אגרא דכלה/פרשת קרח

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. יש לפרש ענין הלקיחה הוא, דהנה היצר הרע זה דרכו כל היום לפתות האדם לעשות עבירות באומרו שזה מצוה, והמשכיל יתבונן על זה שהוא מתרמית היצר ותחבולותיו. והנה המחלוקת הזה היה כפי הנראה למצוה, שהיה מתאווה קרח ועדתו לעבוד עבודת כהונה בקרבנות. והנה הסימן על זה אם הוא באמת מצוה או אם הוא מתרמית היצר הוא, כשיבחין האדם בעצמו, אם גדלה תשוקתו כל כך לשאר המצות גם כן לאותן העניינים שהם בוודאי מצוה, כגון ציצית ותפילין ותורה אזי הוא טוב, אך אם רואה שאינו משתוקק כל כך לשאר המצות, יבין לאשורו שהתשוקה הזאת שמדמה בדעתו לאותו ענין הנרצה לו למצוה, הוא מפיתוי היצר להפילו במכמורת ותחתיה תעמוד הבהרת, כך קבלנו. וכשיבחין האדם זה באמת, האמת אהוב יותר ויתרחק אפילו מהמצוה שנדמית בדעתו, כיון שמבין באמת שהוא לשם איזה פניה. והנה אלו התייחס עצמו קרח ועדתו, עם יעקב שמדתו אמת כנ"ל, אז היה משים מדת האמת לנגד עצמו, והיה מתבונן באמת שאין כוונתו למצוה רק לשם כבוד ופניה, וזהו 'ויקח קרח בן יצהר וכו" שלקח לעצמו רק היחוס עד לוי שהיה חסיד שבחסידים מזה שפט שצריך לרדוף אחר המצות, הגם על מה שלא נצטווה ושכח עיקר היחוס שהוא יעקב שמדתו אמת וכנ"ל, וכן דתן ואבירם ואון בן פלת לא התייחסו רק עד ראובן, ושכחו גם כן שהם בני יעקב, ונדמה להם שעושים לשם שמים לעבוד עבודתו ית"ש בכהונה גדולה בקרבנות וקטורת.