזיק הנפש בגוף, המה רק בגוף לבדו, לתמכו באכילות טובות ובשמירות מעולות מכל נזק ופגע רע, ובזה ישמר נפשו בגופו. אין מבוא בטבעי לעשות תחבולה בנפש להחזיקה בגוף, כי אין רואה ואין מרגישה לבדה ומה-יעשה בה. כן בעבודת ה' יתברך שמו, עיקר התחבולה להחזיק את היצר-הטוב לפי שתי השיטות, היותו כוח הקדושה והשכל הנכון; ולדחות את היצר-הרע, הוא כוח הטומאה והתאווה - תלוי בבחינה הגופנית: להאכילו מאכלים טובים, המה התבוננות היראה והמוסר הנובעים מהתורה הטהורה.

הוא מאמר רבותינו ז"ל (ב"ב טז.): "ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן-עדן, בראת גיהינום; בראת צדיקים, בראת רשעים. מי מעכב על ידך? ומה אהדרו ליה חבריה דאיוב, "אף-אתה תפר יראה, ותגרע שיחה לפני-אל" (איוב טו, ד). ברא הקדוש-ברוך-הוא יצר-הרע, ברא לו תורה תבלין. בזה הורונו חכמינו ז"ל, כי תבלין של תורה, היא היראה הנובעת ממנה, כמאמר הכתוב: "תפר יראה", והיא בחינה גשמית, מובנת לעיני בשר, סיבת רפואתה לחולי-הנפש. אם ישים האדם לבו ונפשו אל יראת התורה: אם בכלל, לידע ולהבין מהתורה, כי לכל עבירה יש עונש עצום ונורא, ולכל מצווה יש שכר נעלה מאוד. אם בפרט והוא העיקר, ללמד תורת כל עבירה ועבירה לבדה. לגאווה - תורת הגאווה; למשא ומתן באמונה - חלקי התורה אשר לעניינים שבין אדם לחברו בעסקי העולם, וכדומה. וכן לכל מצווה ולכל עבירה את תורתה.

הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר, הוא ללמד בעוז ועיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה, ההלכה עם כל סעיפיה, כי עינינו הרואות הרבה מהעבירות אשר האדם נמנע מהם בטבע ולא יעבור עליהם, אף גם בעת אשר ילחצנו לזה איזה דבר. וישנם עבירות חמורות מאלו, והאדם הזה בעצמו יעבור עליהם בנקל.

דרך משל: חלק גדול מאחינו בני-ישראל, כמעט רובן ככולם, לא יאכלו בלי נטילת-ידים חלילה, אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו הרבה. ובלשון-הרע החמורה, בנקל יעברו עליה גם בלי תאווה גדולה. עתה הננו רואים, כי עיקר השמירה מהעבירה היא רק לעשות את ההרגל טבע אצל האדם. על-כן, אף אם יתאמץ האדם הלזה ללכת בדרכי המוסר, ליגע עצמו בשמירה מלשון-הרע עם כל חושיו ורעיוניו כיאות, בכל זאת, כל עוד שלא נתחלף טבעו והרגלו בזה שלא יהיה לו שום חפץ טבעי לספר לשון-הרע, יותר יעבר בנקל על לשון-הרע מאשר יאכל בלי נטילת-ידים חלילה. וכן הוא העניין בכל מיני עבירות, הכל לפי האדם והזמן והמחוז, כי גם לא כל המחוזות שוות בזה, כי אם מתחלפים בעניינן, כל מחוז יש לו עבירות אחרות אשר ישמר אצלם בנקל, ומרוחק מהם בטבע. וזאת הלא ידוע, כי השתנות הטבע תוולד רק מלימוד והרגל רב. ולכן היסוד העיקרי והעמוד הנכון להכין את עצמו לשמירה מהעבירות ועשיית המצוות, הוא רק הלימוד הרב בהלכה זו הנוגעת לעבירה זו או למצווה זו, ובפרט בעיון הדק היטב, כי זה הלמוד עושה קניין חזק בנפש להיות העבירה מרוחקת ממנו בטבע.

כדומה במחוזותינו אלו, תהילה לאל, איסורי נבילות וטריפות ודומיהם מוטבעים בנפש הישראלי, עד אשר לא יצטרך שום איש לאכוף טבעו ותאוותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא. הלא לא יעלה חלילה על לב שום אחד ממוכרי בשר כשר, להתרפות מלדרוש אצל מורה-צדק במצאו שום דבר שיש בו חשש טרפות באיברים הפנימיים, עם היות לו לפעמים בעניין כזה הפסד מרובה, ואין יודע בו זולתו. מורא שמים עליו בטבעו והרגלו. חלילה לו מרשע להכשיל את ישראל. ואולם, בעונותינו הרבים, במשא ומתן הוא בהיפך: רוב בני-אדם לא ידרשו על חשש גזל ועושק מעצמם, טרם יתבענו חבירו, ומהם אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה או יעיז. והלא בתורה הכל שווה, זה לא-תעשה וזה לא-תעשה, כפי עניין התורה ומשפטיה, "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), "לא-תאכלו כל-נבלה" (דברים יד, כא), או "לא-תעשק את-רעך ולא תגזל" (ויקרא יט, יג) ודומיהם.

כמו שהוטבע בנפש הישראלי שכל מיני טרפות שווים אצלו וכל אשר יורה המורה כי הוא טריפה, מרוחק אצלו וכתורה יעשה, כן בממון. הלא כל מה שעל-פי התורה שייך לחברו, הוי גזל ועובר ב"לא תגזל". ואנחנו רואים שבעונותינו הרבים, אפילו הלומדים, וכמעט גם היראים, אינם נזהרים כיאות בלא-תעשה הלזו, אשר יום-הכיפורים וגם המיתה אינם מכפרים עליה. אכן, אם ישים האדם לבו ונפשו ללמד ההלכות השייכות לממון בעיון, גמרא ופוסקים איש לפי ערכו, ובפרט אם המרכז יהיה על תכונת איסור והיתר, לידע איך להשתמר מגזל, מה רב כוחה להשריש לאט-לאט קניין רב בנפש, עד אשר יהיה שווה בעיניו שאלות איסור והיתר, ושאלות השייכות לממון.

כן אם האדם נכשל רחמנא ליצלן בעבירה אשר אין העולם רגילים בה, כמו בניאוף וכיוצא, כמאמרם ז"ל (בבא בתרא קסה): "מיעוטן בעריות". ותקף עליו יצרו שנעשית לו כהיתר, רחמנא לצלן, עיקר רפואתו הוא לימוד ההלכות השייכות לזה בעיון, ובפרט על מנת לעשות. זאת תיתן פריה לאט לאט, לתת עוז בנפש להישמר מעט משאול תחתית לכל הפחות מלעשות את העבירה בבחינת להכעיס, עד אשר תוכל תת כוחה, על ידי עסק רב בהלכות השייכות לעבירות הרגילות, לקנות טבע אחר, לבל יעלה על לב לעבור עליהם גם אם יכבד הדבר.

והנה בתבלין התורה ליצר-הרע, יש עוד בחינה רוחנית. הוא מאמר חכמינו ז"ל (סוטה כא): תורה בעידנא דעסיק בה מצלא כו'. ואין חילוק באיזה דבר תורה שיהיה עסקו, תצילנו מחטא. אם יעסוק בעניין שור שנגח את הפרה וכיוצא, תצילנו גם מלשון-הרע וכיוצא, הגם כי אינם שיכים זה לזה, רק רוחניות התורה תשמרנו.

והנה אם נשקיף בעין חודרת, נראה כי תחבולותינו למרכז רפואת היצר-הרע המה רק בבחינה הגשמית, הוא התבוננות היראה ולמוד ההלכות כנ"ל. כי הרפואה השניה, היא בחינה הרוחנית, באה ממילא. ועל-כן תקרא רפואה מקרית. כי מצוות למוד התורה היא מצוות-עשה בפני עצמה, תלויה בגדרה המבואר בהלכות תלמוד-תורה, איך להתנהג בה נגד עניני העולם. אין נפקא מינה בהנהגתה איך יצרו של אדם מתגבר עליו, אם מעט ואם הרבה. והאדם צריך ללמוד תמיד לקיים מצוות תלמוד תורה כראוי, גם אם אין יצרו מתגבר עליו, ואין בידו ללמד יותר מחיובו. וכשיקיים מצות תלמוד תורה כראוי, ממילא נמשך רפואתה הרוחנית ליצרו, על איזה אופן שהוא.

אכן בחינה הגשמית, היא ההתבוננות ביראת ה' ולימוד ההלכות, היא רפואה עצמית, והאדם צריך להתנהג בה כדרך רפואת חולי הגוף, אשר לפי ערך המחלה כן ערך הרפואה בכמות ובאיכות, כן בחולי הנפש, הרפואה הלזו תתייסד לפי ערך המחלה. כל עוד אשר יצרו יתקוף עליו, כן ההכרח להוסיף בהתבוננות היראה ולימוד ההלכות כנ"ל. ואם לא ישתמש ברפואה הגשמית, אזי גם הרוחנית, היא לימוד התורה, לא תיתן כוחה כל-כך ליצר-הרע הרוחני. כתכונת בריאת האדם, אשר פעולתו הרוחנית היא הנפש, תלויה בבחינת הגוף, כנ"ל.

והנה האויב האורב לאדם הוא היצר-הרע, הפועל בו לשום לבו לאבן, לבל ירגיש את חטאיו העצומים, לבלי יראה חסרונו, וידיו בל תעשינה תושיה להתבונן ביראת ה', לבקש רפואת תעלה, היא רפואה הגשמית.

לזאת ישים האדם אל לבו לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות היראה והמוסר. כי עיני האדם פקוחות על אחרים לדעת ולהכיר את חסרונותיהם, וכי נצרכים המה למוסר למרבה. כן יחזיק בכל עוז בלימוד המוסרי, למען ישוטטו בו רבים ותרבה יראת-ה' וזכות הרבים תהיה תלויה בו. וממילא לאט-לאט לימוד המוסר ידריכהו בנתיב הצדק. והיא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חכמינו ז"ל (יומא פז): "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו".

ומה מאוד תגדל המצווה הלזו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו להדריך בני-אדם ללימוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית. וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (שבת קנא:) "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב בני-אדם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ואוזניהם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו על אחריתם, לשוב אל ה' יתברך, להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה.

האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואיכות מצוות הרבים, אשר תלווה להאדם מדבר הנקלה הלזה. העמל מעט והשכר הרבה, באין ערך ושיעור.

לזאת ישים האדם עינו וכוח שכלו לדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא.