אברהם גוטליב על משלי ו


== פסוקים א-יא ==

[חסר]

פסוקים יב-יט

יב אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה. יג קֹרֵץ בְּעֵינָיו מֹלֵל בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו. יד תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מדנים [מִדְיָנִים] יְשַׁלֵּחַ. טו עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא.

טז שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהוָה וְשֶׁבַע תועבות [תּוֹעֲבַת] נַפְשׁוֹ. יז עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי. יח לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה. יט יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים. (משלי ו, יב-יט)

שלמה המלך, החכם באדם, יוצא נגד אדם בליעל ומידותיו הרעות ומציין שיש להיזהר מפניהם. לשם כך יש לזהותם תחילה והוא נותן סימנים על פי "שפת הגוף" שלהם ומפרט סימנים בחמישה איברים: פה, רגליים, ידיים, לב ועיניים.

"אדם בליעל איש אוון, הולך עיקשות פה" – אדם בליעל הוא בן בליעל, אדם ללא עול ומחוייבויות מוסריות נורמטיביות. הוא פורק עול ללא כל חשבון ושיקול דעת. הוא אדם מושחת – איש אוון – רשע ונוכל ואלו אפיוניו: מתנהג בעקשנות הניכרת כבר בדיבורו – בפותחו את פיו. הוא לא מחונך ולא מוסרי. ניתן לזהותו ע"י פיו שמתעקם מרוב מתח.

"קורץ בעיניו מולל ברגלו, מורה באצבעותיו" – מרוב עצבנותו הוא מרבה למצמץ בעיניו, לשפשף רגליו ולהזיזן בעצבנות ללא שליטה ולתת סימנים באצבעותיו. הוא אדם לא רגוע, בלשון המעטה.

"תהפוכות בלבו חורש רע בכל עת, מדינים ישלח" – לבו מתהפך, מחשבותיו אינן אמת והוא זומם לעשות רע בכל הזדמנות וליצור סכסוכים ומריבות בין אחים ורֵעים-ידידים וחברים.

"על כן פתאום יבוא אידו, פתע ישבר ואין מרפא" – רשעותו של האדם הרע היא מפלתו. למרות תחבולותיו יבוא במפתיע אסונו של האדם הרע, שמתנהג שלא כיאות לאנשים אחרים, וברשעותו הביא על עצמו את מפלתו. המפלה תבוא במפתיע – מעין שבירת מוסכמות, כדבר שלא מובן מאליו. המפלה השוברת היא ללא מרפא.

"שֶׁשׁ הֵנָּה שנא ה', ושבע תועבות נפשו" – המחנך החכם מנה שש מידות רעות של אדם בליעל, שרשעותו ניכרת בהתנהגותו הלא חינוכית והלא מוסרית, ששה דברים שהם תועבת ה'. המחנך מונה מידות אלה כדי שהאדם הפשוט יזהה זאת וידאג להתרחק ממנו ולא ליצור איתו מגע. "שֶׁשׁ הֵנָּה" – אלו המידות הרעות שהוזכרו עד עתה. ושבע המידות הבאות הן תועבות הנפש השנואות על ה' ואינן לרצונו.

"עיניים רמות לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי" – בעל גאווה הרגיל לשקר ורוצח.

"לב חורש מחשבות און, רגליים ממהרות לרוץ לרעה" – בעל לב המתכנן מזימות רעות וזריז לעשיית מעשים רָעים.

"יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים" – המדבר דברי שקר מוסתרים שרק בסוף מתגלה השקר ויוצר מריבות בין אחים ורֵעים – ידידים וחברים. שבע המידות הללו הן מודל רע מתקדם של רוע לב וגאוות יצרים.

ברור שמכל המידות הרעות האלה, כפי שמדגיש המחנך החכם, יש להתרחק ככל שניתן כדי לא להינזק וגם לא להידבק לרשע וללמוד ממידותיו הרעות.

פסוקים כ-כג

כ נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. כא קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ. כב בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כג כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. (משלי ו, כ-כג)

המחנך החכם, המכיר היטב את נבכי נשמתו של האדם, אומר את חכמת החיים:

"נצור בני מצות אביך, ואל תיטוש תורת אמך" - שמור היטב את מצוות התורה כפי שלמדת מאביך, ואל תיטוש ולו לרגע קט את דרכי החינוך שלמדת באופן מעשי מאמך.

"קשרם על לבך תמיד, ענדם על גרגרותיך" - המצוות ודרכי החינוך חייבות להיות חלק בלתי נפרד מהאדם, הם כתכשיטי נוי על הצוואר לזכרון להימצאותם חקוקות על לוח לבך כחלק בלתי נפרד ממך.

"בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך" - התורה איתך כל הזמן: כשאתה מהלך ביום - היא מנחה אותך בדרך טובה שהיא דרך החיים, בשכבך לישון בלילה - היא תשמור ותגן עליך שלא יאונה לך כל רע בשנתך, וכאשר תקיץ משנתך - היא תשיח עמך ותשעשע אותך.

"כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" - כך הוא ערכן של התורה והמצוות: המצווה היא כמו נר דולק המאיר בחשכת הלילה למחזיקו, התורה היא כמו אור הבוקע מן הנר להאיר את הדרך באפלה אשר ילך בה המתבונן ולא יכשל. כך הן תוכחות המוסר, כדרך לחיים יעילים ובטוחים, המדרבנת את השומע להלן להתנהג בדרך החיובית והטובה.

פסוקים כד-לה

[חסר]