אברבנאל על שמות יז

<< · אברבנאל · על שמות · יז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין וגומר עד ויבא עמלק. ויש לשאול בכאן שאלות:

השאלה הא' למה זה נזכר במסע זה שהיה למסעיהם ושהיה על פי ה'. והנה גם כל שאר המסעות שהיו קודם זה ואחר זה היו כן ולמה נכתב אם כן זה במסע הזה בפרט:

השאלה הב' במה שאמרו ישראל למשה תנו לנו מים ונשתה והיה ראוי לומר תנה לנו בלשון יחיד כי עם משה היו מדברים ואהרן לא נזכר בספור הזה:

השאלה הג' בתשובת משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' כי אם לא היה להם מים לשתות היה ראוי שירדו ויבכו ואל מי מקדושי' יפנו כי אם למשה מנהיגם שיעשה עמהם להפליא ולמה קרא זה נסיון והיא היתה שאלה ובקשה ראויה והכרחית לא לנסות את ה'. והראב"ע כתב שהיו בהם שתי כתות א' שואלת מים בהכרח וא' לנסות את ה'. אבל אין דבר מזה בכתוב:

השאלה הד' באמרו עוד ויצמא שם העם למים וילן העם על משה כי כבר זכר למעלה חסרון המים שהיה להם ותלונת העם עליו. ומה צריך בכפל זה:

השאלה הה' בצעקת משה אל ה' מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני כאלו היה מתרעם משאלתם ובקשתם והרי הם שאלו דבר הכרחי והיה לו לבקש לפניו יתברך תן מים לעם וישתו כי איככה אוכל וראיתי ברעתם:

השאלה הו' בתשובת ה' עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל כי מה הצורך שיעבור לפני העם ואם היה לקחת עמו הזקנים כדי לעשות לפניה' נס היה לו לומר קח את זקני העם מבלי שיזכור העברה לפני העם:

השאלה הז' בחלופים שנמצאו בספור הזה ממה שבאו בהכאת הסלע כי כאן צוה שיעשה הנס בפני הזקנים ושם אמר ויקהל את העדה כאן צוה הנס הזה למשה בלבד ושם צוה שיטפל אהרן עמו במעשה הנס. כאן אמר והכית בצור ושם אמר ודברתם אל הסלע. כאן אמר בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ושם נאמר ונתן ממיו והשקית את העדה ואת בעירם:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויסעו כל עדת בני ישראל וגומר עד ויבא עמלק הנה במסע הראשון שנסעו מים סוף למרה נאמר שמשה רבינו הסיעם משם שנאמר ויסע משה את העם מים סוף כמו שפרשתי למעלה. ואולי שמפני זה חשבו שקרה להם במרה מה שקרה מחסרון המים לפי שנסעו על פי משה ולא כפי העלות הענן ומשה לא ידע אם היו מים במרה אמנם במסעות האלה שהיו כלם על פי הענן והוא הנקרא פי ה' כאשר באו אל רפידים ולא מצאו מים אז הוקשה להם הדבר מאד איך נחה אלהים אותם על פי עננו בארץ ציה ועיף בלי מים וזה הוא ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים. והנה אמר למסעיהם לפי שבין אלימה ורפידים היו שתי מסעות לדפקה ואלוש. והלכו במסעות ההן תמיד לא על ידי משה במסע האחד אלא על פי ה' ויחנו ברפידים כי שכן עליו הענן ולא היה ברפידים מים לשתות העם ומפני זה וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה. ורבוי מלת תנו היה כנגד הש"י וכנגד משה לא כנגד משה ואהרן כמו שחשבו המפרשים כי אמרו אחרי שהמסע הזה היה ע"פ ה' אין ספק שאנחנו בין שני ענינים אם שנאמר שהכל מאתו יתברך בהשגחה ואם כן הוא ראוי שיתן לנו מים או אם נאמר שאינו משגיח ואתה הוא פועל לכל זה ועליך אם כן מוטל הדבר לכן יהיה מי שיהיה אתה והוא תנו לנו מים ונשתה אם הקדוש ברוך הוא כי כל דבר לא יכחד מן המלך מלכו של עולם. ואם אתה במטה אשר תעשה בו את האותות. והותרו בזה שתי שאלות הראשונות הא' והשנית. ואין ספק שדברו כל זה העם מיד שחנו ברפידים כשראו שלא היו שם מים ומשה רבינו השיבם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' רוצה לומר אם אתם נסעתם על פי ה' וממנו תתלוננו מה תריבון עמדי ואם דעתיכם שכבר נתן הכח בידי להוציא לכם מים ולכך תריבון עמדי אם כן מה תנסון את ה' באמרכם תנו לנו מים עבד ורבו. וספר הכתוב שעברו יום או יומים אחר המריבה ההיא שעדין לא היה להם חסרון מים כי היו שותים מהמים שהביאו מאלוש כי כן דרך הולכי המדברו' להוליך תמיד מים ממקום למקום מספק אם לא ימצאם בחניתם. ומפני זה כאשר עברו הימים ויצמא שם העם למים כי כבר לא היה להם מים לשתות. אז הגדילו תלונתם על משה באמרם למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא גלו דעתם שמשה מעצמו הוציאם ממצרים ולא במצות ה' ובהשגחתו ושזה יהיה סבה שימותו כלם ואם הגברים יתחזקו ולא ימותו הנה הטף שהילדים רכים ולא יוכלו לסבול הצמא הם ימותו בהכרח וכל שכן המקנה שהיה צריך מאד אליהם מים אם הבהמות הגסות לעבוד ולמשא הצאן והבקר להשקותם חלב במקום מים. גם אמרו ואת מקני להגיד שהיו צריכים מים הרבה וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ש"ר פ' כ"ו) השוו בהמתן לגופן אמרו בהמה של אדם היא חייו והמהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. הנה התבאר שאין כאן יתור וכפל כלל כי בראשונה רבו עם משה לא לחסרון מים כי עדין היו להם מים בכליהם אבל מאשר חנו במקום שאין מים וחששו למה שיהי' אחר כך שיכלו המים מן החמת ורצו לנסות אם יוכל משה לתת מים אליהם בעת הצורך כשיבואו אליו ולכן אמר משה אליהם מה תנסון את ה' כי היה זה נסיון כי הוא יתברך יספיק צורכם בעת ההכרח. וכאשר נעדר המים אשר הביאו ויצמא שם העם למים אז היתה תלונה אחרת יותר גדולה. והותרו בזה שתי שאלות השלישי' והד'. והנה משה במריבה הראשונה לא צעק אל ה' כי בטח בו שיספיק צורכם כאשר עשה במן. אמנם בתלונה הזאת לפי שהיה בה הכרח מבואר צעק אל ה' מה אעשה לעם הזה רוצה לומר העם הזה הם בגבול ההכרח ומה אעשה להם לתת את שאלתם כי הנה יחזיקו אותי כנביא שקר מתפאר בנבואה בשוא ודבר כזב הלא הם אומרים שאני הוצאתי אותם ממצרים ולכן עוד מעט מההכרחי שיבוא אליהם וסקלוני כמשפט נביא השקר הנה אם כן לא היה משה מתרעם מהם אבל מגיד צורכם והותרה בזה השאלה הה'. ולפי שמשה אמר מגיד בגנותם עוד מעט וסקלוני השיבו יתברך עבור לפני העם כלומ' אין הדבר כמו שחשבת שיסקלוך כי עם היותם מתלוננים חלילה שאחד מהם ימלאהו לבו לגעת בך ולא בכנף מעילך ולכן קודם שתתן להם המים עתה שהם בתוקף הצמא ועוצם התלונה עבור לפני העם בכל המחנה ותראה בנסיון שלא יגע בך רע ואל תאמר אבחרה לי אנשי חיל גבורי כח שומרים לנפשי שילכו עמי להצילני מידי העם לא תעשה כן אבל קח אתך מזקני העם אנשים חלשים שתעשה הנס בפניהם ולא יהיה בהם כח ללחום מלחמתך. וגם אתה לא תקח רומח בידך והלכת כלומר והלכת בזה באופן בפניהם ולא תירא מהם ומהמונם כי הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ומה יעשה אדם לך. והיה הצורך בזקנים שמה בעשות הנס כדי שיראו בפניהם את מעשה ה' כי נורא הוא ולא ייחסו הפעולות האלהיות אל משה כי אם אל ההשגחה העליונה. והנה צוהו שיקח בידו המטה אשר הכה בו את היאור במצרים במכת הדם לפי שבו הכה משה את היאור ואהרן במטהו הכה את כל נהרות מצרים ואגמיהם כמו שפירשתי שם. ואמר זה להודיע שאותו מטה שהכה המים אשר ביאור ובטל אותם מהיות מים הוא עצמו יכה את הצור שהיה אבן קשה ויהפוך אותו למים ומסכים לזה אמרו במדרש (במדבר רבה פ' ב') שלש' דברים הם שכל אחד מהם דוחה את הפורענות והביא את הפורענות אלו הם הקטורת הארון והמטה. הקטורת דחה הפורענות שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם והביאה הפורענות על נדב ואביהו. הארון דחה את הפורענות ובירך את בית עובד אדום הגתי ויך באנשי בית שמש והרג את עוזה. המטה של סמפרינון הוא אשר שם הים לחרבה ויבשו המים והוא הוציא מים מן הצור הרי שעשה דבר והפכו עד כאן. ומפני שהיה המטה כלי האלהי יתברך לפעול הנפלאות נמסר לאדון הנביאים ואף יהושע תלמידו שקבל ממנו לא נשתמש במטה אלא בכידון שנא' (יהושע ח') ויאמר ה' אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי וענין זה שהמטה היה מורה על אדנות ויכולת וכענין שכתוב תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל הכידון הוא מנהג כל יוצא למלחמה וע"ז תבין ענין אמתי אומר אותו לך פה. והוא שהנה מטה אהרן הונח לפני ארון העדות למשמרת כמו שזכרה תורה ונגנז עם הארון וצנצנת המן וצלוחית שמן המשחה שהכל גנז יאשיהו המלך כאשר מצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה בהיכל ה' אבל מטה משה לא ידענו מה היה לו ולא נזכר בשום מקום לא בכתובים ולא בדברי חכמינו זכרונם לברכה מה נעשה ממנו ומפני זה יחוייב שנאמר שכאשר עלה משה רבינו אל הר העברים למות שם הוליך מטה האלהים בידו ונקבר המטה עמו כי לא רצה יתברך שישתמש עוד בו בן אדם. כי כמו שבמעלת הנבואה ובכל האותות והמופתים לא קם נביא עוד בישראל כמשה כן בכלי המיוחד לו לא נשתמש בו עוד אדם. זהו האופן האחד מפירוש הפסוקים האלה. ואפשר לפרשם באופן אחר והוא שישראל חנו ברפידים שהיה קרוב אל הר סיני כדי שישראל משם יכינו עצמם לבוא אל הר האלהים כענין מה שנאמר (עמוס ד' י"ב) הכון לקראת אלהיך ישראל והנה הי"ת ידע צורכם אל המים כי מחנה גדול ועצום כמוהו היה בלתי אפשר שיעמדו מבלי מים תמיד ובמדבר לא ימצאו נחלי מים והיה אם כן מההכרח להספיק צורכם במים על ידי נס כמו שעשה במן כל ימי לכתם במדבר. אבל היה דעתו ורצונו יתברך לתת להם המים בסיני כי להיות המים רמז לתורה כמו שאמר (ישעיה נ') הוי כל צמא לכו למים מפני הדמיון שיש לתורה עם המים היה מהראוי שכמו שמסיני יקבלו את התורה ככה משם יצאו המים לכל העדה. הלא תראה שלעתיד לבוא לפי שיעד כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים יעד גם כן שאז יצאו מים חיים מירושלים ומעין מבית ה' יצא כי מן המקום שתצא התורה יצאו המים ולזה לא נתן יתברך להם ברפידים המים שהיו צריכים אליהם. אבל הודיע למשה שיכינם מן הצור בחורב הוא סיני כמו שאמר ויבואו אל הר האלהים חורבה כי לכך נקרא חורב לפי שהיה המדבר ההוא ציה גם חום ולא היה מים כי אם אחר המדבר במקום אשר נהג משה את צאן יתרו כמו שביארתי ולזה נאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה הנה אם כן ה' מסיני בא לתת תורה לישראל ומסיני בא לתת להם מים. התורה יצאה מן הצור תמים פעלו יתברך והמים יצאו גם כן מן הצור אשר בסיני. ומפני זה נאמר במים הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב לא אמר עמוד אלא עומד רוצה לומר הלא ידעת כי השפעתי כבוד שכינתי שם תמיד בחורב כי משם שלחתיך ודברתי עמך בראשונה. אם כן עתה קודם שילך שם המחנה אתה עבור לפני העם רוצה לומר ולך שמה לחורב ששם יראה כבודי שוכן על הצור ומשם אתן להם מים וכאלו אמר ואתה כשתראה הכבוד שם הכה תכה באותו צור ומיד יצאו מים לשתות העם כי כמו שמסיני תצא להם תורה כן משם יצאו להם מים. וכבר יורה על זה אמרו על הצור בחורב כי אמר הצור בה"א הידיעה לפי שהיה הניכר ונודע אצל משה ולא היה בהר חורב צור אחר כי אם זה ועליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וצוהו שיקח מהזקנים עמו דוגמת מה שיעשה בקבול התורה שיעלו עמו מזקני ישראל כי רצה לתת המים במקום ובאופן שיתן את התורה ואין ספק שהיו המים כל כך שמשם יצאו נהרי נחלי מים שבאו לרפידים להשקותם וכמו שאמר (תהלים ע"א) הן הכה צור ויזובו מים ונחלי' ישטופו ומזה תדע כי כמו שהמן כשירד נראה הכבוד שמה ככה נראה הכבוד על הצור כשנתן המים ולפי כל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הו' וכבר ידעת דעת חכמינו זכרונם לברכה שהצור שנזכר כאן במסע רפידים הוא הסלע אשר היה בקדש והוא היה בארה של מרים הולך כל ימי המדבר עמהם וכאשר מתה מרים נסתם הבאר ההוא וקרה עליו מה שקרה וכבר יקשה מאמרם זה מאד כי הנה רפידים אינו קדש כי מרחק הרבה היה ביניהם ואיך יהיה אם כן הצור והסלע שהיו בשניהם אחד. וגם הזמן לא היה אחד כי ברפידים הכה הצור בתחלת השנה הראשונה בצאתם ממצרים ובקדש היה אחרי כן זמן הרבה בשנת הארבעים. והוא המורה שהצור הנזכר כאן אינו הסלע שנזכר שמה. ולכן נשתנו בהם השמות ונקרא זה צור והאחר נקרא סלע. אבל אמתת כונתם זכרונם לברכה היתה שהמים האלה אשר יצאו מהצור בחורב היתה מתנה מאת האלהים לישראל שהתמידה להם כל ימי המדבר כמן כי בכל מקום שהיו הולכים היה מקור מים חיים נפתח לשעתו לישראל ובזה הדרך היה הסלע הוא עצמו הצור רוצה לומר שמימי הסלע היו אותם שיצאו מן הצור כי היה באר נסיי הולך עמהם כל ימי המדבר. ויחסו אותו למרים מפני שבמותה לא היה מים לעדה מה שלא חסרו להם ארבעים שנה. והחזירו הקדוש ברוך הוא לישראל בזכות משה. הנה אם כן היו המים האלה כמו המן אל כלם נתונים כמו שנתנה התורה מתוך הכבוד ומפני זה כלו היו החלופים אשר זכרתי מענין הצור ולענין הסלע כי הנה בעבור שהמים שיצאו מן הצור היו דוגמת התורה שקבלו מהצור תמים פעלו. לכן צוה יתברך למשה שיקח עמו זקני ישראל כמו שעשה בקבלת התורה שצוהו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל אבל במי מריבה שלא היה הרמז הזה הקהיל את כל העדה. גם מפני שמשה בעצמו לא היה יכול להקהיל את כל העדה הוצרך לשתף אהרן עמו להקהילם. וגם היה צריך שם אהרן כדי לגזור על שניהם יחד לבלתי עבור אל הארץ לסבה מה שאבאר שם בע"ה גם צוה כאן בצור להכותו ובסלע צוה לדבר לפי שהצור להיות בו התחלת נס המים הוצרך להכאה כדי שבה יתהפך יסוד הארץ למים על דרך נס. אבל אחר היות נס המים מתישב וקיים היה די בשידבר ויגזור על הסלע שיתן המים שכבר נעשו בנס אלהי גם אמר בצור ויצאו מים ובסלע אמר ונתן מימיו לפי שלהיות בצור התחלת הנס מהמים היה ראוי שיאמר ויצאו מים כלומר שיצאו מחדש. אבל בסלע שהיה נותן מים שכבר נעשו ויצא בדרך נס קודם לכן אמר ונתן מימיו רוצה לומר הרגילים לצאת. ומפני שהמים כשיצאו מן הצור היו דוגמת התורה שנתן שמה אמר ושתה העם כי הם היו עתידים לקבל התורה לא בהמתם אבל במי מריבה שלא קבלו תורה אבל עשו תרעומת וירע למשה בעבורם אמר והשקית את העדה ואת בעירם והותרה בזה השאלה הז'. וספר הכתוב שעשה כן משה כאשר צוה לעיני זקני ישראל שהלכו עמו לחורב וראו את מעשה ה' כי נורא הוא ושמשה קרא שם המקום ההוא שחנו בו שהיה שמו רפידים קרא שמו מסה ומריבה על שם התלונה הראשונה והשנית שעשו עמו שם כמו שזכרתי וזה טעם הכפל שתי הלשונות מסה ומריבה ולכן ביאר אותם אם במריבה אשר זכר באחרונה על ריב בני ישראל שרבו עם משה כשצמא העם למים ואם במסה על הראשונה שעדין לא היה בהם צמא ולא חסרון מים. אבל היה נסותם את ה' לדעת אם היה משגיח אם יתן להם מים בעת הצורך. והיה ראוי שיאמר הכתוב היש ה' בקרבנו אם לא כמו שאמר התשמור מצותיו אם לא. אבל אמר אם אין כלומר אם כל הנסים והנפלאות שנעשו במצרים ועל הים ובמרה ובמן ובשלו הכל היה אין והיו כלם דברים נעשים בחכמת משה לא אלהיות:

פסוק ח

ויבא עמלק וגומר עד סוף הסדר. וראיתי לשאול בספור הזה שאלות:

השאלה הא' מה ראה עמלק לבא להלחם עם ישראל בצאתם ממצרים והם לא עברו בארצו גם הוא לא היה מקרובי פרעה לנקום נקמתו ולמה אם כן בא להתעבר על ריב לא לו. ולא פחד מנפלאות השם:

השאלה הב' למה צוה משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם עם עמלק והשם לא צוה לו ככה. ולמה לא יצא ה' להלחם בעדם כמו שעשה על ים סוף שנאמר ה' ילחם לכם. וצוה למשה שיעשה המלחמה ומשה למה לא עשאה בעצמו וצוה ליהושע לעשותה אם מפני זקנתו הלא אחרי כן משה נלחם בסיחון ועוג:

השאלה הג' מה ענין בחר לנו אנשים ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר אנשים הם צדיקים. והנה לא צוה כזה במלחמת סיחון ועוג. ולמה אם כן הוצרך אליו עתה במלחמת עמלק:

השאלה הד' למה הוצרך משה לעלות אל ראש הגבעה להתפלל על נצחון ישראל ומטה האלהים בידו וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל עד שהוצרכו אהרן וחור לתמוך בידיו ולא מצאנו שעשה משה כן בשום מלחמה אחרת ולא בעשותו שום נס:

השאלה הה' מדוע בחר משה לעשות תפלתו בראש הגבעה ובפרשו כפיו בתפלה. כי אם עשה זה להיות המקום נבחר לדבקות הלא משה היה דבק תמיד עם אלהיו ועל הים נאמר לו מה תצעק אלי והמשורר אמר (תהלים קל"א) ממעמקים קראתיך ה' ומה לו אם כן על ראש הגבעה:

השאלה הו' בטעם וידי משה כבדים ויקחו אבן וגומר ואם לכבדות ידיו הוצרך לאבן היה ראוי שיאמר ויקחו אבנים וישימו תחת זרועותיו ומה ענין ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש:

השאלה הז' מה ענין ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ולא אמר ויהרוג או ויחרם ומה צורך אמרו לפי חרב כי בידוע כי בחרב ובחנית תהיה המלחמה:

השאלה הה' מה ענין אמרו כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי הנה יהושע לא עשה מלחמה אחרת בעמלק ויותר ראוי היה שישימהו באזני ישראל כמו שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק:

השאלה הט' שהנה כאן אמר הכתוב שיחד הקדוש ברוך הוא זאת המלחמה לעצמו כמו שאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק אמנם במשנה תורה חובת המלחמה על ישראל כמו שאמר והיה בהניח ה' לך וגומר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח והעניש את שאול עליה:

השאלה הי' בחלוף שיראה בתורה בספור הזה ממה שנזכר במשנה תורה כי כאן נאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב מורה שהיה עמלק מנוצח וישראל עושה חיל. אבל שם נאמר זכור את אשר לך עמלק בדרך וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' וזה מורה שהיו ישראל מנוצחים וגבר עמלק. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויבא עמלק וגו' עד סוף הסדר. במדרש נתנו טעם אמתי בסמיכות הפרשיות האלה והוא שבעונש מה שרבו ישראל עם משה רבינו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבינו אם אין נענשו במלחמת עמלק שבא עליהם פתע פתאום והשי"ת הסתיר פניו מהם ועזבם ללחום על נפשם וכן אמרו היש ה' בקרבנו אם אין (ש"ר פ' כ"ו) משל לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו והיה שואל עליו אנה אבי אמר לו אתה רכוב על כתפי ואתה שואל בעדי הריני משליכך מכתפי ויבא השונא וישלוט בך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני נשאתי אתכם ועליכם ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין לפיכך יבוא השונא וישלוט בכם הוי ויבוא עמלק. הנה בארו בזה שיהיה עמלק שונא ואויב לישראל והיה זה לפי שעמלק היה בן אליפז בן עשו והיה יודע ענין הברכות שברך יצחק ליעקב ושנתן את עשו לעבד בהיות ישראל בכח ממשלה וחשש שמא ביציאתם ממצרים בהצלחה ונצחון תתקיים הברכה ההיא וחשב עם זה שאמר הזקן לעשו (בראשית כ"ז מ') והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. ואמר לו גם כן ועל חרבך תחיה ומפני זה כולו התעודד עמלק לבא מארצו בזדון ורוע לב להלחם בישר' בחשבו שהיה עיף ויגע בלתי מלומד במלחמה כי לא נסה להתגבר במצרים ולא בדרכים משיצא משם וחשב גם כן שלא היה לישראל לחם לאכול ולא מים לשתות בסבת המדבר ושעת לעשות גבורה בהם ופלאי מצרים והים חשב שהיו כלם בחכמה ובמלאכה ולזה לא חשש להם גם כיון להכחיד ולבזות שם פרעה וכל מצרים שלא עצרו כח על היהודים לאבדם ויצאו מארצם בחכמתם על כרחם ושהוא עמלק יחרימם יתנם לטבח ובזה יגדל שמו על מצרים. הנה מפני זה כלו בא עמלק להלחם בישראל ואפשר שהתחכם עמלק גם כן בהוראת המערכת שהיתה מנגדת לישראל כדברי חכמינו זכרונם לברכה (רש"י שמות י"ז י"ב) ולכן בא להלחם בם. והותרה בזה השאלה האחת. וספר הכתוב מפחיתות עמלק ורשעתו שלא עשה כדרך המלכים אנשי שם שבבואם להלחם באויביהם ישלחו אליהם ראשונה שלוחיהם לאמר התיצב והכן לך כי הנה אנכי בא אליך להלחם בך. והוא לא עשה כן אבל בא בפתע פתאום למלחמה כגנבים שודדי לילה וע"ז אמר הכתוב כאן ויבוא עמלק וילחם עם ישראל. ואמר במשנה תורה אשר קרך בדרך כי בא כגנב וילחם בם בפגעו אותם. וי"א שעמלק לא יצא מארצו לבוא להלחם בישראל אבל היה הולך אל ארץ אחרת ובמקרה בא ברפידים וראה את ישראל באהליהם רעבים גם צמאים ובמקום שהיה לו לדרוש שלומם וטובתם הוא נלחם בם ולכן לא אמר הכתוב ויבא עמלק להלחם בישראל אלא ויבא וילחם וזה היא אשר קרך בדרך בהיותך עיף ויגע. והנה משה רבינו ראה כי עת צרה ליעקב היתה העת ההיא לפי שהיו ישראל חוטאים לפניו יתברך על ריבם ונסותם את ה' בהיותם בלתי מאמינים בהשגחתו ונפלאותיו ושלכן באה עליהם הצרה הזאת להענישם ואולי שה' לא יגן עליהם ולא ילחם מלחמותם והוצרך להלחם בחרב ובחנית וראה עם זה שהיה צריך לתפל' ולמלחמה ושאם הוא ילך בצבא להלחם תחדל תפלתו ומפני זה אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק רוצה לומר וצא מהר חורב מסביב הצור שהיה שם עם הזקנים לענין המים ולך לך להלחם בעמלק ויהיה זה למחר ואני אהיה עומד על ראש הגבעה להתפלל בעבורם. ולפי שהיה צריך זכות למלחמה הזאת הזהירו בחר לנו אנשים כלומר הזהר שלא תקח עמך מאותם המתלוננים ובלתי מאמינים בה' אלא אנשים צדיקים וטובים כדי שלא יכשלו במלחמה בעון מעשיהם. ואפשר עוד לומר שמשה רבינו לא רצה להלחם בעצמו המלחמה הזאת כדי שלא ישוה לעמלק ויתכבד שנלחם עם משה ועם כל ישראל. אבל כדי לבזותו שלח את יהושע משרתו להלחם בו ושלא ילכו כל בן חיל מישראל אלא אנשים מועטים וכל זה מפני כבודו של משה וכבודן של ישראל וכפי כל אחד מהדרכים האלה הותרו שתי השאלות הב' והשלישית. ואמנם למה בחר משה לעמוד בראש הגבעה ולהתפלל כל כך כתב הרלב"ג שעשה זה כדי שיראוהו ישראל עומד בתפלה באותו מקום מגולה ונראה לעין כל כי הורה להם שבזכותו ובכח תפלתו יהיו מנצחים כי עיקר הגבורה בלוחמים יהיה עם הבטחון הטוב והם רואים שבהרים משה את ידיו בתפלה היה גובר ישראל ובהניחו את ידיו והפסקו מהתפלה היה גובר עמלק ובזה יאמינו באלהים ובמשה עבדו ויכנעו לקבל תורתו ולשמור מצותיו. וטעם נכון הוא. גם נוכל לומר שעשה משה כן לשתי סבות אחרות. האחת כדי שיתפרסם לישראל תועלת תפלתו וגודל אשמתם בעת ההיא ממה שרבו עם משה ושנסו את ה' כי הנה מפני זה הוצרך לעמוד בתפלה כי יגור מפני האף והחמה ולכוין את לבו עלה ראש הגבעה והוא ראש הר סיני שירד עליו השכינה כדי שיעתר לה' לנכחם וע"י תפלתו בהיות ידיו פרושות השמימה יגבר ישראל ובהניח את ידו כי לא יוכל להרימם תמיד מפני כבדותו בהפסק תפלתו יגבר עמלק מפני עונם של ישראל שהיה מכשילם בשעת הסכנה ובזה יכירו וידעו גודל חטאם וצדקת משה רבינו שרבו עמו והוא היה מתפלל בעדם וכן אמרו במכילתא (ר"ה כ"ט) וכי ידיו של משה היו מגברות את ישראל אלא כל זמן שהיה מגביה ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפקד לעשות כן והקב"ה עושה להם ניסים. והשני היה שבעבור היות המלחמה ההיא באנשים נבחרים ומעטים כדי לחזק את לבם וחיילים יגברו עלה משה אל ראש הגבעה ומטה האלהים בידו כמלך שמטה האדנות בידו וכאשר היה מרים את ידו במטהו ומנענעו לצד מעלה כאומר חזקו ויאמץ לבבכם היו אנשי יהושע מתגברים וגבר ישראל ובהניח את ידו שלא יוכל להרימו תמיד ולנענעו לא יגברו ישראל וגבר עמלק וידוע שכן מנהג המלכים במלחמותיהם שירימו ידם בשבט המלכות וינענעוהו להעיר ולהזהיר את הלוחמים שיתחזקו ויהיו לבני חיל. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרו השאלות הרביעית והה'. וספר הכתוב שבעבור שהיו ידי משה כבדים לזקנתו וכובד גופו ולא יוכל להעמיד ידיו בזקיפה תמיד פרושות השמים גם רגליו היו נחלשים ולא יוכל לעמוד נצב הקומה בזקנתו הוצרכו אהרן אחיו וחור בן מרים אחותו לקחת אבן שישב משה עליה כי בהיותו יושב לא ילאה בהגבהת ידיו כמו בהיותו מעומד גם שיראוהו אנשי המלחמה יותר בהנעת ידיו ומלבד זה עוד תמכו בידיו של משה אהרן וחור מזה אחד ומזה אחד ובזה האופן היו ידיו של משה באמונה וחוזק קיים עד בוא השמש כי הדבר הקיים יקרא בשם אמונה כמו ותקעתיו יחד במקום נאמן רוצה לומר חזק. והנה אמר ויהי ידיו ולא אמר ויהיו ידיו לפי שחוזר למשה. יאמר הכתוב ויהי משה פורש ידיו באמונה וחוזק עד בא השמש. וחכמים זכרונם לברכה אמרו אסור לאדם לעמוד שלש שעות בכפיו פרושות לשמים. ויש מפרשים ויהי ידיו אמונה שזה הענין מידי משה שהיו ישראל רואים בעיניהם שכאשר ירומם גבר ישראל היה להם אמונה גדולה בדבקות משה רבינו בשי"ת וקדושתו. והותרה בזה השאלה הו'. ואמנם אמרו ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב אפשר גם כן לפרשו בשני פנים האחד להודיע שהיה עון ישרא' גדול כל כך שלא הספיקה גבורת יהושע והאנשים הנבחרים אשר אתו ותפלת משה וכפיו פרושות השמים רק להחליש את עמלק ואת עמו לא להורגם ולא יפילם חללים על פני השדה וגם החולשה ההיא שהחלישו יהושע לא היה מפאת ההשגחה האלהית כי היה יתברך בעת ההיא מסתיר פניו מבית יעקב אבל החלישם לפי חרב רוצה לומר בחרבם ובזרועם והועילה א"כ תפלת משה לשלא נפלו ישראל לפני עמלק לחרב ושכופר להם עונם. אבל לא הספיקה להצמית שונאיהם. והאופן השני הוא שגבר יהושע ועמו ויחלש את עמלק ואת עמו. ואחר שהחלישם נתנם לפי חרב כי הרגם כלם כי לא יאמר לפי חרב אלא בענין הדם וההריגה והותרה בזה השאלה הז'. ולפי שמשה התעורר למלחמה הזאת מעצמו מבלי צווי אלהי ויהושע במצועו התגבר על האויב והחלישו במקום שבא בחוזק רב ובזדון גדול אמר ה' למשה כתוב זאת זכרון בספר והוא ספר התורה שכאשר יכתוב משה אותה יכתוב בה הענין הזה שעשה עמלק כמו שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ואשר עשה משה לעזרת ה' בגבורים כי ראוי הוא שישובח ויבורך עליו. וכן ישים באזני יהושע להודיעו שרצה אלהים את מעשיו ושעם היות שהוא לא החרים את עמלק בהחלט הקב"ה יחרימהו ויגמור פעולתו. וזה הוא כי מחה אמחה את זכר עמלק. והיה זה במה שצוה לשאול עליו ולמה שקרה בזמן מרדכי ואסתר ולעתיד לבוא. וכאלו הודיעו שגם שאול לא יחרים לגמרי את עמלק כמו שלא החרימו יהושע אבל הוא יתברך ימחה את זכר עמלק לחלוטין. ומפני אותה בשורה בנה משה מזבח לה' ויקרא שמו ה' נסי רוצה לומר שקרא את שמו של הקב"ה ה' נסי כלומר עושה פלא ונס והוא תואר כמו עבד מצרי והענין כי הוא יהיה לו לנס במלחמה שיעשה בעמלק כי הוא יהיה שם איש מלחמה ובעל הנצחון והוא ישא את נס ישראל וירים את דגלו כי לכן לא צוה שישים זה באזני ישראל לפי שהם לא החרימו את עמלק לגמרי לא בימי שאול ולא בימי מרדכי ואסתר. ולה' המלחמה לעתיד לבוא. והותרה בזה השאלה הח'. ואמרו עוד ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור פירש בו הרלב"ג בשם אביו שהכס הנזכר כאן הם השמים כטעם השמים כסאי והיד שהוא על השמים היא ההשגחה העליונה שתבטל את המערכה מפני הדבקים בו. יאמר שהיד שהיא על כסא ה' תלחם בעמלק מדור דור ויהיה זה ע"י ישראל שילחמו עמו במצותו. וחכמינו זכרונם לברכה פירשו שיד על כס יה הוא המלך שכאשר יהיה מלך לישראל שיהיה לו יד ושם על כסא השם יהיה מלחמה לה' בעמלק וכן היה כי כאשר מלך שאול מיד נצטווה על מלחמת עמלק. ונראה לפרשו עוד באחד משני פנים אחרים כפי הפשט. האחד הוא שבעבור שבנה המזבח ויקרא עליו שמו של הקב"ה ה' נסי ביאר ואמר שהטעם אשר קראו ה' נסי הוא כי יה ה' צור עולמים נשא ידו ונשבע על כסאו לאמר מלחמה לה' בעמלק כי אע"פ שיצוה לישראל על מלחמתו הוא ישלים מה שיחסרו הם וכמו שאמר (במדבר כ"ה י"ט) ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והפי' הב' הוא שאמר זה על עמלק כי הוא חשב וכיון להמעיט שמו ותפארתו של הקב"ה מאשר עשה במצרים ועל הים יאמר בעבור שעמלק שלח יד על כס יה לבזותו ולהמעיטו ולא ירא אלהים מגשם לבטל שמו ולשלוח ידו על כסאו לכן תהיה מלחמה לה' בעמלק מדור דור כי כיון שעמלק כיון לחלל כסא כבודו יהיה מוטל עליו יתברך לנקום נקמתו ויתחברו אם כן בזה עלבון הקב"ה מהרשע הזה שבא לחלל את שמו ועלבון ישראל שזנב בו את הנחשלים ולכן יהיה מוטל על שניהם נקמתו אם בשי"ת שימחה את שמו מדור דור ואם ישראל שיזכרו את כל אשר עשה להם עמלק. ולכן בהניח ה' להם ימחו את שמו וימיתו מאיש ועד אשה ואף הבהמות כדי שלא יזכר שם עמלק עליהם. והותרה בזה השאלה הט'. האמנם למה זה העניש הקב"ה בעונש גדול אל עמלק למחות זרעו ולא עשה כן לכל גוי מגויי הארץ וגם לא לאדום שהיה מזרע עמלק אבל בהפך שצוה לא תתעב אדומי כי אחיך הוא וצוה שלא יתגרו בו מלחמה הנה משה אדוננו ביארו במשנה תורה. באמרו (דברים כ"ה י"ט) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו' כי הנה ביאר שם שעשה עמלק כנגד ישראל ארבע' דברים מגונים. האחד שהאנשים ילחמו באויביהם אם להציל את ארצם מהם או לכבוש את עריהם אבל עמלק בא להלחם מבלי סבה כי הם לא היו עוברים בארצם לשיירא מהם שיכבשוה וגם לא היה לישר' ארץ שיחמוד אותה עמלק ויבוא לכובשה אבל היתה מלחמתו לבד ברוע לב להחזירם לעבדות ולחלל כבוד ה' אשר גאלם. ועל זה אמר זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. הב' שעם היות ממנהג המלכים הבאים להלחם באויביהם שישלחו להודיע להם ביאתם למלחמה לאמר הכינו ונתראה פנים הנה עמלק לא עשה כן אבל בא פתאום להלחם בישראל והיתה זו בגידה רבה וזה הוא שאמר אשר קרך בדרך רוצה לומר פתאום בלי התראה. השלישי שהיה מפחיתות עמלק שלא עצר כח להלחם בישראל פנים בפנים. אבל נלחם עם הנחלשים שבהם הבאים באחרית המחנה ויירא מגשת אל העם מלפניו עם היות ישראל עיף ויגע וז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. הד' שעמלק ירא מישראל ולכן בא להלחם בהם בזנב המחנה והחלושים שבהם עם היות ישראל עיף ויגע ולא ירא עמלק מאלהים ההוא מהקם מלכין ומהעדה מלכין שירא אם כן מהחלוש שהוא ישראל ולא ירא מהגבור שהוא הקב"ה. ומפני ארבעת הסבות האלה היה ראוי להמחות את שמו. אבל אדום לא עשה דבר מזה ולא שאר הגוים ולכן היה. ענשו של עמלק קשה מעונשם. ואמנם מי היה המנצח במלחמה הזאת אם עמלק או יהושע. הכתוב מבאר אותו והוא שבתחלה בא עמלק פתאום ויאכל בקצה המחנה ובעם החלושים שהיו שם ונפרד מהם עמלק כי ירא מגשת אליהם עוד ומרע"ה בראותו פחיתות לבו גם בענין המלחמה אמר ליהושע איני רוצה להלחם בעמלק בעצמו ולא שישראל כלם ילחמו בו פן יהיה לעמלק שם תפארת שנלחם עמי ועם כל ישראל. אבל אתה בחר אנשים וצא הלחם בעמלק רוצה לומר צא נא לבקשו והלחם בו פנים בפנים ולא באחרית מחנהו כאשר הוא עשה ובזה יודע בגוים שמשרתים ונערים עם אנשים מועטים נלחמו בו וישימוהו לפי חרב. הנה אם כן שתי מלחמות היה שמה האחד מלחמת עמלק עם נחלשי ישראל. והב' מלחמת יהושע עם עמלק ועמו ונתון אותו לפי חרב. ולפי שכבר היה עמלק נפרד ממחנה ישראל היה כבוד גדול ליהושע שהלך לבקשו במקום תחנותו ושם החרים אותו ואת עמו ר"ל לא לחלשים בלבד אלא לכל גבוריו יחד ובאנשים מועטים וכבר נודע מדרכי הלוחמים שמי שילך על אויבו לבקשו ולהלחם בו בביתו או בארצו או במקום תחנותו נתכבד עליו מאד וע"ז אמר וצא הלחם בעמלק ר"ל צא אחריו והלחם בו במחנהו. והנה בספור המעשה כאן זכר הכתוב מה שעשה עמלק ר"ל כדי לחייבו לחרם ולאבדון בעבור מה שחשב לחלל כבוד אלהי ישראל. אבל במשנה תורה זכר בלבד מה שעשה כנגד ישראל כדי לעורר לבבם שגם הם ישתוקקו להחרימו בעבור מה שעשה נגדם ואין סתירה אם כן בשתי הפרשיות. והותרה השאלה הי' ופה נשלם מה שראיתי לבארו בסדר הזה: