אברבנאל על שמות טז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק ד עריכה

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר וגו' עד ותעל שכבת הטל אמר הקב"ה למשה הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי ומפני זה תמצא שהחיות והעופו' הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריו' ולא רשע ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן. וביאר הסיבה בזה באמרו לא ירעו ולא ישחיתו וגו'. הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר כ"א לחם שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם וזה הוא הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ר"ל ככה היה דעתי אף שלא היו מתלוננים להמטיר והם כמו שיורה המטר וכאשר ירד הגשם על הארץ לחם מן השמים כי אמר לחם על הפת או על הדבר העומד במקומו ובעבור שהיו עושים מהמן פת כמ"ש ועשו אותו עוגות במקום לחם קרא את המן כאן בשם לחם כאלו הודיעו שימטיר עליה' מזון שיעמוד להם בהזנה מקום הלחם. באמרו מן השמים אינו להגיד שיתילד באויר כי מה צורך היה להם בזאת ההודע' היכן יתילד אף כי באמרו הנני ממטיר לכם לחם כבר יובן שיבא כדרך המטר המתילד באויר. אבל אמר מן השמים להודיע שהלחם אשר ימטיר להם לא יהיה חטה ושעורה שיצטרכו לטוחנו וללוש אותו ולאפות אותו בתנור כלחם אשר אתנו היום כי כמו שהוא יורד יוכלו לאכלו. גם שלא יאכלו אותו לתכלית התאוה וגם לא יעשו ממנו סחורה כאשר יעשו בני אדם בחטה ובשעורה כי זה יהיה לחם מן השמים רוצה לומר נתון מפאת ההשגחה העליונה ולכן יהיו לקיטתו ושמירתו ואכילתו תקונים אליהם כפי השכל האלהי ולא כפי התאוה החומרית כי הנה לא ייוחס דבר לשמים להיותו בעליונות האויר אלא להיות התחלתו מן השמים וכן (דברים כ"ח י"ב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך וגומ' שענינו שמפאת ההשגחה יסדר הקב"ה הגרמיים השמיימי' שיחייבו מטר על הארץ וכן ערים גדולות בצורות בשמים ענינו מפאת המערכה השמימית היו גדולות ובצורו' כפי המזל המושל בשעות שיוסדו בניניהן וכן אמרו בכאן לחם מן השמי' הוא להגיד שיבא המזון ההוא מפאת ההשגחה העליונה בסדור אלהי שכלי לא חומר כמו שיתב'. והנה לא נכתב זה הפסו' אשר שמעתי את תלונו' בני ישר' לפי שגם קודם תלונת' הי' רצונו ית' לתת להם את המן במדב' ולא נתעור' אליו מפני התלונ' והותר' בזה השאל' הז' ואמר שיצא העם ולקטו דבר יום ביומו להזהיר' שלא יחשבו לעשו' מהמן סחור' ועושר וגניזה אלא שיצא העם ולקטוהו דבר יום ביומו כי הוא מזון ניתן כפי הצורך וההכרח ואינו נקנה בהשתדלות ולא בחריצות ועמל אלא בחסד עליון ולכן יודו לה' חסדו ויאמרו ברוך ה' יום יום והנה אמר בלקיטתו יום יום למען אנסנו הילך בתורתי אם לא להגיד שצוה בזה כדי שיודו בהשגחתו בכל יום ויום ויכירו בנסיון שהוא דבר מושגח מאתו בפרט ויבטחו בו תמיד ועיניהם אל ה' ישברו לתת אכלם בעתו יבטחו בו ולא ישכחוהו. ויש מפרשים למען אנסנו הילך להרגילם בשמירת מצותיו אך ה"א הילך בתורתי לא תתישב היטב. והותרה בזה השאלה הח'. ומאשר אמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא למד שהיה נותן להם את המן כדי שיהיו פנוים מבקשת מזונותיהם ויתעסקו בתור' שהיה עתיד לתת להם בסיני וכן אמרו חכמנו ז"ל (סנהדרין דף נ') לא נתנה תורה להדרש אלא לאוכלי המן שניים להם לאוכלי תרומות והוא שכתוב (ד"ה ב' ל"א ד') ואמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזקו בתורת השם. והנה הודיעם שמה שצוה שילקטוהו יום יום אינה גזרה כוללת לכל ימי השבוע כי הנה ביום הו' מהשבוע צריך שיכינו את אשר יביאו באותו יום ששי לצורך השבת ולכן יצטרך שיהיה מה שילקטו ויביאו באותו יום ו' משנה וכפל על אשר ילקטו יום יום. ויש מוכיחים מזה כי ביום הראשון ממחרת השבת התחיל המן לרדת כי היתה התלונה בשבת הקודם אליו וכבר היו להם מצות השבת ממרה ולכן זכרה בענין המן שמפני כבוד השבת ושלא ירד המן בו יביאו ביום הו' מהשדה משנה וכפל מהמן שיביאו יום יום כי יהיה מחציתו לאכול ביום הו' עצמו ומחציתו לאכול ביום השבת. והראב"ע יסבור שביום הו' היה יורד לחם משנה מן השמים ונכון הוא כי כן נאמר על כן הוא נותן לכם ביום הו' לחם יומים וקצר הכתוב כאן בספור הזה לפי שאח"כ יאריך בו. והנה משה ואהרן נצטערו מאד בתלונת העם ובדבריהם המגונים אשר שמעו ולכן שניהם השיבו על דבריהם כי עם היות משה הוא העיקר והדבור האלהי אליו היה והוא ביאר אותו לישראל. הנה בהיותם בהתעצמות התלונה מהדברים נכנס אהרן עם משה בעובי התשובה אבל משה התחיל בה ואהרן סייעו וזהו שאמר ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל. כי לא אמר ויאמרו אלא ויאמר לפי במשה התחיל באותה האמירה ואהרן נגרר אחריו ולכך פירו' הענין לא אמרו אלא משה כמו שיתבאר והותרה בזה השאלה הט'. והיו דבריהם ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' ר"ל אתם אמרתם שאנחנו מעצמנו הוציאנו אתכם מארץ מצרים ולא ה' פעל כל זאת בערב זה היום תראו אות אמתי ותאמינו ותבינו כי ה' בהשגחתו הוציא אתכם מארץ מצרים ולא אנחנו והיה זה בעלות השלו על המחנה בריבוי מופלג פתאום כי מזה התבאר שהשם הוציא אתכם והוא זן ומפרנס אתכם ובקר וראיתם את כבוד ה' שהוא המן אשר ירד בבקר בקר ואלו האותות יורו על חוזק ההשגחה בכם כיון ששמע את תלונותיכם וממלא שאלתכם בבשר ובלחם שאם היינו אנחנו המוציאים אתכם ממצרים מה יכולת היה בידינו לתת לפניכם בשר בערב ולחם בבקר ומזה תדעו שתלונתכם הוא על ה' ולא עלינו כי אנחנו מה עניננו לתלות מעשה גדול אשר כזה בנו או יאמר ונחנו מה כי תלינו עלינו רוצה לומר אנחנו מה עושים כי תלינו עלינו ה' הטוב בעיניו יעשה לא אנחנו. ואין ספק ששני האותות הבשר והלחם היו מורים שה' הוציאם ממצרים. האמנם עשו החלוק וההבדל ביניהם בזה האופן לא' מב' בחינות. הא' כי בתת ה' להם בשר לאכול שלא היה דבר הכרחי רק מלאה תאוה והפקת רצון הוא אות וראיה כי ה' הוציאם ממצרים והנהיגם כאב את בן ירצה שממלא מאוייו ובלחם יראו את כבוד ה' שהתמיד לתת להם המן ארבעים שנה ויחסו לכבוד ה' לרדתו מן השמים כאלו היוצר יתברך היה מחלק להם מלחמו וכבוד שלחנו. והטעם הב' הוא שמשה רצה לעשות להם הבחינה בעון הבשר כדי שיראו שהיתה שאלת זוללות ותאוה רעה מה שלא היתה כן שאלת הלחם כמו שאמרו חז"ל (יומא ע"ה) שנתן להם את הבשר בפנים חשוכות שנא' בערב תאכלו בשר ונתן להם הלחם בפנים מאירות שנא' ובבקר תשבעו לחם ולכן אמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים והיה זה אות מתיחס ליציאה כי השלו היה כמות גדול מעופות רעות המזג שבאו מן הים כמו שאמר ויהי בערב ותעל השלו ובקברות התאוה נאמר ורוח נסעה מאת י"י ויגז שלוים מן הים כן היו ישראל עם כבד מאד כשלוים שבאו בהיותם בלתי ראוים לבוא ולצאת מן המקום שהיו שם שם ומן הים וחנו על המחנה וכאשר זכר הבשר זכר הלחם יחדיו כי שניהם כמו שכתב הראב"ע היו אות כי ה' הוציא אותם ממצרים וכמו שאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. ואמנם אמרו ובקר וראיתם את כבוד ה' אין ראוי לפרשו על הלחם ולא על הבשר. אלא שיראו כבוד ה' והוא האש הנראה לכל העם להוכיחם ולהענישם על תלונותיהם והוא על דרך מה שנא' בענין המרגלים ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל וכן בענין קרח נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה וגו' הבדלו מתוך העדה הזאת וכן כשהתלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן נאמר ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה' וגו' וידבר ה' אל משה לאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. הרי שבהראות כבוד ה' לעם רגזו וחלו מפניו כי הוא כאש מצרף וע"ז נאמר כאן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים והוא בנס הבשר והלחם ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם כי יראה אליכם הכבוד להוכיחכם ולהענישכם בעבור מה ששמע מתלונותיכם לפי שאותן התלונות היו כנגד הגבוה ולא כנגד משה ואהרן וזה הוא אמרו ונחנו מה כי תלינו עלינו. ובעבור שהם אמרו ערב וידעתם ובקר וראיתם מאמר סתמי הוצרך משה לפרשו אליהם במה ידעו זה ובמה ועל מה יראה אליהם הכבוד ולזה ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע תדעו כי ה' הוציא אתכם כיון שהוא מספיק צרכיכם וממלא שאלתכם. ואמנם ראיית הכבוד שאמרתי הוא בשמוע ה' את תלונותיכם רוצה לומר בשביל ששמע תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו כי נחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ה' ולפי זה יש בפסוק הזה גזרה לפי שהוא קשור עם מה שלמעלה כאלו אמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע. ואמרתי ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמוע את תלונותיכם כמו שפירשתי. והותרו בזה השאלות הי' והי"א. ואמר בערב בשר לאכול ולחם בבקר כנגד שתי הסעודו' שאדם אוכל בכל יום והנה משה ואהרן לא אמרו היעוד מזה בשם האל ולזה לא אמרו עליו זה דבר ה' אי זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לכם לפי שהם מעצמם בראותם תלונת העם שהיה בבשר ובלחם ושהקב"ה בעצמו אמר שהיה רצונו להמטיר להם לחם מן השמים הם מעצמם יעדו בבשר ובלחם כפי תלונתם וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל שעשה נסיון האש מבלי מצות ה' ולכן אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם ולא צוה על הקריאה הזאת לשישמעו דבר השם כי הדברים כלם היו למשה ומפיו היו הם שומעים. אבל צוה לקרבם שישובו בתשובה מדבר תלונתם ויתקרבו אל האלהים ולא יסורו מתחת כנפיו כי שמע את תלונותיהם וכאלו אמר בדרך עצה קרבו לפני ה' והתחננו לפניו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר רוצה לומר שלא פנו לאכילת הבשר הלחם וחדלו מדבר במצרים וסרו מתאותם אבל פנו אל המדבר ורצו ללכת בו ונחמו מדבריהם ומתאוותיהם הגשמיות וחזרו בתשובה שלימה והשליכו עליו יהבם ואז נראה להם כבוד ה' שהיה בתוך הענן לבשרם שקובלה תשובתם. הנה התבאר מזה שמה שיעדו משה ואהרן מהבשר לא יעדו עליו בשם ה' אבל משם מעצמו גזר לשכך תלונותיהם שיעשה ה' בקרב הארץ. ומפני זה הוצרך אל מאמר ה' שיהיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ולזה צוה יתברך למשה שיאמר אליהם ששמע את תלונתם ושהוא יספיק כל צורכם שאלתם ובקשתם כי בין הערבים של אותו יום עצמו רוצה לומר קודם הלילה יאכלו בשר כאשר שאלו ובבקר למחרתו ישבעו לחם כמו שגזר ואמר משה אליהם והותרו בזה השאלות הי"ב והי"ג. ואמר וידעתם כי אני ה' אלהיכם כאומר כיון שעד עתה לא הכרתם אלהותו עתה תדעו אותו במלוי כרסיכם וחז"ל פירשו וידעתם כי אני ה' כשתברכו את שמי על המזון כענין שכתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ומכאן אמרו משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן ואמרו ברכת המזון מדאורייתא היא אבל ברכת המוציא היא מדרבנן אמרו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב על אחת כמה וכמה. והנה לא צוה השם יתברך אותם דבר באכילת הבשר לא מהשחיטה ולא מהלקיטה והכמות. לפי שבענין הלחם שהיה מזון הכרחי להם ואלהי מצד עצמו תקן בענינו תנאים ומצוות אבל הבשר שהיה לשכך תאותם וזוללותם לא באה עליו מצות כלל גם כי הלחם היה למ' שנה והבשר שנתן להם אז היה לאותה שעה בלבד כי לא אכלו ממנו אלא לבד אותו ערב ולזה לא נאמר בו שובע כמ"ש תשבעו לחם אלא בין הערבים תאכלו בשר כי לאותה שעה בלבד נתן להם ובעבור זה בקברות התאוה שאלו בשר פעם אחרת לפי שהשלו שנתן להם במקום הזה מיד נפסק ולא אכלו ממנו כי אם אותו הערב בלבד לקיים דבר משה ולהיותו דבר זוללות מה שלא היה כן הלחם כי הב"ה מעצמו אמר הנני ממטיר והיה למ' שנה והיה מזון רוחני (א"ה נ"ל חסר) ונתנו בו מצוות. אמנם השלו היה לשעתו הוא שאמר ויהי בערב ולא נתיחס לאל ית' הוא שאמר ותעל השלו שעלה מעצמו מפאת הים ולא באו בו מצוות כי הכונה בו היתה להשביע תאות החומר ברבויו והוא שאמר ותכס את המחנה ברבוי והפלגה ע"כ. והותרה בזה השאלות הי"ד והט"ו. ואמנם ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה להגיד שהבשר בחשך בא ובחשך הלך בערב כדבר מותר אבל הלחם העיר בבקר בבקר ולא היו עמלים ויגעים ללכת לבקשו מהר לגבעה כי הוא ירד סביב למחנה. ואמר שכבת הטל לפי שהיה נעשה מאד חלוש ולא היו יורדים ממנו טפין אבל התלחלח מקרירות הלילה ונמצא הלחות ההוא בפעל על הארץ ולזה כוונו חז"ל באמרם שנתן להם המן בפנים מאירות לפי שהמן בא בבקר כצאת השמש בגבורתו והשלו בא בערב זמן הלילה ובזה רמז להם שהשלו היה מאכל שחוריי רע המזון והמן זך ובהיר הוא בשחקים וכאור בקר יזרח שמש. ואין ספק שמאותו מין שלו שאכלו אותו אבותינו כאן בפעם הראשונה היה השלו שאכלו בפעם השנית בקברות התאוה והוא בשר עוף גדל במים שחוריי רע ההזנה אך בפעם הראשונה הזאת לא אכלי ממנו רק יום א' בלבד ולכן לא נזוקו מאכילתו. אבל בפעם השנית שאכלו ממנו לא יום א' ולא יומים ולא חדש ימים עד אשר יצא מאפם התמדת אכילתו הזיקתם מאד כי הדברים האלהיים הנה יפעלו כפי ההשגחה העליונה על ידי כלים וסבות אמצעיות. ויש לקצת חז"ל דעת אחרת והוא שהשלו והמן שניהם יחד היו עמהם כל ימי המדבר וכמו שזכרו הרמב"ן ואשר כתבתי הוא היותר נכון בפשט הפסוקים האלה:

פסוק יד עריכה

ותעל שכבת הטל וגו' עד זה הדבר אשר צוה ה'. כתב רש"י שהיתה שכבת הטל שוכבת על המן ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו וחוזר ויורד טל עליו והרי כמונח בקופסא ומדברי אלה שמות רבה הוא ולכן צוו לתת על השולחן בשבת ב' מפות אחת למעלה ואחת למטה והפת באמצע זכר למן. וכתב רש"י עוד ותעל שכבת הטל כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה. וכפי זה קשה כי נצטרך להניח שני טללים והמן באמצע וזה לא נזכר בכתוב גם מה שאמר שנאמרה עליה בטל לפי שכאשר החמה זורחת עולה הטל שעל המן הוא בלתי צורך כי הטל אחרי רדתו לא יעלה לקראת החמה כי הוא כבד ואיך יעלה למעלה אבל המס ימס הטל בחום השמש והיה לו א"כ לומר ותמס או ותסתלק כמ"ש הראב"ע שירד המן בהסתלק שכבת הטל לא ותעל ולפי דרכו יותר נכון לפרש ותעל שכבת הטל שעלתה על המן וא"כ הטל עליון וכל זה בלתי מתישב כפי הפשט. אבל פי' לדעתי כך הוא שהכתוב בא להודיע שנתקיימו דברי הש"י שקיים יעוד משה נביאו שאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. ולכן בערך אותו היום עצמו אמר ותעל השלו ותכס את המחנה מיד בבקר שלמחרתו היתה שכבת הטל שירד תחלה והמן ירד עליו מפני נקיותו וטהרתו. ואמרו ותעל שכבת הטל ענינו כשעלתה על פני המדבר שכבת הטל ראו שהיה שם על פני הארץ ככפור הנופל על הארץ וכפי המתרגם יהיה ענינו שהיה כדמיון זרע דק קלוף שהוסרה קליפתו כי הוא היה לבן כזרע גד. הנה אם כן תמיד היה יורד הטל בראשונה והמן עליו ונאמר כאן עליה בשכבת הטל בערך המקום שנפלה עליו רוצה לומר שכאשר עלתה שכבת הטל על פני המדבר נמצא שמה על אותם פני המדבר הדבר הדק ההוא ואז כשראו אותו בני ישראל אמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. וכבר פירש הראב"ע שיש מפרשי' מן הוא מענין מה שאומרים הישמעלים בלשון ערב מן הוא שהוא לשון שאלה כאומר מה זה ומזה הדבר ואינו אומר שלהיותו לשון ערב היו משתמשים בו אלא הוא שמוש אמתי בלשון הקדש. כי הנה מצינו חסד ואמת מן ינצרוהו. רוצה לומר מי ומי ישמרהו וכן בני ישראל שואלים מן הוא כלומר מה הדבר הזה ומי הוא וכן פירשוהו חז"ל באלה שמות רבה. והיו שואלים זה לפי שלא ידעו מה הוא ואז השיבם משה רבינו הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. ויש מפרשים שבני ישראל בראותם את המן חשבו שהיה מהמן הרפואיי שנופל בקצת ארצות על פני השדה להיותו דומה אליו במראהו ותבניתו ושלכן גזרו אומר מן הוא ר"ל הלא זה הוא המן הרפואיי אשר יתנו הרופאים לשלשל האדומה ושנפלו בטעות הזה לפי שלא ידעו מה הוא כפי האמור ולזה הוצרך משה רבינו להודיעם אמתת הדבר באמרו הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה ר"ל אין זה המן הרפואיי אבל הוא דבר אחר מזוני שנתן ה' לכם לאכלה לא לשלשל כי אין זה טבעו. והפי' הזה לא יכון בעיני כי המן הרפואיי נקרא על צד ההשאלה להדמותו למן האלהי אשר ירד לישראל במדבר וקודם זה לא היה אצל בני אדם נקרא בזה השם הלא תראה שלא נקרא מן אלא בלשון ערב שהוא לשון קדש שנשתבש או בלשון רומי שלקחוהו מן התורה אבל בלשון פרס לא נקרא אלא תרנגבי"ן ומי נתן לערב יעקב וישראל לשון רומי שעדין לא היו אותם הלשונות בעולם והוא המורה ששם מן הנחתו הראשונה היא ללחם שנתן ה' לישראל במדבר ולכן היותר נכון בעיני כי מלת מן שנזכרה בפסוק הזה היא לשון מנה מלשון וימן להם המלך (דניאל א' ה') ולילות עמל מנו לי ולכל בניה ולבנותיה מנות. וענינו כי בני ישראל תכף שראו זה שמוהו לפיהם ומצאוהו ערב וגזרו שהוא טוב למאכל ולכן אמרו מן הוא ר"ל מתנת הש"י היא שנתן לנו אבל לא ידעו אם היה זה הלחם אשר יעד בו משה אם לא כי לא ידעו מה הוא ולכך אמר להם משה הוא הלחם אשר נתן ר"ל הטיבותם אשר אמרתם שהיה זה מתנה אלהית כי באמת זה הוא הלחם אשר נתן לנו השם לאכלה והותרו במה שפירשתי בזה השאלות הי"ו והי"ז:

והנה ראיתי לחקור במקום הזה מה היה ענין זה המן והראב"ע כתב בזה דבר קראי אחד אמר שם ירקב שם חוי שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרס תרנגבי"ן ובלשון ערבי מן ובלשון רומי מאנ"ה כי קושיות רבות יעמדו עליו הא' כי אינו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלנציר והוא יורד בניסן ובאייר לא בחדשים אחרים ועוד שאם ישימו אותו לשמש לא ימס ועוד כי בלילה לא יבאש ועוד כי ענינו חזק ואין צורך שידכנו אדם במדוכה לעשות ממנו עוגות ועוד כי כאשר יושם על הלשון ימס ועוד כי איננו משביע ולא יוליד דם טוב רק הוא נכנס ברפואות ועוד כי ביום הששי היה יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד שהיה יורד בכל מקום שיחנו ועוד שעבר עמהם הירדן ולא שבת עד חצי ניסן ע"ד הפשט. הנה ביאר בטענות צודקות האלו שהמן שאכלו אבותינו במדבר לא היה אותו הנקרא היום מאנ"ה ממש. ולכן כתב בפסוק ובני ישראל אכלו את המן זה היה הנס גדול מכל הנסים שנעשו על ידי משה כי נסים רבים היו במן ועמד מ' שנה ולא כן הנסים אחרים עד כאן. עם היות שהראב"ע מלא אחרי ה' בדבר הזה הנה קמו אנשי' בני בליעל וגלו פנים בתורה שלא כהלכה ואני ראיתי בספר אחד מהאחרונים שהתעצם לבאר שהיה המן דבר טבעי ושכל סגולותיו היה בטבע ושבאותו זמן היה זה המן הרפואיי היורד אצלינו היום והנה נסמך על דבר הרב המורה שכתב בפר' ט' ח"ב שהמופתים והנפלאות לא יתמידו אבל הם לשעתם שנוי הטבע ולא ימשך השנוי ההוא תמיד. וכיון שנס המן התמיד מ' שנה מורה שהיה המן דבר טבעי הוא המאנ"ה היורדת גם היום בקצת זמני' ובקצת מקומות מארצות העמים ועשו ראיה על דעתם הנפסד הזה מאשר האותות והסימנים שזכרה התורה במן ר"ל דק מחוספס דק ככפור והיותו יורד עם הטל והיותו לבן כזרע גד וטעמו מתוק כצפיחית בדבש שכלם אותות וסימנים נמצאים למאנ"ה הטבעית היורדת גם היום:

והנני משיב על הטענות האלה אשר עשו מדברי הרב המורה וממקרי הדבר ואותותיו אח"כ אזכור טענות הראב"ע ואחזק אותם ואוסיפה לך עליהן ואזכור מה שהשיבו האנשים האלה על דברי הראב"ע ועלימו תטוף מלתי לבטל מחשבותיהם. ואומר שהרב המורה לא כיון בדברו להכחיש נס המן חלילה ולא נאמר אנחנו שהמן שהיה יורד בכל יום היה מתמיד מ' שנה כי באותו יום שהיה יורד היה מתבטל ונפסק הנס ההוא. אבל נאמר שבכל יום מאותו שנה היה הקב"ה עושה עמהם נסים ונפלאות מהם במן שהיה יורד בדרך נס בכל יום ומתבטל ביום ההוא. ובעמוד הענן שהיה הולך לפניהם יומם ובמים מהבאר שהיה הולך עמהם וכמה פעמים הכה צור ויזובו מים. ולא יתחייב מזה שנשתנה הדבר הטבעי לטבע אחר מתמיד אלא שבכל יום ויום הגדיל ה' לעשות עמהם בדרך נס והרב לא אמר באותה הקדמה אלא שהדברים הנמשכים ע"ד הפלא לא ימשכו ולא יתמידו בשנוים לנצח ולא הגביל ימי ההגבלה לא יום א' ולא חדש ימים אלא ישאר הנס מתמי' ונהפך בטבע אחר ואיך לא כי הנה האש מן השמי' ירד בפלא על המזבח ביום הח' למלואים ומן העת הראשון שירד שמה תוקד על המזבח לא תכבה עד שנחרב בית המקדש תמידיים היו וא"א שיכחישם הרב. האמנם נפסקו בחרבן ולא התמידו אח"כ ולא נעשו טבע אחר כי הרב לא היתה כוונתו אלא לבאר שהדברים הנסיי' לא יתמידו לנצח כטבעיים וצדקה א"כ הקדמתו מבלי הכחשת הנס. ואמנם הטענה אשר עשו האנשים האלה מהמקרים שזכרה התורה במן שהם נמצאים כלם במן הרפואיי הטבעי הנהוג אינה טענה כי לא כל דבר שידמה לדבר אחר במקריו יהיה הוא עצמו. והנה על הר סיני נראה כבוד ה' כאש אוכלה לעיני בני ישראל ולא נאמר מפני זה שהיה אש יסודי ממש ונהפך הנחש למטה בתבניתו אבל היה נחש נסיי דומה לטבעי ואינו טבעי מעצמו ומי היאור נהפכו לדם על דרך נס במראהו ואיכותו אבל לא היה דם בעלי חיים עצמיי האם נאמר שהאדם המצוייר בכותל לפי שבמראהו ותבניתו וגדלו דומה לאדם החי שיהיה הוא עצמו חי כמוהו זה שקר מבואר כי הדומה והבלתי דומה הם איכיות ומקרים ואינם עצמות הדבר כ"ש וכ"ש שהיו במן האלהי סגולות עצמיות שלא נמצאו במן הרפואיי והם כמו שזכר הראב"ע עם אשר הוספתי אני בהם י"ב. הא' שאיני יורד במדבר סיני בזמן הזה ומדבר ההוא ידוע ולא נראה שם מן מעולם ואלו היה דבר טבעי היה נוהג מנהגו תמיד. ועורי לב יאמרו שבאורך הזמנים נשתנה טבע הארץ וזה סכלות לא טענה כי ירידת המטר והטל לא נשתנה בכל המקומות שירד בהם בזמן מהזמנים. הב' כי המן הרפואיי אינו יורד כל השנה כי אם בזמן האביב בחדש ניסן ובחדש אייר. ואני ראיתיו בפוליי"א מחוז ממלכות נאפולי"ש כן אמנם המן האלהי היה יורד בכל חדשי השנה מבלי הבדל וזה מוכיח שאינו עצמו והטעם בזה כי המן הרפואיי הוא שווי בחום ולכך ירד באביב שהוא זמן שוה בחום וא"א שירד בסתיו ולא בקיץ ובחורף ואין כן המן האלהי שהיה יורד בכל השנה בשוה בכל חדש וחדש. הג' שהמן הרפואיי אם יושם לשמש לא ימס כמו שהיה נמס המן האלהי. הד' שהמן הרפואיי בלילה לא יבאש ולא ירום תולעים כמן האלהי וכבר השיבו על שתי אלה הסגולות האנשי' החטאים האלה בנפשותם ואמרו שהיו מפני הבדל חומר האחד מחומר האחר כי היה חומר המן האלהי מהרכבה דקה מאד ולכן נמס ונבאש בקלות והמן הרפואיי הרכבתו פשוטה נוטה אל הלחות והקור ולזה יתנוהו הרופאי' כנגד המרה אדומה שהיא חמה ויבשה ובעבור זה לא ימס. ותשובתי על זה היא שאם חומר זה המן והרכבתו אינו כחומר המן ההוא האלהי והרכבתו אינם אם כן שניהם מעצם אחד ולא יתחייב אם כן מהיות האחד טבעי שיהיה האחר טבעי גם כן. הה' שהמן הרפואיי כשיושם על הלשון המס ימס ולא היה כן המן האלהי וגם על זה השיבו שלהיות המן הרפואיי כסוקרו יקרה לו כמו שיקרה לגליד ולכפור בארצות הקרות שיעמדו ימים רבים ולא ימסו מהשמש אבל בהיותם בלשון ימסו כמו מים אמנם המן האלהי היה כמו הפירות הממהרו' לקבל העיפוש כמו קצת התפוחים לדקות הרכבתם ולכן היה נבאש מהרה ורימה עלתה בו וגם על זה אשיב שהוא המוכיח שלא היה המן ההוא מעצמות המן הזה ולכן לא יתחייב שבהיות המן הזה טבעי יהיה כן המן ההוא כי האנשים האלה הוכיחו היות המן ההוא האלהי טבעי באמרם שהוא דומה אל המן הרפואיי הזה שהוא טבעי ואם הם עצמם יודו ולא יבושו שאין חומר המן הזה והרכבתו כחומר אותו המן האלהי והרכבתו לא חייבו אם כן מפאת ההדמו' שהוא טבעי. הו' שהמן הרפואיי איננו חזק לשידוכה ויעשו ממנו עוגות כדגן כמו שהיה במן האלהי. וכבר השיבו על זה שהיו אלה הדברים נמשכים באותו מן מצורתו והיה סגולה בו והביאו ראיה מהדברים הדומים אל תכונת העצים היבשים ונזונים מהם בני אדם ונטחנים בקיבתם בחום הטבעי כמו הקנה בושם והגרופולי והערמוני'. ויש דברים רכי המזג שלא יקבלו השנוי והטחינה בגוף האדם אבל יצאו מן הגוף כמו שיכנסו בו והם קליפות הענבים ודומיהם. ויש ענינים אחרים נטחנים עד אשר דק לעפר אמנם השעורה והפשתה והדברים הספוגיים לא יטחנו לעולם וכל אלה הן סגולות נמשכות אחרי הענינים הטבעיים. וגם על זה אשיב כן שאחרי שיש הבדלים רבים ועצומים בין המן האלהי ובין המן הרפואיי מפאת החומר וההרכבה ומפאת הצורה גם כן מבואר הוא שאינם אחד כמו שחשבו. ובדברי' הטבעיים לא נכחיש שיש מקרים כפי האיכות וסגולות נמשכות מפאת הצורות. אבל המן האלהי מי יחייבנו לומר שהיה טבעי בעבור שמצינו אחר שאינו דומה אליו בשום צד והוא טבעי אף כי אם היו שניהם מתילדים באויר ומחומר האדים ושניהם בטבע למה תהיינ' סגולותיהם הפכיות אלו לאלו כי אין בצורותיהם הפכיות יחייב הפכיות הסגולות ההן אלא שזה היה פעל טבעי וזה היה פעל הנס ומה לתבן את הבר. הז' כי המן האלהי היה מזון משובח קרוב לשווי יותר מכל המזונות מוליד דם משובח וזך כלו נהפך למזון מבלי מותר ולא פרש יורד ממנו למעים וכמו שאחז"ל שהיה נבלע באברים רוצה לומר שנעשה כלו מזון לאברים עובר במעט מהעיכול ולא היה מכביד הגוף כשאר המזונות ולכך קראוהו הלחם הקלוקל שהיה קל על הגוף. אמנם המן הרפואיי אינו מזין ולא התילד ממנו דם כלל והוא משלשל בלבד. וגם על זה השיבו שהיתה זו סגולה במן האלהי נמשכת בו מהצורה ושערבות הטעמים אשר בו היו כפי התקונים כי כן ישתנו הטעמים בקמח ובבשר כפי התקונים שיעשו בהם. והתשובה על זה מבוארת כי היות הדבר מזון או תרופה הוא הבדל עצמי ואיך לא שמו לב החכמים האלה בעיניהם שבאויר א"א שיתילד דבר בטבע מורכב מארבע היסודות ולא נכון להזנה כי אין המטר ולא הטל ולא הכפור והשלג והברד ושאר הדברים המתילדים באויר זנים לב"ח ואיך יהיה אם כן המן מזון ולכן בהיותו דבר זן ומזון משובח מאד מורה בהכרח שהיה דבר נסיי לא טבעי וכבר כתב הרלב"ג בפירוש לתורה ראוי שתדע שזה המופת מהמן היה נפלא מאד כי לא יתכן שהתהווה על דרך הטבע דבר מזה בעת מן העתים כי לא יתהווה מאלו הדברים העולים באויר דבר יתכן שיהיה מזון וזה מבואר במעט מהעיון למי שעיין ?בטבעיות לפי שעכ"פ יתכן שיהיה מערוב היסודות והמזגים מה שיהיה טבעו כטבע זה המן ואם לא יהיה כן יהיה מציאות המן נמנע מצד עצמותו ולא יתחדש על דרך המופת כמציאות מרובע שיהיה קוטרו שוה לצלעו. הח' כי הנה המן האלהי ביום הו' היה יורד משנה וביום השבת לא היה יורד כלל ואין דבר מזה במן הרפואיי והוא המוכיח שהרפואיי הוא טבעי ולכן יורד תמיד בסדר אחד. אבל האחר שהיה נסיי היה יורד כפי הסדר האלהי והשגחתו וכבר השיבו ע"ז העורי לב כי זה הענין לא נהג כי אם בפע' הראשונה בתחלת המן עד שנתאמת אצלם אות השבת במופת ואחר כך היה באופן אחר ושלכן בסדר בהעלותך לא נזכר שהיה נמס בחום השמש ושבלילה היה מרי' תולעי' ויבאש ולא אמר שילקט הו דבר יום ביומו ולא שביום הו' לקטו לחם משנה ולא שבשבת לא ירד לפי שנשתנו הענינים ההם כפי טבעי המקומות כמו שיקרה בפירות שבמקום אחד מתעפשים ובמקום אחר לא יתעפשו ומיני הכפור והגלדים שבמקומות ימסו בנקל ובמקומות לא יהיה כן. ותשובתי על הכפירות האלה מבוארת לכל בעל שכל. כי הנה משה קצף על אותם שהותירו מהמן עד בקר והשם אמר על אשר יצאו בשבת ללקוט ולא מצאו עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' ואם זה לא יתמיד למה יקצוף משה ועל מה תהיה כל החרדה הזאת. והנה השבת הכירו קדושתה מפאת המן ואם עוד מעט בוטל הסדר הלא יאמרו בני ישראל שנתבטלה קדושת השבת והנה בסדר בהעלותך לא הוצרכה תורה להודיע במן מה שכבר ספרה ולא הודיעה במקום הזה ממנו אלא מה שלא נודע עד הנה לכך נאמר שם מענין המן מה שהיה צריך להודיע משלמותו ואשמת העם שנתרעמו ממנו לא שאר הדברי' שלא היו מתיחסים לזה וכבר נכתבו כאן גם כי הנה אמרה תורה כאן אחרי ספור המן ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה וגו' (שמות ט"ו ל"ה) את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת כלומר את המן אכלו בזה הדרך באופן שנזכר כאן תמיד כל המ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת ומזה יראה שכל מה שנזכר כאן מהמן התמיד כל המ' שנה שאכלו אותו. הט' שהמן היה יורד בכל מקום שיחנו וכבר השיבו על זה העורי לב שיוכל האומר לומר שחניתם ומסעם נמשכו אחרי מקומות ירידת המן שכל זמן שהיה מתמיד המן במקום חנייתם לא זז הענן מעל המשכן וכאשר התחיל המן להפסיק נעלה הענן וארון ברית ה' לתור להם מנוחה והמנוחה היתה ללכת לחנות אל מקום שירד שם מן וימצאו מים ואני משיב על זה כי הנה המדבר כלו היה מטבע אחד ולמה זה ירד מן בטבע במקום זולת מקום ויפסק במקום זולת מקום בכל חדשי השנה. העורים הביטו לראות. הנה התורה העידה שיש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומ' ולילה ונעלה הענן ונסעו. והנה בקדש ישבו י"ט שנה שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים וגו' וכמו שכתוב בסדר עולם ואיך יתכן ששם יתמיד הענן בטבע תשע עשרה שנה מבלי הפסק וכמהלך יום אחריו ירד המן יום אחד או שנים בלבד זה לא יתכן בדרך הטבע אלא שכל זה הם בדיות הכופרים כי המן היה יורד ברצון אלהי מל דרך נס במקומות אשר חנו בהם והיה המן נמשך אחר חניתם לא חניתם אחרי המן. הי' שהמן האלהי עבר עמהם הירדן ולא נפסק עד חדש ניסן כפי הפשט וכח הטענה הזאת מהראב"ע הוא שלדעתם המן עבר עמה' עד הגלגל שמצאו תבואה חדשה ויאכלו מעבור הארץ ואז שבת המן וידוע שהמן הרפואיי זמן ירידתו הוא בניסן ובאייר באביב ומאשר לא שבת עד שאכלו מעבור הארץ מה שלצורכם היה יורד על דרך נס כל עוד שהיו צריכים אליו ונפסק כאשר היה להם לחם התבואה וכל שכן לדעת חכמי' זכרונם לברכה שאמרו שפסק המן מאותו יום שמת משה רבינו והספיק להם המן שלקטו לאכול באותו יום מז' באדר שמת בו עד ט"ו בניסן שאכלו מעבור הארץ ונתחברו אם כן בזה ניסים הרבה. והיא באמת טענה מתישבת על כל בעל דעת ולא מצאתי בדברי הכופרים דבר עליה. הלא אלה הן עשרת הטענות שהעיר עליהן הראב"ע בקוצר רב והנני מוסיף עליהן שתים אחרות. הי"א מה שצוה יתברך מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם. ואם היה המן ההוא דבר טבעי מעצמו' המן הרפואיי אשר אתנו למה צוה יתבר' לקחת אותו למשמרת ומה הנס אשר נעשה בזה לשיזכר לכל דור ודור עוד כל ימי הארץ ונתיקר כל כך המן ההוא עד שצוה שישימו אותו לפני ולפני' סמוך לארון ברית ה' והוא המוכיח שהיה המן ההוא דבר נפלא ויוצא מהמנהג הטבעי. הי"ב מה שאמר משה לישראל במשנה תורה (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ואמר המאכילך מן במדבר. ואם היה המן ההוא יורד בטבע כמן הרפואיי אשר אתנו מה היתה התמיהה בזה ואיך יאמר עליו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך כי הדברים הטבעיים ידועים הם לבני אדם ולמה יקראהו מוצא פי ה' אלא שהיה זה מהנפלאות היותר גדולות שנעשו ע"י מרע"ה כדברי הראב"ע. כל הטענות האלה הן כפי הפשט בפסוקים ומה גם עתה כפי דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו במן דברים נפלאים ואם באתי לזכרם פה תכבד המלאכה על המעיינים כי רבו מארבה ואין להם מספר:

פסוק טז עריכה

זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' עד ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין לפי שהיה המזון האלהי הזה ניתן מן השמים רצה הקדוש ברוך הוא שלא יתנהגו בו כדרכם בדברים החומריים שיצברו אותם חמרים חמרים ויעשו מהם סחורה וירושה לבנים עד שהיו בני אדם זה עשיר נותן מלחמו לדל וזה עני מתפרנס מן הצדקה כי הנה כל זה יחייב טבע המותרות ורשעתם והיתרון בדברי' הגשמיים הוא מונע ומטריד גדול מהשלמות הנפשיי ולכן כשהגביל יתברך מזונם של ישראל במדבר הכין להם ספוקם באופן שלא יחסר להם כלום אבל יטריפם לחם חוקם וגם כן שלא יותירו דבר לאצור אותו ולעשות ממנו סחורה כדרך אוצרי התבואות השמן והיין להתעשר בהם כי בזה תבטל הטרדה והעיכוב הנמשך מהדברים המותריים ומפני זה צוה לקטו ממנו איש לפי אכלו רוצה לומר לא לאצור ולא לעשות סחורה אלא איש לפי אכלו. ואמ' עומר לגלגולת כי היא היתה המדה שתספיק לכל אדם ואם אחד יאכל יותר מזה איש אחר מבני הבית יאכל מעט מזה בא פן שכלם יסתפקו בעומר לגלגולת אחד המרבה ואחד הממעיט לכל בני הבית וכבר ביארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים מ"ח) שהעומ' היה משלשה בצים ממוצעים מתרנגולת וחומש ביצה כי הוא השיעור הבינוני לאכילת שתי סעודות לפי שהיה צריך יותר כמות ממנו מן הלחם לקלותו. ואמר איש לאשר באהלו תקחו לרמוז לאשתו שמפני צניעותה תהיה באהל ולא תצא חוצה ללקוט. ויעשו כן בני ישראל וילקטו כל אחד לאשר באהלו אבל באומד או איך שנזדמן ועם היות שאמר ויעשו כן אין הכונה שלקטו עומר לגלגולת במדה ובמשורה אלא שה' התעסקו בלקיט' איש כפי אכלו ולאש' באהלו מהנשים והטף. אבל לקטוהו באומד ועל דעת למדוד אח"כ באהליה' ואם יחסר ישובו ללוקחו ואם יעדיף ישיבוהו שמה ונעשה להם נס גדול שכאשר באהליהם מדדו בעומר את אשר לקטו מצאו שהמרבה רוצה לומר שהיה לוקט לנפשו' רבו' לא העדיף מקחת עומר לגלגולת וגם הממעיט שלקח ממנו לנפשות מועטי' לא החסיר מעומר לגלגולת כאלו מן השמי' מדדו לכל אחד הצריך אליו והיה זה למוד מועיל שכל אדם בעולם הזה קצובים לו מזונותיו וכשיצא אדם מן העולם נמצא שהמרבה לא העדיף (תהילים מ״ט:י״ח) כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו והממעיט בנכסי' לא החסיר כי ה' נותן לחם לכל בשר וכבר החיה את נפשו. ולכן הזהירם משה רבינו איש אל יותר ממנו עד בקר. וצוה זה לפי שהיותו נשאר עד בקר היה מורה מיעוט אמונה שלא יתנהו לו הש"י למחרתו (סוטה מ"ח) מכאן היה רבי אליעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואמר מה אכל למחר הרי זה מקטני אמנה. והיה זה לפי שמראה בעצמו שאין בטחונו אלא במה שרואה תחת ידו ועל כן הוא מקטני אמנה כי יש לו לתלות בטחונו בבעל הרחמי' שבראו ויתן לו פרנסתו וגם כיון משה בזה הצווי שלא יוציא אדם זמנו באסיפת המותרות כי אין מעצור ביד השם להושיע וראוי לאד' שיסתפק בהכרחי די ספוקו ולתכלית זה הלימוד נעשה להם אותו נס שנזכר. והותרו בזה שתי שאלות הי"ח והי"ט. וספר הכתוב שעם הזהרת משה היו אנשים קטני אמנה שלא האמינו לדברו שירד המן למחרת גם כן כמו שאמר ומפני זה לא עשו מצותו ויותירו מהמן ההוא עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצוף עליהם משה כי מצאו שנתעפש. ופי' וירם מלשון רמה והראב"ע כתב ויבאש וכבר באש קודם שהרים התולעים ואין צורך כי הכתוב יספר מה שמצאו על הסדר והוא שראשונה השיגו בחוש הראות שהיו בו תולעים ואחר כך השיגו בחוש הריח שביאש אמנם בענין יום הז' ספר על הסדר הטבעי מפורש שלא הבאיש ושרמה לא היתה בו. והנה אמר כאן שהיו בו תולעים ויבאש כבשר חי אשר מת לרמוז לו באשר הוא סוף כל אדם הרודף אחרי המותרות ללכת בהם למקום רמה ותולעה ולא יועילוהו אוצרות רשע ומפני שהיו האנשים האלה מחסרים מאכלם מהמן ההוא כדי לשמרו למחרתו כדרך הכילי שלא ישליטהו האלהים לאכל ממנו לכך קצף עליהם משה לפי שהיה זה מתכונה רעה ופחיתות הנפש. ומשם והלאה וילקטו אותו בבקר בבקר. ואמנם אמרו וחם השמש ונמס כפי תרגום אונקלוס יאמ' שהי' מהשגחת הש"י שכאשר השלימו העם ללקוט את המן בכל יום מאז והלאה היה מתמוסס הנשאר בשדה כחום היום והיה זה כדי שלא ילך אדם לקחת ממנו לשמרו וגם כדי שילקטוהו בזריזות בבקר השכם קודם שיבא עליו עפר מהרוחות. ואפשר לפרש שהמן הנלקט בבקר בבקר עם היות שבעת לקיטתו היה גרגרים קשים כמו שאמר (במדבר י"ח ז') והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח הנה אחרי לקיטתו כדי שלא ישמרוהו ויותירו ממנו היה נמס כחום השמש באופן שהיו ממהרם לבשלו ולתקן אותו מיד אחרי לקיטתו עודנו באבו כי בבישולו ותקונו היה עומד ומתקיים ולא בהיותו כמו שנלקט. והנה באותו יום אשר ירד עם היות שבחום השמש המס ימס והיה מתמוסס והולך. הנה לא היה מעלה תולעים ולא באשה וסרחון כי היה דבר זה מיוחד לנשאר למחרתו מפני הרמז אשר בו לא לעומד באותו יום. ואולי שהיה מתמוסס המן ביום שנלקט כדי שלא יעלה על לב אדם לשומרו למחרתו ושימהרו לאכול אותו קודם שימס הרבה. והותרה בזה השאלה הכ'. ואמרו ויהי ביום הו' לקטו לחם משנה (רש"י שמות ט"ו כ"ו) חכמינו זכרונם לברכה למדו מכאן שעדין לא אמר משה לישראל פרשת שבת והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו וגו' ושהם ביום הו' לקטו כפי מנהגם בשאר הימים וכאשר מדדו את לקיטתן באהליהם מצאו לחם משנה רוצה לומר שני העומר לאחד. ואז באו כל נשיאי העדה ויגידו למשה הנס הזה שנעשה להם במה שלקטו אותו יום ושאלו ממנו מה היום מיומים ואז השיבם אמתת הדבר באמרו הוא אשר דבר ה' רוצה לומר כבר נאמר לי זה שיהיה כן בסבת השבת כי הוא שבתון ויום מנוחה לכם וגם הוא שבת קודש לה' שגם הוא יתברך ישמרהו ולא יורד בו את המן כבשאר הימים ולכן הזהירם שינהגו בו קדושה ולא יעשו בו שום מלאכה והוא אמרו את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ר"ל מה שתרצו לאפות ממנו בתנור כעוגות אפוהו ביום הו' הזה ואת אשר תבשלו במים או בשמן בשלו אותו היום הזה ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר רוצה לומר לאכל אותו ביום השבת כי לכן ירד משנה כדי לאכל ממנו שני הימים ההם זה הוא דרך חז"ל בפי' הפסוקים האלה והוא נכון ומתישב. ואפשר לפרש שמשה כבר אמר להם מה שצוהו ה' והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו והיה משנה ומפני זה עתה בזמן המעשה נאמר ויהי ביום הו' לקטו לחם משנה שהוא שני העומר לאחד כי במדה לקחו אותו כפלים מהנהוג ללקוט בכל יום. ובעבור שמשה רבינו לא ביאר להם מה יעשו מאותו לחם משנה אשר ילקטו ביום הו' לכן באו הנשיאים והגידו למשה רוצה לומר עשינו ככל אשר צויתנו בענין הלקיטה ואנחנו לא נדע מה נעשה ממנו והוא הודיעם טעם הדבר שהיה מפני השבת שיהיה מחר שבתון להם ושבת לה' ואמר שמחר יהיה שבת רוצה לומר היום של מחר עם לילו הקודם כמו שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום א' מערב עד ערב תשבתו שבתכם וכפל הלשון שבתון שבת קדש. להגיד שהוא שבתון בעדכם שלא תעשו בו מלאכה והוא שבת קדש לה' כי בו שבת מבריאת העולם וחדושו וכיון שהיה שבתון ויום מנוחה להם לא יעשו בו מלאכה לכל נפש אבל מה שרצו לאפות מהמן בתנור או לבשלו בפרור יאפו ויבשלו אותו עתה לאותו יום. ואחר שיאכלו ביום הו' ממנו יניחו את כל העודף למשמרת וגניזה עד הבקר ובשרם שלא יתעפש ויפסד כמו הנותר בשאר הימים. וספר הכתוב שכן עשו והניחו אותו מהיום הו' עד הבקר אבל לא היה כשאר הימים שהנותר הרים תולעים ויבאש כי אז מפני קדושת השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו. ונראה שלא ביאר להם אז משה רבינו מה יעשה ממנו ביום השבת עד בא בקר השבת שאז אמר אליהם שהיה היום ההוא שבת לה' והוא אמרו עוד אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה כי כמו שאתם שובתים בו ממלאכת המן כן הקדוש ברוך הוא שבת וינפש מלהורידו בשבת. ואמנם מה שאמר עוד ששת ימים תלקטוהו וביום הז' שבת לא יהיה בו הוא להודיעם שכן יהיה תמיד כל המ' שנה שיאכלו את המן ששת ימי המעשה כמו שאמר דבר יום ביומו וביום הז' מפני שהוא שבת לא יהיה בו. וגם בזה נתן בהם הלמוד האמתי שבעולם הזה יכינו לנפשם מצות ומעשים טובים צדה לדרך שיאכלו בעולם הבא שהוא עולם שכלו שבת כי מי שיטרח בערב שבת יאכל בשבת ומפני שאמר היום לא תמצאוהו בלשון עתיד נראה לפרש שלא אמר להם זה משה בבקר יום השבת אלא בליל שבת כשלא הבאיש ורמה לא היתה בו כמו בשאר הלילות. או אמר אכלוהו היום כי ליל שבת היה מיום השבת ולזה אמר היום רוצה לומר בקר השבת כי לא תמצאוהו בשדה והוא היותר נכון וזכר הכתוב שקצת העם מקטני אמנה יצאו ביום הז' ללקוט מן המן ולא מצאו אותו בשדה כי רצו להבחין היעמדו דברי משה שאמר בקדושת השבת. ואף השם חרה בהם וצוה למשה לאמר אליהם עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי רוצה לומר בים סוף בעטתם בי ולא האמנתם בדברי. במרה התלוננתם עלי. וגם כאן באלימה העתרתם עלי דבריכם וגם שנתתי לכם את המן המצות שצויתי אתכם שלא תותירו ממנו עד בקר לא שמרתם ותורת השבת אשר נתתי לכם עליה עברתם ועד אנה אם כן מאנתם לשמור מצותי ותורותי. ולפי שמצות השבת מורה על חדוש העולם וכל התורה תלויה על זה לכן אמר על השבת מצותי ותורתי. ראו כי ה' נתן לכם השבת ולהיותו דבר אלהי על כן הוא נותן לכם ביום הו' לחם יומים שהיה יורד המן בו כפל שאר הימים וכיון שזה ראיתם בעיניכם מה לכם לצאת ללקוט המן ביום השבת שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום הז' וכן עשו ששבת העם אחר כך תמיד ביום ההוא. וממה שאמר שבו איש תחתיו למדו חכמינו ז"ל (עירובין ט"ו) שאם יצא בשבת חוץ לתחומו שאין לו לזוז רק כשעור תחתיו שהם ארבעה אמות שהם כ"ד טפחים. ופי' במקומו הוא מתחום עיר מושבו ואין ספק שמשה פירש להם המאמר הזה הסתמי וחז"ל (שם כ"א) קבלו שתחום שבת הוא אלפים אמה כי אין הכונה שישבו איש תחתיו ולא יתנועעו ביום השבת מצד אל צד. אלא שינוחו בבתיהם ולא ילכו בדרכים רחוקים. ובמדרש אמרו (ש"ר פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם את השבת דעו לא נאמר אלא ראו אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים את השבת. תאמרו ראו כי אין המן יורד בו. והותרו במה שפרשתי בפסוקים האלה שתי השאלות הכ"א והכ"ב. ואמנם אמרו ויקראו בני ישראל את שמו מן כתב הראב"ע וכבר קראו כי היתה הקריאה הראשונה. ואין הדבר כן כי הם שתי קריאות הא' היא שקראוהו מן בתחלה מפני שהיה מתת אלהים כמו שפרשתי. והקריאה הב' היתה מבחינה אחרת לפי שכל אחד היה מקבל ונוטל חלקו עומר לגלגולת ומאותה הבחינה קראו את שמו עתה מן שר"ל חלק מלשון ה' מנת חלקי וכוסי למשה היה למנה מגזרת מנה וחלק כי הנה חלק כחלק היו אוכלים מהמן כל העם מקצה. ואמנם מה שזכר מטעמו שהי' כצפיחית בדבש יש מי שפירש כי זה סיפור שנוי טעמו ביום השבת כי אף שעברה עליו לינה אחת שנאפה ונתבשל לא כהתה עינו ולא נפגם טעמו כי מצאוהו ביום השבת כזרע גד לבן והיה טעמו כצפיחית בדבש אבל בשאר הימים לא היה כן שהנותר ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש וגד הוא זרע דק עגול נקרא אצלינו קוליאנדר"ו וזה היה לענין התבנית כי ענינו כבר התבאר שהיה כעין הבדולח והם המרגליות שהם עגולות ובעלות זוהר וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן כצורת צפחת המים והנאכל בדבש והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש ויקראוהו אזנים ככה הוא צפיחית בדבש. ולפי שהיה זה טעמו ביום השבת אינו סותר במה שנאמר בסדר בהעלותך והיה טעמו כטעם לשד השמן. ואינו נכון כי לא נאמר זה כאן לענין השבת בלבד אבל אמתת הענין כך הוא. שהמן היה מתוק מעצמו ובכאן זכר הכתוב טעמו כמו שהוא מבלי בשול כלל וזה הוא שאמר וטעמו כצפיחית בדבש רוצה לומר טעמו בעצמו מבלי תקון. אבל בסדר בהעלותך ספר הכתוב טעמו אחר הבשול והתקון. וזה הוא שנאמר שם שטו העם ולקטו וטחנו בריחים ובשלו בפרור והיה טעמו ר"ל בהיותו מתוקן בזה האופן כטעם לשד השמן והותרה בזה השאלה הכ"ג. והנה כפי מה שהעיד הכתוב נעשו במן הרבה פליאות הא' הוא הויתו ותולדתו שנתגשם באויר מזון נכבד וערב מאד נבלע באברים על דרך הנס. הב' שכאשר צוה ה' לקטו ממנו עומר לגלגולת מספר נפשותיכם ולקטו באומד וכאשר מדדו אותו באהליהם מצאו בצמצום עומר לגלגולת בדרך פלא. הג' שמפני שצוה שאיש אל יותר ממנו עד בקר והיו אנשים שהותירו ממנו מצאו שהרי' תולעים ויבאש ואיך בלילה אחד יוכל להעשות בו שנוי כל כך נפלא ומה ענין תולעים עם הטל או הדומה אליו. הד' שהיה יורד ביום הו' בעבור השבת לחם משנה לחם יומים דומה למה שזכרה התורה בשמטה בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. הה' שלא היה המן יורד בשבת כאלו גם הוא שומר שבת מחללו. הו' שהנותר ביום הו' עד בקר השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו כי נשתנה טבעו בזה מפני קדושת היום. הז' שהיו משתנים במן טעמים אם בשבת לשאר הימים ואם כפי המקבלים והאוכלים וכמו שאחז"ל לחם משנה לחם משתנה כפי האוכלים ילדים ובחורים וזקנים. הח' שהמן שהונח בצנצנת למשמרת לפני ה' שהתמיד שמה מעת שהונח עד חורבן בית ראשון קרוב לתשע מאות שנה ולא נמס ולא הבאיש ורמה לא היתה בו בהיותו דבר דק מוכן להפסד. וכבר זכרו חז"ל נסים אחרים שנעשו במן רבים ועצומים מאד ומפני זה צוה משה בדברי ה' שיקחו צנצנת אחת והוא כלי של זכוכית שיראה מבחוץ מה שיש בתוכו וישימו שם מלא העומר מן. וצוה שיהיה מלא העומר לפי שזה היה מאכל כל איש במדבר ויניחוהו לפני העדות שהוא ארון ברית ה' למשמרת למען ידעו דורותיהם כי בלחם הזה ובמדה ההיא התפרנסו מ' שנה כל עם ה' במדבר והיתה הצנצנת מונחת לפני לפני' במקום המקודש ההוא להיות ענין המן כולל כל הנסים האלה עד שירמיהו כאשר היה מוכיח לישראל היה מראה להם צנצנת המן ואומר (ירמיהו ב׳:ל״א) הדור אתם ראו דבר ה' וכמו שזכרו חז"ל כי קרא את המן דבר ה' ויש אומרים מפני מה שצוה במן שיניחוהו לפני העדות שזה שצוה משה מן הצנצנת היה בשנת המ' קודם מיתת אהרן ואין צורך כי משה היה יודע שבהר סיני יקבלו את התורה ויעשו ארון העדות ומי המונע שיצוה לאהרן עתה מה שיעשה אח"כ ואמנם אמרו ובני ישר' אכלו את המן מ' שנה חשבו אנשים כי זה נכתב סמוך למיתת משה בבואם אל קצה ארץ כנען כי האמורי מבני כנען היה. ומהם אמרו שזה הפסוק כתב יהושע בתורה ואין הדבר כן. אבל משה רבינו כתב כל זה עם היותו עתיד להיות מפני הגבורה שצוהו לכתוב כן כמו שכתב ויעל משה וימת שם משה כפי הדעת האמתי וכמו שאבארו במקומו בע"ה. ונכתב זה כאן להשלים ספור המן שהספיק לאבותינו במדבר מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת. ובעבור שכאשר באו לארץ סיחון ועוג כבר היו בארץ נושבת ועכ"ז לא פסק המן גם שאמר מ' שנה ולא היו שלמים כי חסר מהם חדש אחד לכך הוצרך הכתוב לחזור ולפרש את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען שאז מת משה ונפסק המן כדברי חז"ל (קידושין ל"ח) או עד שהגיעו לגלגל שאז נפסק כדברי הראב"ע שמפני זה הוצרך לומר שנית את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. והותרה בזה השאלות הכ"ד והכ"ה. ובעבור שהית' מדת האיפה יותר מפורסמת וידועה אצלם אמר והעומר עשירית האפה הוא ורמז בזה גם כן שהיה העומר לישראל בדמות המעשר בהיותו עשירית האיפה. והיו ישראל אוכלין אותו ככהנים והלוים קודש ה' וכן נאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו: