אברבנאל על דברים י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק אעריכה

בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך וגו'. עד ועתה ישראל וגו' זכר הכתוב שבעת ההיא בסוף ארבעים יום והארבעים לילה השניי' אשר התנפל משה אדונינו על סליחת עון העגל אמר ה' אליו פסל לך שני לוחות אבנים. רוצה לומר שגם אז לא נתרצה אליו לאמר סלחתי כדבריך. אבל אמר אליו שיחזיר העטרה ליושנה ממלאכ' הלוחות כראשונה ולפי שהראשונו' השם יתברך פסל אותם והוא בעצמו כתב אותם והיו אם כן מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים. הודיעו שהשניות לא יהיו כן אבל המעשה והפיסול שבהם יהיה מידי משה והכתיב' ההיא תהיה מהש' יתברך כראשונה. וזהו שאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות כאלו אמר אחרי ששברת אותם התעסק וטרח בפסילתן. ובשרו שיעמדו ולא ישברו עוד וזהו אמרו ועשיתם לך ארון עץ. רוצה לומר שיהיה מוכן לשומם שם שלא ישברו עוד. ועל הלוחות השניות אמרו במדרש שמות רבה פרשה מ"ז רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמני אמר הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן ששה. והיה משה מחזיק טפחיים והקדוש ברוך הוא מחזיק טפחיים וטפחיי' באמצע ומשם היו קרני ההוד. כוונו במאמר הזה שבלוחות הללו נכללו שלשה עניינים. האחד טבעי מצד שהוא מחצב מה' והשני מלאכותיי מצד היותם בעלי תמונה קנויה במעשה. והשלישי אלהי מצד המכתב שהוא מכתב אלהי'. ואין ספק שבכל אחד מהעניינים השלש' האלה ימצאו שני עניני'. כי הנה במה שהם טבעיות ימצא בהם ההיולי והצורה הגשמי'. ובמה שהם מלאכותיות. ימצא בהם הזמנת החומר המיוחד וקבלת התמונה ברבוע והשיעור המוגבל. ובמה שהן אלהית. הנה ימצא בהם גם כן חומר הכתיבה וכונתה אם כפי פשוטה ואם כפי הכונה הנסתר' המושכלת. והנה אם כן היו בהם ו' קנינים קראום החכמי' טפחיים על דרך המליצה כמו וימיני טפחה שמים. אשר טפחתי ורביתי כלומר ששה ענינים עשויים או פעולים. והנה שני הטפחי' מהם אשר מהמלאכה רוצה לומר מהזמנת החומר וקבלת התמונה והשיעור המלאכותי. החזיק בהם משה רבינו עליו השלום כי הוא עשאם כמו שאמר פסל לך שני לוחות אבנים. ושני הענינים האלהי' שבכתיבה החזיק בהם הקדוש ברוך הוא שנאמר וכתבתי על הלוחות. הנה לא נשאר בין מה שהחזיקו שניהם רק שני הטפחים שעשה הטבע בחכמת בוראו כיתר המחצבים ולזה אמר שנשארו שני טפחים באמצע רוצה לומר שלא היו מלאכותיי' ולא נסיים אלהי' כי אם טבעיים ועם היות כל הדברים מהשם יתברך כי יוצר הכל הוא הנה לאותה שעה לא נעשו אותם הלוחות בעצמם דרך נס כי הטבע המציאם. והנה אמרו שהיו ארכן כרחבן הוא להשלמת המליצה לומר כי בכל צד שיתפשו בהם ימצא הענין על זה האופן. ואמרו שמכאן קרני ההוד. רוצה לומר כי להיותו שותף להקדוש ברוך הוא במלאכ' ההיא עד שיאמרו משה עשה חציה והקדוש ברוך הוא עשה חציה כדבר איש אל רעהו ושותפו. עשה אתה זה ואני אעשה זה. מהמעלה ההיא הוד פניו ישונה וקרן עור פניו. וכן היה מתפאר הוא עליו השלום באמרו על עצמו ואפסול שני לוחות. ואמרו בשם השם יתברך ואכתוב על הלוחות אשרי ילוד אשה שלכך זכה. וזכר משה רבינו ע"ה שעשה כאשר צווה אם בעשיית הארון אם בפסול הלוחות ועלה להר ושני הלוחות בידו. והיה זה להגיד שכמו שירד משה עם שתי לוחות כך חזר עוד שמה עמהם ושכתב השם יתברך עליהן עשרת הדברות והורידם והניחם בארון. ואמר ועשית לך ארון עץ שיהיה מעץ כלו מבלי זהב כדברי הרמב"ן כי לא היה לדורות כי אם לשבת שם הלוחות עד אשר יעשה בצלאל את ארון האלהים שהיה מצופה זהב. ועם היות שצוהו השם יתברך ראשונה שיפסול הלוחות ואחר כך שיעשה הארון. הנה הוא עליו השלום ראשונה עשה הארון ואחר כך פסל את הלוחות ואין בזה שינוי מצוה כלל. כי הנה השם יתברך במצותו זכר הדברי' כפי מעלתם פסול הלוחות ועשיית הארון. ומשה עשאם כפי מה שיחייב טבע המלאכה ראשונה הארון כדי שיונחו בו ואחר כך פסול הלוחות וכן תמצא במלאכת המשכן שבצווי נזכר ראשונ' הארון ובאחרונה המשכן. ובצלאל עשאו בהפך ראשונה המשכן והארון אחרי כן. כי טבע המלאכה כן חייב:

והנה בא הצווי הזה בכאן מלבד הסבה אשר זכרתי לומר לישראל. כי הם לא זכרו ממתנתם וחסדם שעשה עמהם השם יתברך כלל. כי הנה הלוחות אשר נשברו חזרו השם יתברך ליושנם ויהיו שם בארון. וזה היה אליה' הצלחה רבה שהחסד שחננם השם יתברך ושנאבד מהם לחטאת' חזר לידם ולא חסרו ממנו דבר. ואמנם אמרו אחרי זה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. כבר ראיתי דברי הרמב"ן. ומה שאחשוב אני בו שבא להגיד שהועילה תפלתו לכפר' העם ולהשיב השם יתברך שכינתו ולוחותיו כתובים ולא הועילה לאהרן הכהן. שנענש על כל פנים בעבור שנתעסק בדבר הרע הזה. כי הנה בני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכבר כתב הרמב"ן שהיה הר ההר גדול בפרסאות רבות ובשפולי ההר היו אותם המקומות שזכר כאן. ועם היות שאהרן מת בהר ההר. הנה ישראל היו כנגדו ובשפולי ההר באות' המקומו' שזכר. והנה רמז והעיד בזה משה רבינו עליו השלום לומר שעם היות שנזכר בכתוב שהיתה מיתתו בעון מי מריבה. הנה לא היתה זאת הסבה העצמי' במיתתו כי אם עון העגל כמו שזכרתי. והנה היה ענין המים תואנה לכסות דבר מיתתו ומיתת משה. והראיה לזה שכל הארץ ההיא היתה ארץ נחלי מים ואיך חסרו שם המים שתהיה המריבה כל כך שיתחייב וימשך ממנו מה שנמשך. אם לא שהקדוש ברוך הוא רצה לעשותו בעבור היותו ענין שהיה כמוס עמו חתום באוצרותיו. ומפני כבוד אהרן לבלתי יחשבו בני האדם שהיה גם הוא מעובדי העגל לכך הוצרך לתת סבה אחרת בדבר וזהו אמרו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה רוצה לומר הנה הארץ ההיא היו שם בארו' הרבה כי לכן נקרא' בארות ולא היה אם כן הסבה ענין המים אבל היה מוסרה שנמסר אהרן לקבל ענשו וזהו שם מת אהרן. יחזור אל ענין העגל שמת שם בעבורו. או יחזור אל הר ההר אשר על ראש המקומות ההם שזכר. וכן אמרו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה שהוא ארץ נחלי מים כלה. והוא המורה שהיה ענין מי מריבה לאהרן תואנה לא סבה עצמית. הנה בזה זכר העונש אשר קבל אהרן על מה שנגעו ידיו במעשה העגל. וכן זכר השכר שקבל שבט לוי על מה שנתחסד בענינו ועל זה אמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. רוצה לומר בעת ההיא ממעשה העגל שנזכר. גזרה החכמה האלהית להעניש את אהרן ולהשכיר את הלויים בהבדילו אותם מתוך העדה להיות' נושאי ארון ברית ה' ועומדין לפניו ושומרים את עבודתו. כי כן קרבו אליו ביום המעשה. ואם תאמר אם קרבו לאל יתברך למה לא נתן להם נחלה בארץ. דעו שהסבה בזה היתה לפי שהשם יתברך הוא נחלתו לא לשנאתו אותם חלילה. כי אם שהבדיל' לעבודתו. ולא יהיו טרודי' בנחלת'. ולפי שהיה כל זה מעצם הספור רוצה לומר ממעשה העגל. לכן חזר להשלים את ספורו באמרו ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים והם הארבעים יום השלישיי' שעמד שם לקבל הלוחות השניות כדעת חכמינו זכרונם לברכה במגילה פרק ד'. כי הנה בפעם הראשונה עמד ארבעים יום וארבעים לילה וקבל הלוחות הראשונות וישברם לעיניהם ברדתו. ואחרי כן עלה פעם שנית לבקש סליחת העם וכפרתו. ועמד אחר כך ארבעים יום וארבעים לילה. ואז קבל הלוחות השניות וראה המראה בנקרת הצור וקרא ה' ה' אל רחום וחנון וגו'. ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא בסליחת העם כמו שנזכר שם באמרו הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. ובזאת הפעם השלישי' ברדתו מן ההר זכה משה רבינו עליו השלום לקרני ההוד כמו שנזכר שם. ועל זה כלו אמר בכאן ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. רצה לומר למה שבקש ילך נא ה' בקרבנו וגו'. ואמר לא אבה ה' השחיתך להעיד שכפי שורת הדין כמו שהלויים קבלו שכר ואהרן קבל עונש כן היה ראוי שישראל יקבלו עונשם. אבל נמלטו ממנו מפני תפלתו שהפציר כל כך בה עד שאמר לו השם יתב' קום לך למסע לפני העם. כי התעודה הזאת. והכפרה החלטית לא באה אליו כי אם בפעם האחרונה הזאת ועליה אמר לא אבה ה' השחיתך. כלומר לא לבד בכליה אשר אמר בראשונה ושב ממנה כי גם בשליחת המלאך או מציאת נתינת הלוחו' או דבר אחר. לא אבה השחיתך בדבר מה. אבל אמר אלי קום לך למסע לפני העם ויבאו וירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם ובזה הודיעו שהטענה היותר חזקה שהיתה אצלו לסליחת' וכפרת'. היא הבטחת ירושת הארץ לאבותם ושבועת' לא שאר הטענות אשר זכר. הנה במה שביארתי בפסוקי' הותרו הספקות י"ג י"ד ט"ו י"ו. אם הי"ג שבא ספור הלוחות השניות להגיד שלא זכו אליה' מפני צדקתם כי אם מפאת תפלתו. וגם כן לומר שישראל לא חסרו דבר משלמותם בעון העגל. ואם הי"ד שבא ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה להגיד מיתת אהרן שנמשכה לעון העגל ולא היה בעון מי מריבה. ואם הט"ו במה שפירשתי בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי על זמן העגל כי באותה שעה שהם התקרבו אל השם יתברך ועברו שער בשער גזרה חכמתו להבדילם לעבודתו עם היות שלא הובדלו בפעל ובמעשה כי אם בשנה השנית. ואם הי"ו במה שאמרתי שואנכי עמדתי בהר. היא הפעם השלישית. ואז נתרצה אליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו שילך למסע לפני העם וכבר כתב רש"י ז"ל (דברי' ט' יח) שנשלמו אותם הימים ביום הכפורי' ולכן הוקבע ליום מחילה וסליחה לדורות:

והנה נשאר עלי לחקור למה ישב משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום וארבעי' לילה כל הזמן הרב ההוא ולמה לחם לא אכל ומים לא שתה כל אותם הימי' והלילות. והנה לא ימלט אם שנאמר שהוצרך לשבת בהר כל הזמן הרב ההוא בעבור הלוחות שנעשו באותו זמן ולא היה אפשר עשייתם וחריתתם בזמן יותר קצר. או שישב שם ללמוד התורה והדינים פרטיה' ודקדוקיה'. ושקר הוא שנאמר שהיה העכוב והישיבה בסבת הלוחות לפי שלא היתה פעלתם טבעית שיצרכו אל זמן מוגבל וגדול לעשותם. כי הם נעשו בדרך פלא והדברים הנסיים והפעולות האלהיות אין להם זמן שרשיי ובעת אחת יוכלו להיות. ואם העולם בכללו נברא בששת ימים איך נאמר שהלוחות יצטרכו לארבעים יום וארבעים לילה לעשיית'. ועוד שאף שיהיה כן. עדיין יקשה ולמה עמד הוא עליו השלום בהר ארבעים יום וארבעים לילה מבלי מאכל ומשתה בעוד שהיו נעשות הלוחות. וטוב היה שיעשם הקדוש ברוך הוא ואחרי גמר מלאכתם יקרא אל משה ויתנם לידו. כי הנה הוא עליו השלום לא עזר בפעולת' לשיצטרך לשבת שמה כל הימים שהתמידה פעלתם. ועוד שגם אם בפעם האחת הוצרך לזה. בפעם השנית שעלה על סליחת העם ולא היה שם אז פעל הלוחות למה ישב שם ארבעים יום וארבעים לילה במספר ההוא בעצמו. ואם נאמר שהיתה הישיבה שמה ללמוד התורה והמצות. יקשה א"כ למה נתעכב על זה כל אותם הימים. והיה אפשר שילמדם בימים מעטים כי אין מעצור ביד השם ית' ללמדו תורה על רגל אחד. ואתה תראה שביום מתן תורה קבל התורה והמשפטים ועשה כל הפעולות שנזכרו בפרשה וכפי הערך הזה בימים או עשור היה אפשר ללמוד כל התורה כלה. ויקשה עוד ולמה יצטרך לשבת בהר לקבול המצות לאותו זמן וכל שכן בלי מאכל ומשתה. והיה די שבהיותו בקרב המחנה יתן השם ית' את המצות יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. כמו שנאמרו אליו הרבה מצות כן. ועוד שאם היה כן למה עמד בפעם השנית שהלך על עון העגל אותו המספר עצמו ארבעים יום וארבעים לילה. ואז לא היה לומד תורה. כי למדה בפעם הראשונה. ולמה כפל הפעמים שישב בהר נעדר המאכל והמשתה. והנה מדרך החסידות לתת לכל דבר חקו ושלא יעשוק אדם מצרכי גופו הצריך אליו ביושר ובתמים. כמו שלא יעשוק מצרכי נפשו וכמו שאמר החכם (משלי י״א:י״ז) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. וכמו שהוכיח החכם מאמר ג' דף ב' למלך הכוזר. והנס שנעשה לו בזה לא ראינו בו הכרח. ולמה א"כ עשאו הקב"ה מבלי צורך. והנה לא ראינו לאחד מן החכמים הראשונים ואחרונים דבר בתשובה לדבר זה. ואני במאמר עטרת זקנים שחברנו בבחרותינו הרחבתי בו המאמר. וראוי שאזכיר בו ממנו דבר במקום הזה:

ואומר שהיתה ישיבת משה אדונינו בהר אל ג' סבות. האחת להשיג ההשגות כלן. טבעיו'. שמימיות. אלהיות. ולדעת מה למעלה ומה למטה. וכבר נודע בחכמות האלהיות שהדברים השפלים יוכללו בי' ידיעות שהם החמר הראשון הצורה הגשמית צורות היסודות בהבדליהם המקרים הנמשכים אחריהם באיכיות הראשונים והשניים. ומהדברים שיתהוו באויר מחמר האיד העולה מן הארץ. ומהדברים שנתהוו באויר מחמר העשן ומהדוממים. ומהצמחים. ומהבעלי חיים. ומהאדם:

ואמנם הידיעות הנפלאות בגרמים השמימיים הלא המה גם הם עשרה. בידיעת עצמותם בידיעת מספרם בהתחלפותם אם הוא בסוג או במין או באיש. בתמונותם. במקומם אם הוא השטח המקיף או המרכז המוקף. במצבם אם השמש למעלה מנגה וככב או למטה מהם ונכללו בזה הלקיות שהם כפי מצבם בתנועותיה'. במניניהם. בזמנם אם הם קדמונים או מחודשים. בפעלתם בשפלים:

ואמנם בעולם העליון שיערו גם כן הפלוסופים מספר העשרה. לפי שהם מנו ט' גלגלים וגזרו שהמניעי' אותם יהיו כמספרם. והשכל העשירי הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל שהוא הנקרא בדבריהם השכל הפועל:

אמנם בידיעה העליונה האלהית קבלו חכמי האמת והצדק שהספירות הן עשר. הנה א"כ יוכללו הידיעות העליונות ושפלות כלם בארבעים ידיעות. ומפני זה היתה ישיבת אדון הנביאים בהר ארבעים יום כנגד אותם הידיעות כלם. והיו העשר' ימים הראשונים בהשגחת הדברים השפלים כלם וצורותיהם כפי אמתתם לא כפי החקירה האנושיות שקצרה מהשיג צורות ההווי והבדליהם. והעשרה ימים השנים נצטרך להשיג טבעי הדברים מהגרמים השמימיים והככבים ממסילותם כפי מה שהם והעשרה ימים השלישיים היו להשיג השכלים הנבדלים והשתלשלותם וסדורם והעשרה ימים האחרונים היו בהשגחת הידיעות האלהיות והספירות העליונות היו מספר הימים כמספר הידיעות עם היות שהמושגים יתחלפו במעלתם וקושי ההשגה אשר בהם כמו שהיה הענין במעשה בראשית שנוסד יום אחד לבריאת השרצים כמו שנתיחד יום אחד למאורות. או להיות השכלים הנבדלים שנרמזו בבריאת האור כקבלתם ז"ל. גם כי נצטרך משה רבינו ע"ה לעשרה ימים הראשונים בידיעת הדברי' החמריים לפי שלא היה עדיין כל כך מוכן ובאותם הימים קנה מההכנה עד שבי' השניים השיג מהדברים השמימיים. ואחרי הכנתו בעשרים יום היה ראוי להשיג השכלים הנבדלים בעשרה ימים הראשונים. וכן באחרונים כי היו הימים הראשונים עוזרים תמיד ומכינים אל ההשגחה הנמשכת אחריהם הנה התבאר שלא היתה ישיבתו בהר בעבור הלוחות כי לא נתנו אליו כי אם בכלותו לדבר אתו רוצה לומר אחרי כלותו ארבעים ימי התבודדות וההשגה אשר כנה בשם דבור. ולא לבד ללמוד המצות כי אם להשתלם בכל הידיעות וההשגות מלמטה עד למעלה ולפי שהיתה ההשגה והדבקות מתאחדת כל אותם ארבעים יום וארבעים לילה מבלי הפסק כלל. הוצרך הש"י לעשות נס למשה שלא יאכל ושלא ישתה כל אותו זמן מפני שאם היה אוכל ושותה היה מפסיק התבודדותו. כי בהשתמש הנפש בכלים הגשמיים לא תוכל להשתמש בהשגה האלהית ההיא. והנה המאכל והמשתה מזיק ומונע לא לבד מפאת עצמו כי אם גם מפאת הפסק הדבקות אשר ימשך ממנו בהכרח. כי האכילה תביאהו אל השינה ויציאת המותרות ושאר הדברים ההכרחיים אשר כל זה ממה שמנע דבקותו והשגתו. ולכן עשה הש"י עמו להפליא:

והסבה השנית היא כי להיות השכל האנושי נקשר בנו בקשר ימנעהו מהשגת הנבדל וקבול הדבוק האלוה להיות ההשגחה האלהית ההיא הרוחנית יותר ממה שהיה אפשר אליו לסבלו. לכן גזרה החכמה האלהית לברוא חדשה בארץ אשר כמוהו לא נהיתה. והיא להעלות אדון הנביאים ממדרגה אנושית אל מדרגה רוחנית מלאכותית נבדלת. והיה זה כדי שהתורה הנתנת ע"י תהיה אצולת ע"י מהחכמה העליונה האלהית. ולכן צוה שיכין מזגו לזה כדי שיחליף מזגו והרכבתו צו לצו קו לקו באופן שאחרי ההכנות ההמה יקבל צורת הרוחניות ויהיה ראוי לקבל ההשגות האלהיות כאחד מצבא המרום. ואולי שע"ז נאמר לו עלה אלי ההרה והיה שם רוצה לומר שיתהווה שם ויקנה הכנה שנית. והנה העצם האנושי יתהוה במ' יום. כמו שזכרו חז"ל במקומות ומהם בפרק הרואה ובהמפלת. ובסופם תשתלם ההכנה ויקבל המתהוה צורה אנושיות לא קודם לכן כי היו הימים הראשונים ימי ההכנה. וכמו שהתבאר בחכמה בראשון משפיע טבעי הצורות יחולו בחמרים פתאום אחרי הדרגות ההכנות כלם והצורות האלהיות זה דרכם שיחולו אחרי ההכנה. כמו שאמר במלאכת המשכן (פ' פקודי) ותכל כל עבודת המשכן ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. הנה בעבור זה הוצרך אדונינו משה לשבת בהר ארבעים יום וארבעים לילה שהוא הזמן המוגבל להויה האנושיות לחול בה הצורה. ולא נשלמה ההכנה לחול בה הצורה הרוחניות כי אם בסופם. כמו שבארבעים יום מיצירת הולד אין לו מאכל ומשתה ככה באותן הימים משה רבינו ע"ה לחם לא אכל ומים לא שתה כדרך המתהוה בהיותו נעתק מטבע אל טבע אחר. הנה א"כ רצה הקב"ה להדמות בהויה הזאת לפועל הטבעי שגומר מלאכתו בהויה האנושיות בארבעים יום. או שהוצרך לכך כפי טבע החומר והמזג והמתפעל והנעתק וזו היא הסבה השנית:

ואמנם הסבה השלישית היא כי משה רבינו ע"ה הוצרך להכניע את יצרו ולהמית תאוותיו ולהביא מזגו וטבעו תחת ממשלת השכל באופן שלא יעכב אותו אל השגת שלמותו. ולפי שהאיכיות הגוברות באדם הם ארבעה וליחותיו ויסודותיו אשר מהם הורכב ארבעה. והיתה השגתו בעניני התורה האלהית נכללת בעשרת הדברות הכתובים באצבע אלהים. ולכן הוצרך להכניע כל יסוד וליחה ואיכות עשרה ימים כמספר עשרת הדברות שהמה שרשי התורה ועקריה. באופן שכל יסוד ויסוד בהרכבתו וכל ליחה וליחה אשר בגופו יהיו נכנעים לקבולם בשלמות הכנתם ומפני זה היו ימי ההכנעה עם הכנעת חמרו ארבעים יום. ולכן היתה עמידתו בלי מאכל ומשתה כדי להחליש כחותיו הגופיים באופן לא ימנעוהו עוד מקבול הדבקות האלהי. כי מהמעמד ההוא נשארו כל כחותיו הגשמיים כל כך נכנעים לשכלו שהיה תמיד מוכן לנבואה ולדבוק האלהי מבלי מונע. והנה בפעם הראשונה ההיא שישב משה בהר הארבעים יום והארבעים לילה באותו נס המופלא והדבקות העצום. היתה בימים ההם סגולה מופלאת. וקבע השם יתעלה במספר הימים כח יתר וברכה עצומה. ומפני זה בשאר הפעמים שעלה להר על עון העגל ועל הלוחות השניות נתעכב תמיד שמה כל אותו המספר הקדוש מארבעים היום וארבעי' הלילה. יען וביען היה אצלו במספרם סגלה נפלאה לרצות בהם השם יתברך ולזאת הסבה ג"כ אנחנו שארית יעקב בכל שנה עושים ארבעים ימי תשובה. והימים האלה נזכרים ונעשים לפי שבסגולתם ובקדושתם שקנו באותה פעם הראשונה היו עוד כל ימי הארץ נרצים לפניו יתברך. וגם אני אורך שהפלא העצום לא היה כי אם בפעם הראשונה. שישב בלא מאכל ומשתה כל אותו הזמן אבל בשאר הפעמים לא היה הנס כל כך גדול לפי שכבר קנה מרע"ה בגופו תכונה קיימת בהפשטו מן החמריו' כל כך עד שלא נשאר הקשר מה לנפשו עם גופו. ואחרי כן לא רעב ללחם ולא צמא למים כי לא היה מתפעל כבר מזה. הנה נתתי בזה ג' סבות. הראשונה לקוחה מצד המושג ומעלתו. והב' מצד המשיג וצורך הכנתו. והג' כפי צורך שניהם קוצר המשיג ועומק המושג: (אמר המגיה כבר קדם לרב המחבר בפ' משפטים דרך קרוב לזה בזה הדרוש. ויחדיו יהיו תמים כפתור ופרח):

והנה לא ראיתי להרחיב הדבור במקום הזה בענין הארון אם היו בישראל שני ארונות אותו שעשה בצלאל שהיו בו הלוחות וזה אשר עשה משה שהיו בו שברי לוחות. והוא היה יוצא ובא עמהם למלחמה. והארון אשר עשה בצלאל לא יצא עמהם למלחמה כי אם בימי עלי ונשבה כמו שכתוב רש"י. או לא היו בישראל כי אם ארון אחד ובו היו הלוחות ושברי הלוחות מונחים. כמו שכתב עליו הרמב"ן במקום הזה. ולפי שאני בפירושי לספר שמואל כתבתי על זה בשרשיו חקירה נכבדת. אין צורך בהשנות כאן הדברים. יעויין שם כי הוא דרוש נכבד מאד ואנכי מלאתי ידי בו לה' והוכחתי שלא היה בישראל כי אם ארון אחד שהיו בו לוחות ושברי לוחות:

פסוק יבעריכה

(דברים י יב): "ועתה, ישראל, מה ה' אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך"

יען וביען הרבו חכמים האחרונים מבני עמנו לדבר דברים טובים ונכוחים בעניין היראה ובפירוש הפרשה הזאת, ואני - אין דעתי נוטה אליהם, צריך אני להודיעך הדברים בשורשיהם. ואסדר דבריהם כפי דעתם, ואליץ עליהם כל מה שאוכל, ועליהם תיטוף מילתי.

הנה, היראה, כפי מה שכתבו הרב המורה (בחלק ג פרק נב), והר"ן שהרחיב בה הדיבור מאד, והנמשכים אחריהם, תיאמר על שני פנים:

  1. האחד - על נסיגת הנפש לאחריה והתקבץ כוחותיה כשתרגיש איזה דבר מחריד, וזהו עניין הפחד והמגור אשר יהיה לאדם מהמזיק, כאילו תאמר פחד האדם מאויבו כשיבוא עליו וחרב שלופה בידו, או מדוב השכול כי יפגע בו. וזה הוא כולו היפעלות מהנפש החיונית, כי יימצא גם כן זה בבעלי חיים, כמו שיירא הכבש מהזאב או מהאריה, וכמו שאמר עמוס (עמוס ג ח): "אריה שאג - מי לא יירא?". ומזה המין אמר יעקב אבינו בתפילתו (בראשית לב יב): "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני", (בראשית כו ז): "כי ירא לאמור אשתי פן יהרגוני", ודומיהן.
  2. והמין השני הוא מפועל השכל, והיא היראה הנמשכת מפני הכרת מעלת הדבר הנורא. אמר: (במדבר יב ח): "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?", (אבות פרק ד): "ומורא רבך כמורא שמים". ומזה המין אמרו (בראשית כח יז): "ויירא ויאמר 'מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים!'", כי מפני הכרתו זאת נתחדשו בו יראת המקום ההוא.

וכבר התברכו בני ישראל בשני מיני היראה האלה, שייראו שאר האומות מפניהם:

  1. אמר (דברים יא כה): "לא יתיצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ" - רמז בפחד המין האחד,
  2. ובמורא המין השני, כי הם יפחדו מישראל מפאת יכלתם וגבורתם, כמו שאמר (שמות טו טו): "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז...", וייראו גם כן ממעלת קדושתם, כמו שאמר (דברים כח י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך".

ושני אלה מיני היראה נמצאו בנו בערך אלהינו יתברך, כי הנה:

  1. האנשים החסרים יפחדו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו יתברך, ועל זה אמר (תהלים לג ח): "ייראו מה' כל הארץ, ממנו יגורו כל ישבי תבל", ואמר: (ירמיהו ה כב): "האותי לא תיראו, נאם ה'? אם מפני לא תחילו? אשר שמתי חול גבול לים...", רוצה לומר, שהיה בידו לשלחו על פני תבל, וכאמרו (תהלים סח ג): "כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים".
  2. אמנם, השלמים לא יפחדו מזה המין, אבל יש להם היראה השכלית לרוממותו, כי בהתבונן האדם רוממותו יתברך בפעולותיו במציאות, ופחיתות האדם וקטנו במציאות, יחרד ויבוש מעשות דבר שלא כרצונו, כמו שייבוש האדם מלעשות דבר בלתי הגון בפני אדם גדול, ואף כי לא ישיגהו נזק בזה. וזה המין מהיראה הוא המשובח, כי טבע השכל יכסוף אליה. והיראה מזה המין היא עצם האהבה, ועליו נאמר (תהלים לד י): "יראו את ה' קדשיו", (תהלים קמז יא): "רוצה ה' את יראיו".

זהו דעת החכמים מבני עמנו בעניין היראה. ואמרו, שלשני המינים האלו רמז איוב באמרו (איוב לא כג): "כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל", כמו שבא במה שעבר.

ואחרי ביאור שני מיני היראה, נשאר לדעת מאיזה מהם דיבר משה אדונינו באמרו (דברים י יב): "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", אם מהמין השני או משניהם יחד.

  1. ואם אמרנו שכיוון אל המין הראשון, שהוא ההתפעלות אשר בכוח החיוני מיראת הרעות והעונשים, ושעליו באה המצוה, עם היות היראה הזאת שלא לשמה, כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בתלמוד בבלי, סוטה ריש פרק היה נוטל, וגם בפסחים דף נ) שראוי שיבחרו בה, מפני שמתוך שלא לשמה בה לשמה, וכמאמר הנביא (ישעיהו לג יד): "פחדו בציון חטאים...". הנה, יתחייבו לזה ביטולים חזקים, לפי:
    • שהמעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע, ויצטרך הירא לומר על הטוב רע ועל הרע טוב, מפאת העונש ויראת הרעות והעונשים. ואין שם אמת ולא צדק ולא יושר, כי אם ההינצל מההיזק ההוא. והנה, אהרן עשה את העגל ליראתו, פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור. ואיך ייתכן שישאל הקב"ה זה המין מהעבודה, אשר לא יבחן בה בין טוב לרע?! ורחמנא ליבא בעי, והלב אינו מתיישב בפעולה הזאת, אבל ההיפך, כי עקוב הלב מכל ואנוש הוא.
    • ויקשה עוד לזה הדעת, אמרם, זכרונם לברכה, בברכות פרק חמישי (ברכות לג ?): "אטו יראה מילתא זוטרתי היא?!", ואם היה מהמין הזה, אין ספק שהיא זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל, כי "אריה שאג - מי לא יירא?", ומי האיש אשר לא יירא כי יראה חכמים ימותו ואנשי חסד נאספים באין משפט מרוב העונשים, ולא יפחד מהם פן יגעו בו?! הנה אם כן, בערך כל אדם היראה הזאת דבר קל הוא, ואין צורך לומר "לגבי משה" כדבריהם.
  2. ואם נאמר שלא שאל כי אם על המין השני, מהיראה השכלית - הנה, באמת הקשה לשאול, שידוע הוא אשר היראה אשר כזאת לא תימצא כי אם בנביאים ובחכמים האלהיים ובשרידים אשר ה' קורא, אשר ראו בחכמתם את מעשה ה' כי נורא הוא בנמצאות ואל פועל ידיו השכילו. ומי זה ואיזהו אשר יגיע למדרגה עליונה הזאת? הלא תראה, שגם לאברהם, אחרי זקנתו ועקידת יצחק, נאמר לו (בראשית כב יב): "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", ובמעמד הר סיני, אחרי הגיעם אל מה שהגיעו, אמר (דברים ה כה): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי", ואיך ישאל משה אדונינו לכללות האומה והמונם לירא את ה' ממין היראה הזאת, שאפילו לגבי משה עצמו לאו מילתא זוטרתי היא?! וכבר שובח בה משה עצמו, שנאמר (שמות ג ו): "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים"!


והרב רבינו ניסים חשב להתיר זה באמרו, שהיראה אשר מהמין השני, השכלי, היא אשר שאל עליה משה רבינו עליו השלום:

  • ושהיא קשה מצד בערך החלק החומרי שבאדם, הדוחה אותה מתשוקת שכלו בכל עז שיוכל;
  • ושהיא קלה מצד הכוח השכלי, אשר מטבעו להשקיף בדברים השכליים האלהיים אשר תימשך היראה מזה. ושמזה הצד אמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", וזה בבחינת השכל.
  • ואמנם, בבחינת החומר, המונע את האדם משלמותו זה, הזכיר להם העניינים מהעונשים המגיעים אל הרשעים, במה שאמר (דברים יא ב): "וידעתם היום כי לא את בניכם... ואשר עשה...", כי זה כולו ממה שיחליש הכוח החומרי, לבלתי התגבר על השכל.

ומשני העניינים האלה תושלם היראה והאהבה, רוצה לומר:

  • מבחינת השם יתברך ומעלתו כפי השכל,
  • ומבחינת עונשיו על הרשעים בבחינת החומר.

ולכן זכר בפסוקים האלה הדברים המפחידים והמאיימים, כמכות מצרים, וטביעת המצרים בים סוף, ועונשי המדבר כבליעת הארץ לדתן ולאבירם, ולא זכר מעמד הר סיני ושאר הטובות שעשה להם; וזכר דתן ואבירם לפי שלא נשארו מהם בנים, והיה עונשם בזה יותר מופלג, לפי שבניהם וכל אשר להם נבלעו עמהם, כי הנה תאוות כל אדם וחשקו בעולם הזה בהישאר בניו אחריו, לכן לא זכר קורח, לפי שבניו לא מתו, ולא היה מזה הצד עונשו מופלג כעונש דתן ואבירם. ואמר, שלפי שמשה גבר בשכלו על כוחותיו החומריות, אמרו "אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא". זהו כללות דבריו ועניינם, ואם האריך הרבה מהם.

וכאשר נתבונן בהם, נמצאם בלתי מספיקים בהתר הקושיה ואמיתת העניין הזה, לפי שהרב רצה לקבץ ולחבר שני מיני היראה, ושיהיו שניהם צריכות מצד השכל ומצד החומר להשגת ההצלחה, והדבר הזה בלתי מתיישב, כי הם אינם נכנסות תחת מין ולא תחת סוג אחד, ואין איש אחד שולט בהם, כי:

  • בעל השכל השלם, אשר יש לו היראה השכלית, אינו ירא מפחד העונשין והבהלות כלל,
  • והאיש החומרי, אשר הוא יגור מהעונשים, אין לו מבוא ביראת המעלה והשכל,

כי:

  • האחת היא מפועל הנפש השכלית,
  • והאחרת היא מפועל הנפש החיונית.

והדרא, אם כן, קושיין לדוכתה, כי:

  1. אם שאל משה יראת ההמוניים החומריים, ודאי מילתא זוטרתי היא לגבי כולי עלמא, ואינה כדאי שבעבורה תעשינה המצוות;
  2. ואם שאל היראה השכלית השלמה, יקשה העניין הנאמר "אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא", לפי שאף לגבי משה היא גדולה. ואף שנאמר, שלא היתה גדולה בערך אל משה כי אם דבר נקל, לא היה מתחייב שיהיה גם-כן קל בערך אל האחרים, שאם משה התגבר שכלו על כוחותיו והכניעם באופן נפלא, מי המונע שיהיה זה דבר רב ועצום אצל שאר בני האדם, אשר לא הגיעו לאותו שלמות?

וגם, יש לדקדק כפי פירושו, כי היה לו לומר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", או יאמר "לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", כי זה כולל הדברים אשר זכר כולם, ולמה יאריך "ליראה" ו"לאהבה", בהיות שניהם עניין אחד, ללכת בדרכיו ולשמור את כל מצוות ה'?

וחכם אחד מחכמי הדור אמר לעשות מין שלישי מהיראה, ממוצע בין שני הראשונים;

ואחרים בחרו בדרכים אחרים, לא אחפוץ בזכרונם לפי שלא ישרו בעיני.


אבל הנראה בעיני בדרוש הזה הוא, ששני מיני היראה אשר הניחו החכמים אשר זכרתי שימצאו בבני אדם אליו יתברך, מהנפש החיונית והמשכלת, אינם צודקים, ולא ייוחסו אליו יתברך, ולא נקראו אצלו בשם "יראה":

  1. אם המין הראשון, מהיפעלות הנפש החיונית, מבואר נגלה הוא, שלא ייוחס אל השם יתברך:
    • לפי שהעבודה אליו יתברך בכל הדברים היא מסודרת כפי הדעת וההתבוננות, והיא מפועל השכל, אם מהעיוני ואם מהמעשי, ואינו מפועל הנפש החיונית, כי הנפש החיונית לא תתפעל כי אם ממה שתשיג בחושים, כיראת השור מהזאב או הדוב, אם בראותו אותו ואם בשמעו את קולו; אבל לא תתפעל הנפש החיונית מתוך התבוננות והסתכלות מה, כמו שיהיה העניין ביראת העונשים, שהיא נמשכת מהתבוננות הדברים העוברים והסתכלות מעשה ה', שכל זה איננו מפועל הנפש החיונית כי אם מהשכל;
    • וגם, שההתפעלות ההוא איננו ראוי שייקרא כי אם אונס והכרח, ואיך תהיה העבודה אשר כזאת טובה ויאמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה?! כי ההיפעלות האונסיי ההוא, אי אפשר שיבוא בשום צד שתהיה העבודה בו לשמה בזמן מהזמנים. וזהו אמרם ז"ל (במסכת שבת דף פח פרק רבי עקיבא, וריש פרק קמא דעבודת-אלילים, גם פסחים דף נ): "אמר רב אבדימי בר חמא: מאי דכתיב 'ויתייצבו בתחתית ההר'? - מלמד שכפה עליהם את הר כגיגית, ואמר להם 'אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו - שם תהיה קבורתכם'. אמר רב אחא: מכאן מודעה רבא לאורייתא". רצו לומר בזה, שהיה זה אונס גמור, והוא מודעה רבה לתורה, שלא יהיו מחוייבים בשמירתה, עד שהיתה התשובה, שקיימו וקיבלו עליהם התורה מרצונם בימי מרדכי ואסתר, שנאמר (אסתר ט): "קיימו וקיבלו עליהם" - קיימו מה שקיבלו כבר, וזה כולו ממה שיורה, שמה שיש בו אונס, אין בו קיום עבודה.
  2. ואמנם, המין השני שזכרו מהיראה, הנה הוא גם כן בלתי צודק:
    • לפי שהנה היה ראוי שתיקרא "חכמה" או "ידיעה", אחרי שעניינה ההתבוננות במעשה השם יתברך ונפלאות פעולותיו וההשערה בגדולתו ורוממות מעלתו, וזהו פרי החכמות ותכליתם, ומאיזה צד תיקרא הידיעה הזאת "יראה"?
    • ואם אמרו שתיקרא כן בעבור שמהידיעה תימשך היראה, הנה היה יותר ראוי שתיקרא "פליאה", לפי שיפלא האדם ממנו, כי הידיעה העליונה האלהית תביא בנפש האדם פליאה והתבהלות, וכאמרו (תהלים קלט יד): "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד", ולא תבוא ממנה יראה. והנה, ביחזקאל (יחזקאל א, יחזקאל י), שזכר מראות אלהים, לא זכר בו היראה. וכן הדבר בכל איש, שהידיעה לא תביאהו לידי יראה, אבל ההיפך תימצא בידיעת הקדמונים מהחוקרים, כי כל עוד שיבחנו רוממות וגדולת השם יתברך ודלות עצמם במציאות, תיבטל מהם היראה ממנו יתברך, להבטל היחס בינם לבינו, ואמנם תגדל הפליאה בדבר. וכמו שאמר לאיוב על אלה הדברים (איוב טו ד): "הוכח בדבר לא יסכון ומלים לא יועיל בם, אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל". ולא ידעתי מי הביא האנשים החכמים האלה לתאר המעלה הזאת העיונית בשם "יראה", שהיא מתייחסת אל המעשים ולא אל העיון.
    • כל שכן, שהכתוב אומר (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עשיהם", רוצה לומר, שהתחלת החכמה היא בשלמות המידות שהיראה עִקָּרָם, ואינו דבר נמשך אחר החכמה כי אם התחלה לה.
    • ויותר היה ראוי שתקרא זה "אהבה". ומה שאמרו, ש"יראה" ו"אהבה" הם דבר אחד כשתהיה מזה המין, הנה, רצו לקבץ בין הדברים הסותרים במהותם. כי אהבת האדם לדבר הוא בלי ספק זולתי יראה ממנו, כי האהבה תגזור הֵאוֹתוּת מה, והיראה תגזור התנגדות מה.
    • ועוד, שהנה, לא מצאנו בכתובים שהביאו ראיה על זה שיאמר שם יראה על זה המין, רוצה לומר, מיראת המעלה, כי הנה אמר (תהלים קמז יא): "רוצה ה' את יראיו" - לא כיוון על החכמים יודעי סדר המציאות, כי אם למה שיבאר מייד "...למייחלים לחסדו".
    • וגם אמרו (תהלים לד י): "יראו את ה' קדשיו" לא נאמר על היודעים בחכמת האלהות, כי אם על הקדושים במעשיהם, ולכן אמר "...כי אין מחסור ליראיו; כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב", הנה, ביאר שהיראים הם דורשי ה', שדורשים אותו להושיעם בעת צרתם.
    • ומה שאמר איוב (איוב לא כג): "כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל", לא כיוון במילת "שאתו" על רוממות מעלתו במציאות, כמו שפירשו בו, אבל היה "ומשאתו לא אוכל" נרדף למה שאמר "כי פחד אלי איד אל", כי השאת הוא הפחד, כמו שנאמר (משלי א כז): "בבא כשואה פחדכם", (משלי ג כה): "ומשאת רשעים", וכן הביאו אותם המדקדקים.
    • ותמיה אני, איך לא עשו גם כן החכמים האלה שני מינים באהבת השם יתברך - אהבת השכר ואהבת המעלה, כי באמת יותר יצדק על המעלה שם האהבה, כמו שזכרתי.
    • סוף דבר, שיראת המעלה הוא דבר לא יחייבהו השכל והסברא הישרה, ולא יורו עליה הכתובים, ולא נמצא כן בדברי חז"ל.


אבל אמיתת העניין הזה כולו אצלי הוא כפי מה שאומר: הנה,

  • העבודה אליו יתברך אצלנו ראויה ומחוייבת בבחינת החסדים אשר קיבלנו ממנו יתברך, אם המציאות וההויות בבריאה, ואם השמירה וההתמדה במציאות, ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התורה וירושת הארץ ושאר הטובות אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט. ומפאת ההטבה הזאת, אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, נתחייבנו לאהבה אותו. ומתוך האהבה ההיא, לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו, כי היתה העבודה והאהבה שניים במאמר ואחד במציאות, כהתאחדות הכוח והפועל, שהאהבה אליו הוא הכוח הנמצא בנפש המסתבכת(?) בה, והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.
  • ומלבד האהבה הראוי אליו לעבדו, עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו, כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כל כך מחסדים והטבות.

הנה יש לנו, אם כן, עם האלוה יתברך, חיוב האהבה לעבוד את עבודתו, וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו. ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם, לשנצטרך בזה שכלתנות וחכמה יתרה, כי אם מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד, שיודע אותם כל אדם. ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו, הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצוותיו, שהקב"ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם. ויימשך גם כן, מהיראה והשמירה מהחטא, ההינצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להשם יתברך:

  1. האחת - כעל כל אשר גמלנו השם יתברך בבריאה, ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא;
  2. ושנית - מתקוות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו (אבות פרק א משנה ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", רוצה לומר, שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון, כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם, לא לתקוות השכר שיעשה וייתן בעתיד. כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קיבל במה שעבר, ולכן לא ישים אליו ליבו ולא יירא מפניו כי אם בעבור השכר העתיד לבוא, וכאמרם (עבודה זרה יט ?): "במצוותיו חפץ מאד - ולא בשכר מצוותיו".

וכן יצא לנו מזה גם כן שני מיני היראה אליו יתברך:

  1. אם שלירא מפניו, רוצה לומר מלהקציפו, כי אחר שהיטיב עמנו כל-כך מהטובות, אין ראוי שנכעיסהו במעשינו;
  2. ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו, כי אם בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהווה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השניים הנזכרים, רצוני לומר, אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבוא, אמרו במסכת סוטה, כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה, (סוטה כח ?): "פרוש מאהבה, פרוש מיראה", ופירש רש"י "מאהבת השכר ומיראת העונש", שהם שני המינים האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי, שאינם מינים שלמים כראשונים, ולכן היו שניהם שלא לשמה, להיותם בבחינת העתיד, אם לקיבול השכר בעבור האהבה, ואם להינצל מהעונשים בעבור היראה. ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו יתברך, שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שאמרו רז"ל (סוטה לא ?): "מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה? איכא מאי דתנא דבי רבי שמעון בן אלעזר: גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור". והקשה רש"י שם: היאך מיראה תלוי לאלף דור, והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה?! ותירץ, דההיא דלעיל היא מיראת המקום, ואין הכוונה ב"יראת המקום" יראת המעלה, כמו שפירשו הרב רבינו ניסים, אבל המה כיוונו לחקור ולדעת, בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד, כמו שפירשתי, מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהבה לעוסק מיראה, כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו, וכמו שאמרו במסכת סוטה, שלהי פרק הנוטל, (סוטה ? ?): "אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במידת הקב"ה בלבד". ולמה, אם כן, עשתה התורה שתי מצוות, לאהבה את השם יתברך וליראה מלפניו? - והיתה התשובה, שגדול העושה מאהבה, והגדולה היא, שהאהבה עניינה החיוב, רצוני לומר, הדבקום בהשם יתברך לעבוד עבודתו; ואמנם, היראה עניינה השלילה, רצוני לומר, ההישמר מהחטא. ולהיות החיוב גדול מהשלילה היה השכר באהבה לאלפים דור, כמו שאמר (שמות כ ו): "ועושה חסד לאלפים לאוהביי ולשומרי מצוותיי", והיה השכר בשלילה והשמירה מהחטא לאלף דור, רצוני לומר, ההינצל מהפגעים והרעות עד אלף דור, כמו שאמר (דברים ז ט): "שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור". והקשה רש"י: איך הגדילו מידת היראה כל כך, שתהיה לאלף דור, בהיות שאמרנו למעלה שהיא שלא לשמה. והשיב שהיו ביראה שני מינים:

  1. האחד - יראת העונש העתיד לבוא, ומזה המין הוא שאמרו שלא לשמה;
  2. ומין אחר קודם אליו, והוא יראת המקום יתעלה, רוצה לומר, היראה מלהקציפו, בבחינת החסדים אשר עשה עמנו, והמין הזה יהיה שכרו לאלף דור.

ואמנם, שהיראה ייאמר על השמירה שיעשה האדם בעצמו, שלא יחטא נגד השם יתברך ולא יקציפהו מפני הטובות אשר קיבל ממנו, הוא מבואר בכתובים, ולכן:

  • נאמר לאברהם (בראשית כב יב): "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", רוצה לומר, שאתה נזהר ונשמר מעבור על דבריו יתברך, כיוון שהגיע עניינך אל אשר לא חשכת את בנך את יחידך כדי שלא לעבור על דבריי ולהקציף אותי.
  • וגם ביוסף אמר (בראשית מב יח): "את האלהים אני ירא" בזה המין עצמו, שהיה ירא מלחטוא.
  • ובמשה נאמר (שמות ג ו): "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", כי בעבור שציווהו (שמות ג ה): "אל תקרב הלום", ירא מהביט אליו כנגד הצוואה שציווהו, לבל יקצוף עליו.
  • ובמכות מצרים נאמר (שמות ט כ): "הירא את דבר ה'... הניס...ואשר לא שם לבו אל דבר ה'..." - הנה, ביאר שהיראה הוא אשר שם ליבו אל דבר ה', לא דבר אחר.
  • וזהו אמרו (שמות כ טז): "אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", והפסוק הזה, ייראה שהוא סותר עצמו, כי הוא אומר "אל תיראו", והוא אומר גם כי לבעבור שתהיה היראה על פניהם; אבל עניינו: אל תיראו מהקולות והברקים ששמעתם, כי לא בא האלהים כי אם כדי שתיראו מלפניו ולא משום דבר אחר, ועניין היראה אינו כי אם לבלתי תחטאו, רוצה לומר, ההישמר מזה.
  • והאות המורה על אמיתת דעתי הוא אמרו במקדש שם יראה: (ויקרא יט ל): "ומקדשי תיראו", ואין היראה שמה כי אם השמירה מחטוא נגדו ונהוג הכבוד בו.
  • ולהיות היראה עניינה באמת השמירה מהחטא, הנה תמצא תמיד שתבוא היראה סמוכה לשמירה מן העוונות. אמר (ויקרא כה יז): "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך", (ויקרא כה לג): "לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך", (ויקרא כה לו): "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך".
  • ותבוא השמירה סמוכה אל היראה: (דברים ו ב): "למען תירא את ה' אלהיך לשמר את כל חקתיו ומצותיו" (דברים כח נה): "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך", כי הנה עניין היראה הוא עצמו השמירה מהחטא.
  • ולכן תמצא הלמידה ביראה, והוא אמרו (דברים לא יב): "ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם", (דברים יד כג): "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים", ודומיהם. ואם הייתה היראה היפעלות הנפש החיונית, או היראה הנמשכת בהכרח מהחכמה האלהית, לא היה עניינה תלוי בלימוד, כי אם החכמה יקנה אותה האדם בלימוד, הנה היראה הנמשכת ממנה לא תיקנה בלימוד, כי היא בעניין האמונות שתיפעל מהם הנפש בזולת רצון. אבל בהיות עניין היראה השמירה מהחטא, היה עניינה לימוד והדרכה תמידית.
  • ולכן נקרא השם יתברך "נורא", רוצה לומר, שראוי לירא ממנו. ואמר המשורר (תהלים קיא ט): "קדוש ונורא שמו", (תהלים סח לו): "נורא אלהים ממקדשיך", (תהלים סו ה): "נורא עלילה על בני אדם".
  • ועל היראה השלמה הזאת אמר ישעיהו (ישעיהו סו ה): "שמעו דבר ה' החרדים על דברו", ואמר (ישעיהו סו ב): "ואל זה אביט, אל עני ונכא רוח וחרד על דברי", כי אין החרדה הזאת רק השמירה מחטוא.
  • וגם תמצא ביחזקאל, שאמר באופנים, שהם היסודות לדעת הרב המורה (מורה נבוכים ג פב) (יחזקאל א יח): "וגביהן וגבה להם ויראה להם", ומי אתן ואדע ממי הם יראים, ומאיזה מורא מהיראה היתה יראתם, אם לא שהיו שומרים את תנועותיהם כפי מערכת החיות לבלתי סור ממצוותם וממערכתם ימין ושמאל, וכמו שאמר "כי רוח החיה באופנים".
  • ודוד עליו השלום דיבר מהיראה הזאת ואמר (תהלים ב יא): "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה", רוצה לומר, שהשמחה תשיגם בעבור העבודה שיעבדו לו, שהיא פועל האהבה, וגם כן יגילו ברעדה, שהיא יראה מהחטא.
  • ועל זה המין מהיראה אמר (תהלים יט י): "יראת ה' טהורה עומדת לעד".
  • ואמר (תהלים כב כד): "יראי ה' הללוהו", כי הם בשמירתם מן החטא יהללו אותו.
  • ואמר (תהלים כה יד): "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", לפי שהיראים הם שומרי הברית והסוד התוריי.
  • ולימד דרך היראה באמרו (תהלים לד יב): "לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם", והיה זה "מי האיש החפץ חיים", כי אליו תֵאוֹת הלמידה אשר זכר מיד באמרו "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב...", הנה ביאר שזו היא היראה.
  • ולהיות המשרתים העליונים עושים באימה רצון קוניהם אמר (תהלים פט ח): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".
  • ולכן אמר (תהלים קיב א): "אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאד", כי לא היה עניין היראה כי אם החפץ במצוות וההישמר מהחטא.
  • ולפי שהיה הזכוך במהות הנפש קודם לקישוט במושכלות, אמר (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת ה'", רוצה לומר, שתחילת ידיעת החכמה תצטרך שתהיה יראת ה' באדם, וכאשר יהיה נשמר מהחטא ושטף התאוות, אז יהיה לו "שכל טוב לכל עושיהם".
  • ואיוב ביאר זה עוד באמרו (איוב כח כח): "ויאמר לאדם: הן יראת ד' היא חכמה, וסור מרע - בינה"; הנה, לקח במקום "יראת ה'" "סור מרע", שזה הוא עניינה באמת, ואמר שהשמירה מהחטא היא חכמה רבה.
  • ועל שני מיני היראה אשר זכרתי אמר שלמה המלך, עליו השלום: (קהלת ה ה): "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלוהים על קולך...", רמז אל המין האחד מהיראה, ובאמרו "...וחיבל את מעשה ידיך" רמז אל המין השני ממנה, שהיא היראה מהעונשים.
  • ולהיות המין הראשון מהיראה הוא המשובח, שהוא היראה מלהקציפו יתברך, לא היראה מהעונשים המגיעים לשונאיו, אמר (דברים ו יג): "את ה' אלוהיך תירא", רוצה לומר, אליו תהיה היראה, לא אל עונשיו. ולפי שיש יחס וקרבה רבה אל העבודה הנמשכת מהאהבה עם היראה, אמר "ואותו תעבוד ובו תדבק". הנה, אם כן, תהיה תכלית השלמות שתישמר ותיזהר מהחטא, ועוד תעבוד אותו בדבקות נמרץ.

ועם הקדמת עניין היראה והאהבה ואמיתתם כמו שזכרתי, נפרש עתה פסוקי הפרשה על בוריים, מבלי שום קושי כלל. כי אחרי אשר זכר להם עניין העגל ושאר העוונות אשר עשו, להוכיח מהם כי ממרים היו את השם יתברך תמיד, ושלכן לא היה ראוי לאשר אמרו שבצדקתם יירשו ארץ, אמר אליהם: הנה, היה משורשת הדין, שאף על פי שהקב"ה יסלח ויכפר להם מעשה העגל, הנה ירבה עליהם עול התורה והמצוות, כי כן יעשו המלכים לעם המורד בעבודתם, שגם כי יכפרו בעד חטאתם וישובו לעבודתם, ישימו מחדש עליהם עול רב, שלא היה עליהם קודם לכן. אבל הוא יתברך לא עשה כן, כי לא הכביד עולם ולא הוסיף עליהם מצוה כלל, אבל לבד הזהירם שישמרו היטב אותם המצוות עצמם שהיו להם מקודם לכן.

הלא תראה, בסוף פרשת "כי תשא", שאחרי הסליחה אמר (שמות לד יא): "שמור לך את אשר אנכי מצווך היום", ויזכור שמה אותן המצוות אשר נזכרו בפרשת משפטים בסופה, מבלי תוספת דבר, ובסופם אמר (שמות לד כז): "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", ולמה זכר שהן אותן המצוות עצמן אשר נזכרו כבר, אם לא להודיעם, שעם כל מה שחטאו בעגל, לא היה מוסיף להם מצוות כלל, אלא אותן המצוות שציוה אליהם קודם החטא היה מצוה אחריו, מבלי תוספת ושינוי כלל, ולא היה שואל מהם כי אם להיזהר בשמירתן, ואל יעברו עליהן כמו שעשו בעשותם העגל.

ועל כל זה אמר: (דברים י יב): "ועתה, ישראל, מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", רוצה לומר, אחרי כל מה שהפלגת לחטוא בעגל כמו שסיפרתי, מהו הדבר אשר [ה'], בעבור זה, שואל מעמך (לחדש ו)להכביד עולך בעבור החטא שעשית, כי אם שתירא מלפניו, והיראה היא שתישמר מחטוא נגדו עוד ומלהקציפו עוד כמו שעשית עד כה.

ולהיות היראה מזה המין דבר ראוי לכל נמצא נברא מאיתו יתברך, וכל שכן לעם ישראל אשר הוציאם מבית עבדים, שראוי הוא שינהגו בו כבוד ומורא תמיד, ולא יבזו את עבודתו, אמר הנביא (מלאכי א ו): "ואם אדונים אני - איה מוראי? אמר ה' צ' לכם הכהנים בוזי שמי...".

ולכן אמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", לפי שלא היתה שאלה קשה כי אם קלה, וכל שכן אחרי שהרשיעו לחטוא בעניין העגל שעשו. וחז"ל בפרק "אין עומדין" דף כט, מצד היות יצר לב האדם רע, נוטה אל החטא תמיד, הקשו "אטו יראה מילתא זוטרתי היא?!" והיתה תשובתם, שבערך משה, שהיה נשמר מחטא, היה דבר נקל השמירה, וגם בערך ישראל, כפי הטובות שקיבלו ממנו יתברך, היה דבר ראוי והגון.

ודע נא וראה, כי עם היות שזכר כאן דברים רבים, היראה וללכת בדרכיו ולאהבה ולעבוד ולשמור את המצוות, הנה כללם הוא היראה והאהבה, אלא שעניין היראה הוא ללכת בדרכיו, ועניין האהבה הוא העבודה בכל לב ובכל נפש, ושניהם, רצוני לומר, היראה והאהבה, יושגו בשמירת המצוות האלה אשר יצוה אותם. ולכן אמר "וללכת בכל דרכיו" - לפי שזהו פרי היראה ותכליתה, רצוני לומר, שיהיה האדם נזהר ונשמר מהחטא ומלהלוך בדרך אחר כי אם בדרכי השם יתברך, לא יסור מהם ימין ושמאל; ולפי זה יהיה אמרו "ליראה את ה' אלהיך וללכת בכל דרכיו" דבר אחד.

ואחרי שציוה על היראה, שהיא זכות הנפש מהחטאות והדרכים הזרים הנלוזים במעגלותם, ציווה על האהבה, שהיא הקשוט במעשים המאושרים, באמרו "ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", כי מאהבתו את השם יתברך, יעבדהו.

וכאשר תקדם היראה לאהבה, תהיה העבודה בכל לב ובכל נפש ומבלי פקפוק.

פסוק יגעריכה

ולפי שבשני הסוגים האלה, רצוני לומר, סוג האהבה המתייחסת למצוות עשה וסוג היראה המתייחסת לשמירה במצוות לא תעשה, יוכללו המצוות האלהיות כולם, לכן אמר (דברים י יג): "לשמור את מצוות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצווך היום". ואין זה דבר שלישי זולת היראה והאהבה, אבל הוא הדרך הכולל אותם, וכאילו אמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה אותו, אשר כולו יושג בשמירת מצוותיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום, שבשמירתם יושגו שני הדברים, היראה והאהבה, על האופן אשר זכרתי. ולכן לא אמר "ולשמור" ב"ואו", לפי שאינו דבר נוסף, אבל אמר "לשמור", שהיא הכולל כל מה שזכר ראשונה.

וביאר שכל זה אינו לתועלת הגבוה. כ"א לטוב להם ולתועלתם והוכיח היות כל זה לטובתם ולא לצורך הבורא ית'. אמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. שזהו המורה שאיננו צריך דבר מכם.

ואם תאמרו: "ולמה יבקש הוא תועלתנו"? דע, שזה הוא לפי ש(דברים י טו): "באבותיך חשק ה' לאהבה אותם".

וכבר פירשתי למעלה, בפרשת ואתחנן, שעניין החשק דבר עצום, יאמר שבאבותיך חשק ה' להקריב אותם אליו בדבקות גדול, בעבור שאהב אותם מפני שלמותם בעצמם, וזהו "לאהבה אותם", שהיו ראויים אליו, לא לצורך דבר מה, ולכן בחר בזרעם אחריהם, כי עם שאינם שלמים כהם, הנה, להיותם זרעם, בחר בהם "כיום הזה", שאתם נבחרים לפניו ונדבקים בו.

ועוד כלל באמרו הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. להעיר על טענה אחת והיא שראוי שייראו מהשם יתעלה וילכו בדרכיו ויאהבו אותו ויעבדוהו לפי שהשמים והארץ וכל אשר בהם הם מעשה ידיו והם שומרים תמיד סדורו ומצותו. ואיך לא יעשו כן בני האדם וכמאמר המשורר (תהלים ל"ג ח') ייראו מה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ואם טבע המציאות הכולל שומר מצותו אף כי לבות בני האדם. והטענה הזאת עצמה עשה הנביא ג"כ באמרו (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו. ואין זה לאיים בעונש שיכסה הים את היבשה כמו שפירשו בו. כ"א לראיה שראוי לירא מלפניו ולשמור משמרתו כמו שהים שאינו בעל נפש שומר החק אשר שם עליו היכול על הטבעים והבורא אותם. לירא מלפניו ולאהבה אותו.

וכיון שזה כלו כן שלו השמים ושמי השמים ואותם ברא לתועלתכם לא לצרכו. והשמים מספרים כבוד אל ואינם זזים ממצותו. ראוי לכן ג"כ שתמולו ערלת לבבכם ותדקדקו שכלכם בהתבוננות כל זה וערפכם לא תקשו עוד כמו שעשיתם עד כה במדבר בכל אשר חטאתם לפניו.

ודעו וראו לפני מי אתם עומדים ועתידים ליתן דין וחשבון על כל מעשיכם, שהוא מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, ואיך לא תיראו מלפניו? וזהו אמרו (דברים י יז): "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים", אשר פירושו, כמו שדרשו במכילתא, סיבה ראשונה לכל השכלים הנבדלים ושרי מעלה הנקראים "אלהים", ואדון וסיבה לכל הגרמים השמימיים, שהם אדוני הארץ ופועלים בה בתנועותיהם.

והוא "האל הגדול הגיבור והנורא", רוצה לומר:

  • שהוא השליט והאדיר שייקרא גדול בעולם ההויה וההפסד, כמו שאמר (תהלים מח ב): "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו", שייחס הגדולה אל ענייני העולם השפל,
  • והוא הגיבור בעולם השמיימי, כמו שנאמר (תהלים קג כ): "גיבורי כוח עושי דברו",
  • והוא הנורא בעולם השפל, וכמו שנאמר (תהלים פט ח): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".

ולפי שבעוון העגל נשא השם יתברך פני משה בתפילתו, ולקה מן העם במגפה כשלושת אלפי איש, אמר, שאם יוסיפו לחטוא בחטא הזה, לא יחשבו שיהיה כן תמיד, כי הוא "לא ישא פני" המתפללים לפניו בעדם, להיות חטא עבודת גילולים חמור מאד, גם "לא יקח" מהם "שוחד", והוא דיבור המשליי לאותם שמתו במגפה תמורת העם כולו, כי אלהי משפט הוא, והנפש החוטאת היא תמות.

והנפש החוטאת היא תמות כי כן יעשה ג"כ משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. וזכר היתום והאלמנה והגר לפי שאלו תשש כחם ואין להם עוזרי' והוא ית' חומל עליהם ולא יחמול על הפושעים. כי במקום גבורתו מצינו ענותנותו כבשלהי פרק בני העיר (מגילה דף ל"ב). וכוונו עוד לומר בזה שלא יסמכו על זכות אבותיהם ולא על היותם עם ה' כי יותר יחמול על היתום שאין לו אב ועל הגר שאינו מכלל עמו. משיחמול על הפושעים מעמו ומזרע האבות עד שלהיות זה דרכו ואתם מחוייבים ללכת בדרכיו לכן צוה אתכם לאהוב את הגר כמו שבאר המצוה באלה המשפטים. כי גם אתם בעצמכם הייתם כזה בהיותכם במצרי'. והוא אמרו כי גר ' היית' וגו'

הנה, זה כולו הביא להזהירם על שייראו מלפניו ויאהבו ויעבדו אותו, מפאת היותו בורא העולם ומיטיב להם, שאין ראוי בעבור זה להקציפו, ולכן חתם דבריו באמרו (דברים י כ): "את ה' אלהיך תירא", רוצה לומר, אם כן, ראוי לך, כמו שהזהרתיך, ש"את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", כי העבודה היא פרי האהבה, כמו שנזכר.

והנה אמר עוד: "ובו תדבק", "ובשמו תישבע", שהם כנגד "ללכת בדרכיו" ו"לשמור את מצוות ה'",

כי

  • ההולך בדרכי השם יתברך הוא הדבק עמו, לא יסור מאחריו,
  • והשומר מצוותיו הוא החרוץ על עשיית רצונו, כאדם הנשבע בחיי המלך, שהוא הרוצה בחייו ולעשות רצונו בכל הדברים.

ורבי אברהם פירש: "את ה' אלהיך תירא" במצוות לא תעשה, "ואותו תעבוד" במצוות עשה, "ובו תדבק" בלב, "ובשמו תישבע" בפה.

ולפי זה, כלל בזה כל מיני העבודה, במעשה ובלב ובפה; ויפה פירש.

אבל מה שכתבתי אני נמשך בטוב אל סגנון הפרשה ועניינה.

ואפשר עוד לפרש קשור הפסוקי' האלה באופן אחר. והוא שהמלכים יחדלו לפעמי' לעשות משפט בעם א' שיקו' נגדם לא' מד' סבות:

  • האחת כדי שלא ישחיתו מלכות'. כי בהיות הפושעים עם גדול יפחדו שבהריגתם תחרב ארצם ועמם כי ברב עם הדרת מלך:
  • והסבה השנית להיותם בלתי יכולים להעניש עם רב שמא יקומו עליהם להלחם בם ולא יהיה להם יכולת עליהם:
  • והשלישית מפני קרובי הפושעים וזכות אבותיה' שפעמי' רבות בעבור זה יסבבו מהם נשיאות פנים:
  • והרביעית להיות המלכים בעצמם עולבים ולא יחושו לעשות משפט וצדקה בארץ. ולכן זכר מרע"ה לישראל שהשם ית' לא יחדל מעשות משפט לאחת מן הסבות האלה.

וכנגד הראשונ' אמר כי ה' אלהיך הוא אלהי האלהי' ואדני האדוני'. ולהיותו אדון כל העולם כלו לא יחוש להשמיד עם א' כלו אם יחטא לו. וכנגד השני אמר האל הגדול הגבור והנורא. ר"ל שהוא היכול המוחלט ולא יחדל מעשות משפט להעדר היכולת. וכנגד השלישי אמר אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. ואמר זה על זכות אבותיה' שלא ישא אז את פני אבותיהם לכפר עליה'. והשוחד הוא מליצה על זכות מעשה האבות הטובי'. וכנגד הסבה הרביעית אמר עושה משפט יתום ואלמנ'. ר"ל שהוא מעצמו אוהב משפט ואפילו לזרים כגר. ולמי שאין לו גואל כיתום ואלמנ'. עד שמפני זה צוה לכם שתאהבו את הגר. ואחרי שזכר ד' הסבות האלה אמר כנגדן את ה' אלהיך תירא. וזה כנגד האחרונ' שאמר עושה משפט גר יתום ואלמנה. כי כיון שהוא עושה משפט גר יתום ואלמנה הנה ראוי לירוא מלפניו. ואמר ואותו תעבוד. כנגד מה שאמר לא ישא פנים ולא יקח שחד. כי לאדון אשר כזה ראוי הוא שיעבוד האדם לא ללוקח שחד. כי אע"פ שהאדם יעבדהו יטה מעליו הדין בעבור השחד שיתן לו אויבו ולא תועיל עבודתו. ואמר ובו תדבק. כנגד היכולת שאמ' האל הגדול הגבור והנורא שהאד' ראוי שיתחבר ויתדבק אל הגדול והמעולה לא אל הפחו'. ואמרו ובשמו תשבע כנגד מה שאמר שהוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כי ישבע באל עליון קונה שמים וארץ. ועם היות שהפסוקים האלה יסבלו הפירושים האלה גם כן. הנה מה שכתבתי ראשונה הוא היותר אמתי כפי קשור הפרשיות:

ולפי שבכל זה שאמר עד כאן הזהיר על היראה והאהבה שהם הסוגים הכוללים בבחינת מיניהם הראשוני'. ראה לזכור גם כן שיש גם באהבה וביראה מינים שנים כמו שזכרתי. וע"ז אמר הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה אתך את הגדולו'. ר"ל גם כן ראוי שתדע שהאלוה הזה שאתה מתהלל בו הוא אלהיך שבראך והוציאך ממצרים הוא עצמו נותן שכר טוב לאהביו ולשמרי מצותיו כי הוא אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות האלה אשר ראו עיניך במדבר ולא ביאר אותם עתה. לפי שבסמוך לזה זכרם כבר למעל' באמרו המאכילך מן במדבר המוציא לך מים. המוריש גוים ועצומים מפניך. ועוד ביאר להם הטבה אחרת שלא נזכרה למעל' והיא שבשבעי' נפש ירדו אבותיך מצרימ'. ועם היותם שם בגלות בכור עוני וברזל שמך שם ה' אלהיך כככבי השמים לרוב. א"כ גם מהבחינה השנית הזאת שהיא לתקות השכר הניתן כדרכו לאוהביו ולשומרי מצותיו ראוי לך שתאהבהו וזהו שאמר ואהבת את ה' אלהיך וגו'. ולא זכר כאן יראה. כי אם אהבה בלבד לפי שבבחינתה יבא השכר כמו שזכרתי. אמנם לענין ההצלה מהרעות שימשך מהירא'. והוא המין הב' ממנה. אמר ושמרת משמרתו. שהשמיר' היא ליראה אותו מחטוא לפניו. ועל היראה והשמירה אמר וידעתם היום כי לא את בניכם וגו'. ובפסוקי' בהכרח נודה לרבינו נסים שידברו בענין העונשי' אחרי שקראם מוסר ה':

ולפי שהי' דעתו לאמת ענין השכר וכן ענין העונשים מן החוש. אמר שלא יצטרכו לזה עדים ולא ראיה מחוץ. כי לא היה זה הדבור עם הדור האחרון אשר לא ראו ולא ידעו את מוסר ה' אבל אתם ראיתם את מוסר ה' בעוברי רצונו כמו שהורו על זה מכות מצרים. ואשר עשה להם אחרי כן שטובעו בים סוף. וכן ראיתם כמה פורעניות שעשה לכם במדבר על כל עונותיכם עד היום הזה במגפת העגל. ואש תבערה. והנחשים השרפים. וקברות התאוה. ומגפת השטים. וגזרת דור המרגלי' שהיתה בהם יד ה' עד בואם עד המקום הזה. וכן ראיתם מה שעשה לדתן ואבירם שבלעם הארץ. ואחרי שכל זה ראיתם בעיניכם. אם החסדים והטובות הגדולות והנוראות אשר עשה. ואם העונשים והרעות ג"כ ראוי שתאמינו בשלמות שכר המצות שימשך אליכם מן האהב'. ובעונש העבירות אשר מפניו תהיה הירא'. ולכן תשמרו המצות כדי שתזכו אל השכר העתיד אשר יזכור. והנה לא זכר בעונשים ענש קרח ושריפתו. מפני שבני קרח לא מתו ובעבור כבודם לא העלה שם אביהם על שפתיו. אמנם דתן ואבירם לא נשאר להם לא נין ולא נכד בעמים ולכן לא נמנע מלזכרם ואפש' ג"כ שלפי שקרח היה לוי והיה חולק על אהרן אחיו היה מענותנות משה שלא לזכרו. פן יאמרו שהיה דורש לכבודו ולכבוד אחיו ומתנק' במיתתו. ואמנם דתן ואבירם שהיו חולקים על עבודת הלוים ולא היה הוא לבדו נוגע בדבר זכר אותם. הנה בזה התבארו הפסוקים והותרו הספקות י"ז וי"ח וי"ט כ' וכ"א כמו שראיתי: