אברבנאל על בראשית לב

לסיכום התוכן, ראו: ביאור:אברבנאל על בראשית לב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק דעריכה

וישלח יעקב מלאכים וגומר עד ויבא יעקב שלם. ויש לי לשאול בפרשה זאת גם כן שאלות ואלו הם:

השאלה הא' במה שנזכר למעלה מהפרשה ויפגעו בו מלאכי אלדים והיא כי מה היו המלאכים ההם האם היו מלאכי עליון שנראו לו בנבואתו הנה לא מצאנו שאמרו לו דבר ויקשה ג"כ לשון ויפגעו בו שהיה ראוי לומר ונראו לו ואם ראה אותם מוחשים להבטיחו מעשו איך היה מפחד ממנו ורבים אשר אתו ולמה לא נראו לו להבטיחו מלבן. ואם היו נביאים כדברי הרלב"ג למה באו ומה אמרו לו כ"ש שבימים ההם לא היו נודעים נביאים אחרים רק יצחק ויעקב:

השאלה הב' לאיזה תכלית שלח יעקב המלאכים האלה כי הנה הסבה שזכר הכתוב ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך עליה תפול השאלה ג"כ כי איך יהיה מוצא חן בעיניו בהגידו שגר עם לבן ושהיה לו שור וחמור ורש"י כתב ואשלחה להגיד לאדוני להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך שאני בשלום עמך ומבקש אהבתך. ולא ידעתי טעם בשליחות הזה ולמה יצטרך לומר לו זה ע"י שליח אלא פנים בפנים ומה הפיוס אשר בזה לעשות שיעקב אשר חטא לו מבקש אהבתו. אבל הרא"בע והרמב"ן כתבו ואשלחה להגיד לאדוני שיש לי עושר ונכסים לעשות כל מה שתצוה בהם וזהו למצא חן בעיניך. וגם זה אינו טעם נאות לשליחות כי יאמר עשו ולמה לא בא הוא בעצמו לומר לי זה וכבר תפשוהו (שם ע"ה) חז"ל על השליחות הזה ודרשו עליו מחזיק באזני כלב עובר ומתעבר על ריב לא לו. ואם היה יעקב מוכרח לעבור דרך ארצו של עשו כמו שכתב הרא"בע יותר טוב היה לשלוח שם שני אנשים מרגלים חרש לאמר ולדעת את אשר הוא עושה לא בדרך שליחות ודברים בטלים כי הנה זה מביא אל החשד. גם מה שכתב רש"י ששלח להתנצל לו מהברכות שלא נתקיימו בו אין ענין לו כי אם לא נתקיימו עד כה הן עוד ימים רבים להתקיים ואמרו ששור וחמור אינם מן השמים ולא מן הארץ דברי לעג הם כי הם משמני הארץ ומטל השמים.

השאלה הג' בדברי השליחות שאמר כה תאמרו לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה כי מה תועלת בהכנעה היתירה ההיא שלא בפניו כ"ש שכבר יתן מוקש רכות הלב אשר כזה פעמים רבות ומה לו לעשו אשר גר עם לבן או עם אדם אחר ומה החדוש כי אחר עד אתה כי בידוע הוא כיון שעתה בא.

השאלה הד' איך לא ספר הכתוב אם אמרו המלאכים דברי יעקב אל עשו ומה ענה אותם. והרמב"ן חשב שלא קבלם עשו והיה ראוי להזכיר זה הכתוב כי בזה גלוי הדעת ליעקב. ומה ענין תשובתם באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו כי מי הגיד להם שהיה הולך לקראתו ומלת וגם על מה היא מורה במקום הזה.

השאלה הה' ביראת יעקב ופחדו כמ"ש ויירא יעקב מאד וייצר לו. והנה הש"י במראת הסלם הבטיחו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגם עתה מקרוב בבית לבן אמר לו שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך ואהיה עמך. ואיך היה מספק יעקב בנבואתו ומהמפרשים אמרו שהיה ירא שמא יגרום החטא ויעודי הש"י הם כלם על תנאי כמו שאמר רגע אדבר וגו' וזהו דרך רש"י. או שהיה אפשר שימותו אלה ויתקיימו יעודיו בבנים אחרים שיהיו לו אח"ז וזה דרך הרא"בע. וההתר הזה בכללו וחלקיו אינו נכון מפנים. מהם כי הנה לא יעלה על הדעת שבמעט ימים עד הנה שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך חטא יעקב חטאה גדולה שגרם לבטל יעודו. ומהם שאחרי בואו משם פגעו בו מלאכי אלדים ובעלי הדעת פרשו שבאו ללוותו בארץ ולא היה אם כן נעזב מהש"י. ומהם שאם פחד שמא יגרום החטא היה ראוי שיזכור זה בתפלתו ויתחרט מחטאו והוא לא זכר דבר מזה אלא שלא היה ראוי לכל הטוב אשר יעדו לא שחטא כלל. ומהם שאם היה ירא שמא יגרום החטא איך אמר בתפלתו ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה תשובתו בצדו שחטא וגרם לבטל היעוד ההוא ומזה כלו יראה שהתר רש"י אינו מספיק. ואמנם התר הרא"בע הוא גם כן בלתי נכון לפי שאם היה אפשר שיתקיים היעוד ההוא אף שימותו מה התועלת בזכירת היעוד ההוא ועוד כי איך יתקיים מה שאמר לו בבית לבן ואהיה עמך אם ימותו כל בניו כ"ש שהכתוב אומר והכני אם על בנים מורה שהוא ימות שם עם בניו בהכרח. והתימה מהרא"בע שהוא עצמו פירשו כן. ורב חסדאי כתב בדברו בנבואה שיעקב לא פחד כי היה לבו נכון בטוח בי"י שלא יפול ביד עשו אבל השתדל באופני ההצלה בהתקינו עצמו לתפלה למלחמה ולדורון כי עם היות שיעדו הקב"ה בהצלה היה ראוי שישתדל בהצלה משום יכול יושב ובטל ת"ל אשר תעשה. ואין מקום לדעתו זה לפי שהתורה העידה ויירא יעקב מאד וייצר לו והוא גם כן אמר לו כי ירא אנכי אותו והנה הבוטח בהש"י ומבקש אופני הצלתו כדי שבאמצעותה יתקיים יעידו אין ראוי שיפחד אבל בשמח' ובטוב לבב ישתדל בו אף כי המלחמ' והדורון הם אופני ההצלה. ואמנם התפלה אינה רק להשיג רצון השם ואם בטח ביעודו כבר ידע רצונו ולא יצטרך אל תפלה ובכלל שהספק היה עצום מאד אין פחד יעקב שנראה מפחדו שהיה משים ספק בדברי הנבואה ומה שנאמר לו בה.

השאלה הו' אם היה יעקב מתירא מעשו איך לא החזיקו הקב"ה באמרו לו אל תירא עבדי יעקב כי אתך אני כמ"ש לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך וליצחק אל תרד מצרימה וליעקב עצמו ברדתו מצרימה אמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך וגו'. ולא די שלא החזיקו על זה אבל גם כשהתפלל יעקב עליו הצילני נא מיד אחי לא השיבו דבר.

השאלה הז' במה שחצה הצאן והבקר והנפשות לשתי מחנות כי מה הועיל בזה שעשה ואיך אמ' אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשא' לפליטה כי אם היה מכין עצמו להלחם מוטב (שיהיה) המחנה הנשאר לפליטה כי ילחמו יותר בחזקה בהיותם רבים מבהיותם מעטים כ"ש שהנה כמו שיזכור הכתוב כאשר בא עשו כלם היו במחנה אחד לא בשנים ולכן באה לאה וילדיה והשפחות וילדיהן ורחל ובנה באחרונה שהיו שם כלם יחד וגם בהעברת יבוק לא היו שני מחנות כי אם אחד וכמ"ש הכתוב ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבירם ויעבר את אשר לו שהיו כלם יחד:

השאלה הח' בתפלתו ויאמר יעקב אלדי אבי אברהם ויקשה בזה דברים ראשונה ויאמר והיה ראוי לומר ויתפלל יעקב או ויצעק יעקב וגו' ושנית באמרו אלדי אבי אברהם ואלדי אבי יצחק י"י האומר וגו' כי למה יחס שם אלדים לאבותיו ושם י"י לעצמו ורש"י כתב שהם שתי הבטחות ואין הדבר כן כי כאן לא זכר דבר מהבטחה ההיא ונזכרה אחרי כן. ושלישית למה זכר ראשונה היעוד המאוחר שאמר לו כשיצא מחרן לשוב לארצו ובאחרונה זכר היעוד הראשון באמרו ואתה אמרת היטב איטיב עמך והיה לו לזכרם ראשון ראשון. ורביעית למה לא זכר מה שנאמר לו במראת הסלם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי באמת זה היעוד היה היותר חזק מכל היעודים האחרים:

השאלה הט' באמרו קטונתי מכל החסדים וגו' הצילני נא מיד אחי וגו'. ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה יקשה זה מפנים. ראשונה שאחרי אותו יעוד שזכר שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך לא נתמעטו זכיותיו ולא עבר במקלו את הירדן שהוא פי' קטונתי לדעת רש"י. ואם יפרוש כפי הרמב"ן קטון אני מהיות לכל החסדים ולא יהיה מתיחס לתחלתו כי איך יאמר אדם לאלדיו אחר שעשית עמי מה שלא הייתי ראוי אליו תן לי עתה מה שאינני ראוי אליו ג"כ כי לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. ואם לא כן ימשך שמי שיעשה הטבה אחת יתחייב לעשות אלף אלפים הטבות. ושנית באמרו הצילני נא וגו' שאיך הוציא התולדה הזאת מקטונתי מכל החסדים שתמיד כפי כל הפירושים לא תתיחס אליו. ושלישית באמרו אחר הצילני נא ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה ראוי שיסמוך ההבטחה הזאת לקודמת ועל שתיהן יאמר הצילני נא שהיא התפלה שהתפלל:

השאלה הי' באמרו וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה. והיא כי מה ענין הלינה אצל הדורון ולמה לא עשאו קודם הלינה ולמה סדר הזכרים לעומת הנקבות לכל מין ומין האם להחיות זרע על פני כל הארץ היה צריך עשו הדורון הזה או למה סדרו יעקב בזה האופן:

השאלה הי"א במה שצוה יעקב לעבדיו כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה וגו' והיא כי אולי לא ישאלהו דבר מזה האם יחדלו מלתת את המנחה בעבור שלא שאל כל השאלות ההן. והנה המוליך מנחה אל פני האדון לא יקוה שישאלוהו למי אתה מביא זה אבל שהוא מעצמו יגש לפניו מנחה ויאמר מנחה זו שלוחה מאת פלוני אליך השר ולפי דברי יעקב אם עשו לא ישאל לא פירש מה יעשו הם:

השאלה הי"ב באמרו ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים ובכלל היה לו לומ' ויצו את עבדיו ההולכים. ובכלל השאלה הזאת אמרו ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו שזהו כפל ומותר אחרי שכבר אמר לכל אחד מהם שיאמר והנה גם הוא אחרינו:

השאלה הי"ג באמרו כי אמר אכפרה פניו במנחה וגו' וזהו כי אם נאמר שזה ספור התורה ממחשבת יעקב בדורון ולמה עשאו יקשה מאד אמרו במקום הזה והיה לו לזכרו למעלה על ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כי אמר אכפרה פניו וגו' לא אחרי שצוה את עבדיו מה שיאמרו לעשו וכבר הקשה זה הרמב"ן ואם היו דברים אלו שצוה יעקב שיאמרו עבדיו גם כן לעשו יהיה דבר זר ומגונה מאד:

השאלה הי"ד במה שזכר בהעברת הנהר שלש העברות ויעבור את מעבור יבוק ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו והראשונה מהם יחס לעצמו בלבד והשנית לו ולהם יחד. והשלישית ויעבר את אשר לו יחסה להם ולא לו:

השאלה הט"ו באמרו שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני והוא משח"זל וכי גנב היה שלא היה יכול להתעכב אחר עלות השחר ואם הוא רוצה להרוג את יעקב והכהו בכף ירכו איך היה שואל ממנו שיברכהו ומה היא הברכה אשר יברך האדם לאויבו:

השאלה הט"ז בשאלת יעקב למלאך מה שמך ובתשובת המלאך למה זה תשאל לשמי כי הנה יעקב לא היה צריך לדעת את שם המלאך והמלאך לא היה לו להעלים ממנו שמו וכאשר השיבו למה זה תשאל לשמי מדוע לא אמר לו יעקב לפי שאתה גם כן שאלת על שמי ואם אני לא כחדתי שמי ממך למה אתה מכחד שמך ממני. והרלב"ג כתב שמהות המלאך אינו מושג ואינו מענין הדברים:

השאלה הי"ז למה זה נתבהל יעקב מאותה המראה וקרא שם המקום ההוא פניאל והלא כבר ראה מראת הסלם ומראות אחרות בבית לבן ולא נתבהל ולא אמר כי ראיתי אלדים פנים אל פנים ותנצל נפשי כמו שאמרו במראה הזאת:

השאלה הי"ח אם היה האבקות הזה שנבאק האיש ההוא ליעקב במראת הנבואה או בהקיץ אם היה במראה כדעת הרב המורה יקשה למה קרא שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים והוא לא ראה דבר בפועל ובהקיץ ולמה אמר ותנצל נפשי האם מפני הדברים שיראה האדם בחלומו יפחד מהמות. ולמה כאשר זרח השמש היה צולע על ירכו אם לא קרא לו דבר בהקיץ וכבר הקשה הרמב"ן על הרב על זה בפרשת וירא אליו. ואם נאמר שהיה בהקיץ כל זה יקשה מי הגיד ליעקב שהיה מלאך שאמר ראיתי אלדים פנים אל פנים אולי היה אדם כמוהו:

השאלה הי"ט במאמר יעקב לעשו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך וגו'. וזה כי אם אמרו על המנחה אשר שלח לו ביד עבדיו כבר אמר לו ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך ומה צ"ל לו שנית על זה עצמו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך:

השאלה הכ' בתשובת יעקב לעשו כשאמר לו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדוני כי זה המאמר יראה שאין ענין לו לא שישלחם ויציגם עמו ולא בהפך זה. ועוד למה זה אמצא חן כי ראוי היה שימצא חן בעיני אחיו ובעבור המנחה שנתן לו:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה:

וישלח יעקב מלאכים וגו'. עד ויירא יעקב מאד וייצר לו. הנראה אלי שיעקב כאשר נפרד מלבן לא היה יודע שהיה בדרכו כי אלו ידע זה היה נוטה מעליו וכאשר הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלדים שבנבואתו נראו לו כאלו היו מלאכי אלדים באים ופוגעים אותו בדרך וסובבים אותו וראה יעקב שלא באה אליו בנבואה ההיא לא דבור ולא השגה אחרת אמר בלבו מחנה אלדים זה כלומר שנראו לו שהיו באים להצילו מצרה מוכנת לפניו ולכן קרא שם המקום ההוא מחנים כי שם באו מלאכי אלדים להגין ולהציל את מחנה יעקב ומזה ידע יעקב ששחל בדרך ארי ברחובות ושהיה עשו קרוב אליו כיון שהקב"ה שלח מלאכיו לסגור פיו שלא יחבלהו ושלזה הצורך נראו לו אותם המלאכים להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר עם עשו ואפשר עוד לפרש שהיו המלאכים אשר פגעו בו עוברי דרכים אנשים מדינים סוחרים או זולתם ארחה אחת או שתים שעברו עליו והמה גלו את אזנו וספרו לו שהיה עשו בדרך שעיר באותו דרך שהיה הוא הולך ושיפגעו בו בהכרח לכן קראם הכתוב מלאכי אלדים כי היו בענינו כמלאכי אלדים מודיעים הדברי' הצריכי' לו בשמירתו וכן ארז"ל על וימצאהו איש והנה תועה בשדה שהיה מלאך לפי שהדריכו והישירו בדרכו וככה קרא יעקב לאנשים ההם מלאכי אלדים כאלו שלחם האלדים להישרתו ובעבור שנתחברו אתו מחנה וארחת אנשים עם מחנהו קרא שם המקו' ההוא מחנים וזה טעם ויפגעו בו שהוא הלשון הנהוג למה שיפגע האדם בדרכו בהיותו בלתי מכוין אליו והותרה השאלה הא'. וכאשר ידע יעקב שהיה עשו בדרכו וקרוב אליו הסכים בדעתו לשלוח לו מלאכים והם אנשים שילכו לו מצדו בדרך שליחות לבקרו ולתת לו שלום. והיתה כוונתו בשליחות הזה א' מב' מחשבות הא' כי כאשר ידע שהיה עשו שר וגדול בשעיר אדון כל השדה אדום חשש שכאשר ידע בואו מארץ רחוקה ורוצה להראות לפניו ולומר לכל שהוא אחיו שיהיה לו בזה כדאי בזיון וקצף לפני כל עמו בראותם אחיו בא משוט בארץ ומתהלך בה נע ונד כאורח נטה ללון עני ורש חוזר על הפתחים ויבזהו בעיניו להיותו הולך גר כאורח מעיר אל עיר כאחד הרקים הנה מפני זה שלח יעקב להודיעו קודם שיתראה לפניו שלא יחשוב שלפי שהלך בדרך מרחוק היה לעבד נקלה כי הוא ישב תמיד עם לבן אחי אמו שמפני הקורבה היה לו לכבוד ולתפארת בעבודתו אותו. וגם לא יחשוב שיבא לפניו כעני ודל ערום ועריה לשאול מתנה מאתו כי הנה היה לו שור וחמור צאן ועבד ושפחה ושהיה מודיעו לו כל זה על ידי שלחיו למצא חן בעיניו כאשר ילך לראותו ושיקבלהו בסבר פנים יפות כי כדאי הוא להיות אחיו כפי כבודו וכפי עשרו. וז"ש וישלח יעקב מלאכים לפניו שהיה עקר השליחות להישיר דרכו ולכבדו כשיבא הוא בעצמו עם כל עשרו וכבודו להראות את פני האדון אחיו. ושהוצרך לזה השליחות לפי שהיה עשו בארץ שעיר שדה אדום שהיה שם מושל הארץ והיה ראוי שבמקומו ובארצו יחניף לו בדברי שלום ואמת. ואין ספק אצלי שעם זה גם כן כיוון בשליחות השלוחי' ההם לרגל מה הוא עושה כי אם הוא תמיד שוקט ובוטח בארץ שעיר מקום מושבו יורה שאין לבו למרע אבל אם יראו שהוא יוצא משם ובא לנכח הדרך שהיה יעקב הולך בו יגלו את אזנו להכין עצמו כי להלחם בו בא וזה טעם ארצה שעיר שדה אדום שצוה אותם ששם ילכו ושם ידברו כל זה אבל אם לא ימצאוהו בארץ שעיר שדה אדום לא ידברו אליו כלל כי אין ראוי להחניף את האויב להיותו מפורסם באיבתו ושנאתו פן יחשבוהו למורך לב. ובהיותו בא כנגדו כבר פרסם שהוא שונא לו ומבקש המיתו ולכן אין ראוי לדבר לו כלל. והנה צוה את שלוחיו כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב כדי להכניס בלבם שלא היה שולח אליו השליחות הזה מפני מורך לבבו ופחדו ממנו אלא מפני שהיה אדונו כי הוא אחיו הגדול ממנו ויחשב לו לאדון ולכן הזהירם שיאמרו לו כה אמר עבדך יעקב כלומר אין הדברים האלה מצדנו אבל הוא בעצמו שולח לומר לך כן. ואמר עם לבן גרתי רוצה לומר לא תחשוב שזה לו עשרים שנה שנפרד ממך הלך מדחי אל דחי ומעיר אל עיר ועבד אנשים נקלים ונבזים אין הדבר כן כי תמיד גר ונתישב בבית לבן לא נתישב עם אדם אחר בעולם וזה ודאי אינו קלון גם לך כי לבן אחי אמנו הוא ואדם גדול ונכבד בארצו הוא והישיב' בביתו כמו הישיבה בבית יצחק. ובזה הסיר מלבו הגנות הראשון שמצד הכבוד שלא יגיע ממנו גנאי למעלתו בהיותו אחיו. וכנגד הגנות השני שאפשר שיחשוב אמר ויהי לי שור וחמור כלומר אל תחשוב שאני בא אליך עני ואביון וחסר לחם לשתתבזה באחותי כי הנה יש לי קנינים גשמיים הרבה עבדים ושפחות עושר וכבוד אתי שהם שלמות האדם בחיים זמניים האלה ויהי לי שור וחמור וגו' שם המין כדברי הרא"בע. והנה שלחתי להגיד כל זה לאדני ע"י שליחות כדי שאמצא חן בעיניך כשאלך לראותך ולא אקל בעיניך כי ממה שתשמע מהשלוחים האלה תדע מעניני עד שאמצא חן בעיניך בבואי לפניך ותראה שהשלוחים הלכו ולא הגיעו לארצה שעיר שדה אדום לדבר לו כי כבר מצאו את עשו בדרך וכפי צואת יעקב אליהם לא היה ראוי לדבר לו דבר ולכן שבו אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו ר"ל לא באנו אל ארצה שעיר אבל באנו אל עשו לפי שהוא בדרך כבר בא לפניו כמו שאתה הולך לקראתו וארבע מאות איש כאדם נכבד וגדול ולכן לא דברנו לו דבר מן השליחות כדי שלא לעבור על מצותיך ועם מה שפירשתי בזה הדרך יותרו השאלות הב' והג' והד'. והדרך השני בבאור זה הוא שיעקב רצה להסיר מלבי עשו שנאתו על ענין הבכורה והברכות ולכן שלח אליו מלאכיו להשתעבד לפניו כמו שראוי שיעשה הבן הצעיר לאחיו הגדול ממנו שיכבדהו ויעבדהו כאביו. והנה שלח שלוחיו שילכו לו אל ארצו כי עם היות בלתי צריך ללכת שם היה שולח מלאכיו ושלוחיו לארץ שעיר מקום מושבו לבקרו בביתו בארצו. והנה לא הלך יעקב בעצמו כי לא יוכל לעזוב הנשים והטף ולכן ללכת לארץ שעיר היה ראוי לשלוח שלוחים בהכרח. וצוה אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו ר"ל שאם יפגשו בדרך אנשי עשו יאמרו שהם לעשו אדוניהם עבדיו משרתיו עושי רצונו או שהיו שלוחים הולכים אליו כי בזה יעברו בטוחים ולא יהרגום אנשי דמים ומרמה אשר עמו. וצוה אותם שיאמרו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ר"ל כה אמר יעקב שהוא עבדך לא גבור וגדול כמו שחשבת עם לבן גרתי והודיעו בזה שלא היה כל הזמן הזה בורח מלפניו על ברכותיו כי אם היה בורח לא היה הולך אצל לבן שהיה קרוב אליו גם כן ויוכל עשו ללכת שמה כרצונו אבל הלך שמה לקחת אשה במצות אביו וזהו עם לבן גרתי. גם הודיעו זה לתכלית אחר כאומר אם מצאתי און לי דע לך שלא היה מכח הברכות שברכני אבי אלא שעם לבן גרתי לא יום אחד ולא יומים אלא עשרים שנה וזהו ואחר עד עתה. ועכ"ז דבר מעט הרוחתי שור וחמור צאן ועבד ושפחה מכל דבר חלק מועט ואשלחה כל זה להגיד לאדני למצא חן בעיניך כאשר תדע שלא הועילו לי הברכות ולא הרוחתי דבר מכחם אלא מכחי ומיגיע כפי. וכבר נטה רש"י לדרך הזה בכללות ענינו עם היות שלא פירש הפסוקים כן. וספר הכתוב ששבו המלאכים אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך. והנראה מהשלוחים שלא היו יודעים משטמת עשו מיעקב ולכן כאשר הלכו לו ודברו אליו שליחותם הוא השיבם הנה הוא הולך לקראתו. וחשבו שהיה הולך לכבדו ומפני זה שבו אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו כלומר למה תקראהו אדוני והוא אינו אלא כאח אוהב נאמן כי הנה גם הוא הולך לקראתך ר"ל לא די שיקבל שליחותיך אבל גם הוא בעצמו הולך ובא לקראתך לקבל אותך וארבע מאות איש עמו לכבדך. אבל יעקב שהיה יודע אמתת הדבר ורשעתו לבדו לא נתפתה בזה ויירא יעקב מאד מביאתו ויצר לו מד' מאות איש שהיה מביא עמו כי ידע כי למלחמה הוא בא והותרו בכל א' מהדרכים האלה שאלת ב' וג' וד':

פסוק חעריכה

ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו' עד ויצו את הראשון כי יפגשך וגו'. פחד יעקב ויראתו מעשו לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו ביעודיו כי באמת לבו בטוח בי"י אבל היה פחדו כדרך הגבור האמתי שבהכנסו למלחמה יפחד מהמות וירגיש בסכנה אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המות היפה וכמו שזכר הפלוסוף בספר המדות ומי שיכנס למלחמה לחשבו שלא ימות לא יקרא נדיב כי לא עשה זה לטוב בחירתו אלא מפני היותו מבזה את הממון ולכן ראוי לגבור שיתעצב מן המות ועכ"ז יבחר בה מצד המעלה ולנדיב שיאהב הממון אבל יתנהג מצד המעלה. וכן היה ענין יעקב כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו בשם ית' וביעודיו כי יהיה הולך אליו לחשבו שיתנהג עמו כאח. אבל עתה ששער בשנאתו אותו וידע זה בבירור עד שהכח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה כי ראה ופחד ועכ"ז שכלו המנהיג את הכח המתעורר אשר לו כמו שראוי לבעל המעלה גער בו על פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו זה באמת הראוי להקרא מאמין בנבואתו ובוטח ביעוד אלהיו ואין זה אלא כמו מי שיראה אשה יפה אסורה לו מן התורה והתאוה אליה בכחו החמרי אבל שכלו בחשק תורתו לא יעזוב את הכח החמרי לרדוף אחריה אבל יטה ממנה שאין ספק שאם לא רדף אחרי התאוה ההיא לא היה לו זכות בנטיה ממנה וכמ"ש לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר וכו' הנה א"כ פחד יעקב היה מהכרח החומר ובטחונו היה מפאת שכלו להבטחתו ביעודיו כי אלו לא היה בוטח היה מבקש אופנים אחרים להצלתו מהבריחה או האסיפה לעיר דלתים ובריח ובין זה וזה ישלח אל יצחק אביו שישמע אליו עשו. והוא לא חשש לדבר מזה אבל לן בלילה ההוא במחנה כי לא ירא מעשו והלך כנגדו כי היה בוטח בי"י וביעודיו וזה הדרך האמתי בהתר הספק הזה וכבר נמצא אצלינו דומה לו כל היום שבהיות חולה חכם אחד יודע בטבעו יבחר לקתת סם משלשל יודע בודאי שיועיל לו בהרקתו ועכ"ז יתפעל חמרו וטבעו תסמר שערת בשרו בלקיחתו. כן היה פחד יעקב כפי חמרו ואמונתו ובטחונו כפי שכלו ואמונתו. ומפני שהיה יעקב בוטח ביעודיו לא הוצרך ית' להבטיחו עוד ולחזקו לאמר אל תירא יעקב כי אתך אני לא מפני שהיה פושע בברית שכרת עם לבן ולא בדבר אחר כמו שחשב הרמב"ן חלילה וחס כי יעקב תמים היה בדרכיו אלא שהוא לא היה מסתפק בהבטחתו. ולכן לא הוצרך להבטיחו עוד והותרו במה שפירשתי בזה שאלה ה' ו'. ולפי שראוי לכל אדם שלא יתרפה ביום צרה אבל שישתדל בהכנות הראויו' לשיגיע למבוקשו ושלא יסמוך במעשיו על הנס מבלי השתדלותו לכן זכר הכתוב כל מה שעשה מההשתדלות בזה. אם ראשונה שחצה את העם אשר אתו והצאן והבקר והגמלים לשני מחנות. והנראה לי בזה הוא שיעקב עשה שני מחנות מכל העם אשר אתו מהצאן והבקר והגמלים ושאר המקנה. אבל לא שם נשיו וילדיו כי אם במחנה האחד מהם בלבד ושהפריד אותם המחנות מרחק רב זה מזה גם עשה בזה התחכמות אחר שהעביר המחנה האחד מהם רוצה לומר אותו שהיו בו נשיו וילדיו את מעבר יבוק והוליך אותם אחר הנחל שהוא הצד האחר ממה שהיה מחשבתו שיבא עשו כי עשו היה אפשר שיבא מהצד האחד מהנחל או מהצד האחר ממנו. ויעקב שם המחנה שלא היו בו נשים ולא ילדים מהצד שהיה יותר אפשרי וקרוב כפי מחשבתו שיבא עשו והמחנה האחר שבו היו הנשים והבנים העביר בלילה מעבר הנחל והניחם שם בחשבו שאם יבא עשו אל המחנה האחת היותר מוכנת כפי מחשבתו והיא אשר לא היו בו נשיו וילדיו שעשו יתעסק עם העם אשר בו שילחמו עמו להציל את המקנה ויגזול את הרכוש אשר שם ואולי יחשוב ששם כל רכושו ואין לו דבר אחר זולתו ובזה יעבור זמן לשיהיה המחנה הנשאר אחר הנהר אשר שם הנשים והילדים לפלטה כי יהיה להם פנאי לברוח או לא יתן לב עשו אליהם והם היו עקר הבית לא הרכוש ולפי שהיה יעקב מפחד שמא יבא עשו מהצד האחר של הנחל ויפגוש במחנה הנשים והילדים הפך רצונו הוצרך להפיל תחנתו לפני אלהיו שיציל אותו מחנה העקרי מיד עשו כי ירא אותו פן יבא ויכה אם על בנים ששם היו כלם. ומחשבות האל כלם לטובה על יעקב שסבב שיבא עשו מהצד שהיה שם מחנה הנשים והילדים באופן שראה את כלם ובמקום שהיה כבר חפץ יעקב שיקח עשו ויגזול המחנה האחד הבלתי עקרי ויתפייס בו לא היה הדבר כן כי שני המחנות היו לפלטה לקיים רבות מחשבות בלב איש ועצת י"י היא תקום. הנה התבאר מזה שע"כפ עשה יעקב שתי המחנות ושלא העביר הנחל כי אם אחת מהם אותו ששם נשים וילדיו ושאותה מחנה פגש עשו וששניהם יחד היו לפלטה ואחר כך כאשר עבר עשו לדרכו התחברו המחנות והיו לאחדים בידו של יעקב והותרה בזה השאלה הז'. והסתכל בדברי התפלה ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם וגו' כי כאשר גופו של יעקב פחד ונתיירא מעשו והאנשים הבאים נגדו אמר יעקב כפי שכלו ואמונתו והבטחתו לעצמו ולגופו אל תירא ואל תחת כי יש י"י בקרבנו ומה יעשה לי אדם לכך לא אמר ויתפלל ולא ויצעק אלא ויאמר יעקב כאלו הוא אמר לטבעו כן והוא ישיב אמריו ויהיו דבריו מכוונים נגדו יתברך אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ר"ל שבזכות אבותיו היה ראוי שיעשה עמו הקב"ה חסד כפי הדין כי אין ראוי שאבותיו אשר התהלכו לפניו ילדו לריק ויגעו לבהלה. ואמנם מצד עצמו אמר י"י האומר אלי וגו'. כי הנה היה מבקש ממדת הרחמים לא ממדת הדין שלא יספיק זכותו לכך. ואמנם אמרו קטונתי מכל החסדים וגו' אפשר לפרש לתת טעם למה ישאל ממדת הרחמים ולא ממדת הדין ככל אבותיו ואמר שהיה זה לפי שקטון הוא מהכיל שיבקש ממדת הדין כי זכור היה שבמקלו כעני ודל עבר את הירדן ועכשו היה לו כ"כ מהרכוש שעשה ממנו שני מחנות כמו שזכר. אבל היותר נכון אצלי הוא שזכר ההבטחה שהבטיחו יתברך בצאתו מבית לבן וזהו האומר אלי ברחמיו וברוב חסדיו שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך כי עם היות שלא נאמר שם אלא ואהיה עמך הנה יעקב זכר דברי נבואתו כפי מה שהבין שהיה ואיטיבה עמך שחשב שהנה ההטבה הזאת אין ראוי שיחשוב שהיתה ברבות הקנינים צאן ובקר ועבודה רבה כי הנה כבר היו לו מהטובות ההן יותר מן הראוי בערכו וזהו קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך והראיה כי במקלי עברתי את הירדן הזה כשיצאתי מבית אבי ועתה נתעשרתי כ"כ שעשיתי מאשר לי שתי מחנות. הנה אם כן אין ההטבה שיעד רבוי הקנינים כי מה יתן ומה יוסיף לי עוד לכן הצילני נא וגו' כי זאת תהיה ההטבה האמתית בשמירת בני ונשי. ואפשר עוד לפרש שהוא סמוך להצילני נא. ר"ל כיון שאתה הבטחתני ואיטיבה עמך. ואין ראוי לפרש על טובת העושר והקנינים יהיה נא מחסדך לקיימו בשמירת בני ונשי כי הנה עתה הייתי לב' מחנות והם שתי המחנות אשר עשיתי ולכן לא אשאל ולא אנסה את י"י שישמור שניהם אבל שאלתי ובקשתי היא שתצילני נא מיד אחי מיד עשו שלא יבא כה כי ירא אנכי אותו ר"ל כי ירא אנכי אותו המחנה פן יבא עשו עליו ואז בהכרח יכני כמו שיכה האדם את האם הרובצת על הבנים או על האפרוחים או על הבצים כי ככה אשים אני גופי עליהם ואם יהרוג אותם אותי יהרוג ראשונה ואיך יהיה הדבר הרע הזה. ואתה אמרת במראת הסלם אתה מעצמך מבלי בקשתי אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב ולכן עליך מוטלת שמירת המחנה הזה שאני בו כי אם יעודך יתקיים גם כן יהיה בבני כמו שיהיה בי. הנה התבאר למה זכר יעקב ראשונה ההבטחה האחרונה שהיה מפני שכחה היה יותר קרוב ושלא יוכל אדם לומר שכבר נתקיימה. והנה לא זכר מה שנאמר לו במראת הסלם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת לפי שחשב יעקב שכבר נתקיימה בו ושכבר שב אל האדמה כי הוא כבר היה בגבול ארץ כנען כדעת רש"י אבל כבר זכר אותו יעוד ואתה אמרת היטב איטיב עמך שנכלל במה שנאמר לו שם כי עם היות שלא נאמר לו שם בזה הלשון הנה נכלל במה שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ וגו' והנה אנכי עמך והתבאר ג"כ מאמר קטונתי מכל החסדים וגו' והותרו שאלות ח' וט'. והנה אמר אח"ז וילן שם בלילה ההוא לשתי תכליות הא' להודיע בטחונו של יעקב שלא ברח ושלא נאסף אל עיר סוגרת ומסוגרת כי בהיותו בוטח באלהיו לן שם בלילה ההוא בהיות עשו קרוב אליו ולא ירא ממנו. והב' להגיד שכאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם אז בעת צרתו במראה או בחזיון לילה ויחזקהו בהבטחתו ויודיעהו את אשר יעשה ולכן לן שם בלילה ההוא והכין עצמו לנבואה אבל לא נגלה עליו אז האלדים. אולי שהיה זה בעבור ששלח מלאכים לעשו ונשתעבד אליו באמרו כה אמר עבדך יעקב. ודרשו עליו עובר ומתעבר על ריב לא לו. גם אפשר שנתיחס לו אשם במה שחצה את אנשיו וקנינו לשני מחנות כאלו היה מעצור ביד השם להושיע שניהם יחד וכמו שהיה ומפני זה וגם מפני שיעקב ישתדל בענין הדורון שהיה נכון בעיני האלדים לתתן לו לכן לא הבטיחו עוד. ומפני זה לא באתהו הנבואה בלילה ההוא האמנם באה לו בלילה אחריו וכמו שיתבאר והותרה בזה השאלה והנה ראה יעקב לשלוח מנחה גדולה לעשו כדי לשמחו במתנתו וכדי להראות לו את כבוד עשרו כי בהיותו שולח מנחה כזאת מורה שיהיה רכושו רב ואוהבי עשיר רבים. גם נתכוון שהיה ראוי לתת לעשו מתנה בעין יפה על הבכורה אשר נתן לו כי בשעת המעשה לא נתן לו אלא לחם ונזיד עדשים ולכן לקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ר"ל אם כפי מעלתו שהיה עשו שר וגדול ואם להיותו אחיו ולהתנצלותו ממה שלא שלח לו דברים אחרים יותר יקרים מזה אמר מן הבא בידו כי כך דרך שולחי מנחה שיאמר שלא ישלחוה כפי כבוד השר שהובאה לו כי אם מהבא בידו והנמצא אצלו. והנה שלח הזכרים עם הנקבות במספרם כמשפטם כדי שיראה עשו וירצה שיהיה הדורון תמיד קיים לכבוד ולתפארת ולא יערב בם מקצה אחר וככה יהיה לרצון תמיד לפניו ואולי ישלת השם ברכה בבהמות ההן וידגו לרוב ובזה תתמיד האחוה בין אחים וכדי שעשו ישער תכונת המנחה מסודרת בחכמה ודעת צוה יעקב את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כדי שיהיה שהות לעיין בזווגים ההם עם שביעת עינו של רשע:

פסוק יחעריכה

ויצו את הראשון וגו' עד ויותר יעקב לבדו וגו'. לפי שהענין בעצמו היה מורה שמנחה היא שלוחה לכן הזהיר יעקב את הראשון כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואין הכוונה שישאלהו השאלות האלו כלם יחד למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ויהיה הווי"ן האלה במקום או ונקראו וא"ו המחלוקת כמו ומחלל אביו ואמו כי חשב יעקב שאלו היו שאלות ראויות לשאול כפי הנהוג והזהירם שבהיותו שואל אחת מהשאלות האלה ישיבוהו כל מה שאמר לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו וצוה את הראשון שיאמר והנה גם הוא אחרינו כדי להגדיל את הדורון כאומר ולא זו בלבד היא המנחה. וכן צוה את השני גם את השלישי שיאמרו כלם וזהו כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו רוצה לומר כאשר ישאל לכם השאלות שזכר. והיה מחכמת יעקב בצואה הזאת מה שאומר שמפני שהוא היה ירא אם היתה כוונת עשו להרגו ולהלחם בו אם לא עשה זה הנסיון מהמנחה ולא צוה את עבדיו שיוליכוה אליו ויתנוה לו אבל שילכו לדרכם לפניו ואם הוא ישאלם השאלות ההן שזכר מורה שחפצו ללקחה וכוונתו להשלים עמו ואז יאמרו לו מנחה היא שלוחה וגו' ויתנוה לו. אמנם אם הוא ברשעתו וזדונו לא ישאלם דבר בראותו שהיה בסדר מנחה אות היא שכוונתו רעה ולהלחם הוא בא כנגדו ולכן צוה שלא יתנו לו דבר אבל יעברו לפניו וילכו לדרכם ואין מעצור ביד השם מהושיע וכן היה שלא שאלם דבר ולא נתנו לו את המנחה כלל עד שאחר כך שאל ליעקב מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי והותרה בזה השאלה הי"א. ואמנם אמרו עוד ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ענינו כפי המפרשים שצוה את הראשון והשני וכל ההולכים אחרי העדרים כדברים האלה תדברון אל עשו במוצאכם אותו והם מה שזכר שישיבו לו כשישאלם רוצה לומר שאין להקפיד על סגנון הדברים אלא שתהיה זאת הכוונה וזהו כדברים האלה ולדעתי כפי הדרך שזכרתי יהיה ענינו שאת הראשון צוה כשישאלהו מנחה היא שלוחה וגומר. אבל אם לא ישאלהו דבר יעבור ולא ידבר כי הנה הראשון שהיה עם המנחה יאות לומר הוא מנחה היא שלוחה לא ההולכים אחריו. אבל אם לא יתנו את המנחה צוה את השני גם את הג' ולשאר ההולכים אחר העדרים שהם מעצמם ידברו אל עשו במוצאכם אותו כדברים אלה שיזכור והם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ר"ל לא תחשוב שיעקב בורח מפניך פוחד וחרד כי כמו שאנו באנו לפניך עם המקנה הזה ככה גם הוא אחרינו ולא ידברו לו כלל מהמנחה אבל יודיעוהו שאינו ירא ממנו. וזה טעם ואמרתם ר"ל אל תפחדו ואל תיראו מלומר לו כן. והנה לא צוה בזה את הראשון לפי שעליו היה מוטל ענין המנחה ועל השאר הדברים המפורסמים בפי ההמון. ואפשר לפרש עוד באלה הפסוקים כי יעקב חשב שלא היה ראוי ונאות להחניף את עשו במנחה ודברים רכים בהיותו אויב מפורסם לו כי זה מורה על פחדו וחרדתו ממנו וחרדת אדם יתן מוקש. והנה אם היה עשו שקט בארץ שעיר מקום מושבו בדעתו שיעקב הלך לדרכו לא היה מורה בזה איבה ושנאה עליו. אמנם ביציאתו משם לקראתו כשמע את שמעו וארבע מאות איש עמו כבר היה מתפרסם לו לאויב ומגלה שהיה רצונו להלחם בו. ולכן התחכם לשלוח את המנחה לשכך חמתו אבל להורות שהוא לא היה יודע שיצא לקראתו לשטן לו אלא שהיתה מחשבת יעקב שעדין עשו היה בשעיר מתכה ביאתו שמה כאוהב ואח. ומפני זה צוה את עבדיו ההולכים עם המנחה שיאמרו שהיו מוליכין המנחה לשעיר אל עשו כאלו לא היה דעתו של יעקב כששלחה שהוא היה בדרך ושיעשו עצמם שאינם מכירים את עשו כשיפגעו אותו ושחושבים שעדין הוא בשעיר. וחשב יעקב כי הוא בראותו את המנחה שאל את הרועים למי הם ואנה ילכו ושישיבו אותו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו ר"ל באשר הוא שם כי יראו עצמם כאלו אינם יודעים שהוא עשו וזה טעם לאדוני לעשיו בלשון נסתר. ואמר לעבדך ליעקב כי בראותו אותו שר וגדול אמרו בדרך מוסר לעבדך ליעקב כי לכל אדם גדול ראוי לומר כן. ומפני שחשש אולי בזדונו ובגוב' לבו לא ישאלם דבר הוצרך לצוות' עוד כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו ר"ל שא"עפ שלא ישאלם עשו דבר הם מעצמם יאמרו אליו כדברים האלו והוא מה שכבר אמר מנחה היא וגו'. כי רצה כי עכ"פ יכנסו כדברים ההם באזניו. והנה אמר עוד ואמרתם גם הנה וגומר להזהירם שאחרי שידברו מענין המנחה מה שצוה אותם יאמרו לו עוד מעצמם באמירה שנית גם הנה עבדך יעקב אחרינו. והיה זה כדי שיביטו בו ויראו אם יתאדמו פניו ויתפעל בשמעו שהוא בא אצלו. וכדי שירגישו היטב בדבר צוה אותם שגם פעם שנית יאמרו זה אחרי תשלום המנחה וזה ענין ואמרתם לפי שהיא אמירה שנית שיאמרו. ואמנם אמרו כי אמר אכפרה פניו במנחה וגו'. כבר ראית דברי המפרשים בו שאנקלוס חשב שהם דברי התורה התנצלות בעד יעקב למה שלח לעשו המנחה ופירש אכפרה פניו מלשון פני י"י בעושי רע. ופניה לא היו לה עוד שהוא לשון כעס. אבל ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני פירש אותה מלשון פני' ממש. והרא"בע כן דעתו שהם דברי התורה. אמנם הרמב"ן חשב שהם דברי יעקב ומעצם השליחות וכמה מהספקות יתחייבו לדעתו ונראה לי לפרשו כפי כל אחד מהדרכים באופנים אחרים כפי מה שפירשו הם אם כפי הדרך האחד שהם דברי התורה שבאה התורה לתת טעם מדוע שלח יעקב את המנחה ועם התנאים ההם שאם ישאל יתנוה לו. ואם לא ישאל שיאמרו לו עזות שגם הוא הולך לקראתו ולא יירא ממנו ולכן אמרה התורה הנה יעקב שלח את המנחה והתנה לשלוחיו שיתנוה לו אם ישאל למי אתה וגו' לפי שאמר בלבו וחשב אכפרה פניו ואבטל רוגזו במנחה ההולכת לפני ואם ישאל בעדה מורה שיחפוץ בה ואם יקבלה לא יכוין להרגני. ואמנם צוה שאם לא ישאל כן שלא יתנו לו את המנחה ושיאמרו לו תמיד שיבא אליו לפי שיעקב היה אמיץ לבו בגבורים. ואמר אין ספק שאחרי כן בהכרח אראה פניו ר"ל נתראה פנים אל פנים במלחמה והוא חושב שאני אשא ואסבול פני כעסו שיהרגני ואולי יהיה בהפך שהוא ישא פני וכעסי ויקבל הרעה ממני כי לי"י המלחמה ובידו להושיע לאשר ירצה ויהיה לפי זה כל לשון פנים שבא בפסוק זה אכפרה פניו אראה פניו ישא פני כלם לשון כעס. אמנם כפי הדרך השני יהיה פירושו שגם אלה דברים שצוה יעקב שיאמרו שלוחיו לעשו מדרך המוסר שאין ספק שהיה עליו חטאת ופשע בשלא בא לשחר פני אדוניו זה עשרים שנה ושלכן שלח את המנחה הזאת כחוטא המביא קרבן על חטאו כי אמר אכפרה פניו אשר לו שחרתי במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו ואולי ישא פני שאולי שירצה לראות את פני עתה כי מזולת המנחה איני ראוי לראות פני מעלתו ולא שמעלתו ישא פני אחרי שנתאחרתי כל כך בראייתם ויפורשו לפי זה הפנים הנזכרים בפסוק הזה כלם פנים ממש לא לשון כעס. ויהיה אם כן כללות המאמר דרך מוסר ופיוס עם מנחה וכפי מה שפירשתי בכל א' מהדרכים האלה בפסוקים הותרו השאלות י"ב וי"ג. וספר הכתוב שעברה המנחה על פניו לפי שהוא צוה אליהם שילכו לאטם ולא יתרחקו והוא ילך סמוך אליהם לא דרך יום כמו שפירש"י על עברו לפני אלא כמעט אחריהם כי חשב יעקב ללכת הוא לבדו לראות את עשו סמוך לקבול המנחה כדי שימצאהו בשמחה ולא יעבור עליו זמן באופן שלא ישכח כל השבע ולא יעבור עת הרצון האמנם לן בלילה ההוא במחנה היותר עקרי ואהוב אצלו ששם נשיו וילדיו כי המחנה האחר כבר הרחיקו משם בלילה ההוא ולהסתיר הענין לקח את נשיו וילדיו ויעבירם את הנחל האמנם היה כל כך נפשו קשורה בנפשם כי לבדו הוא עבר את מעבר יבוק לראות הגבהו המים כי יותר רצה לסכן עצמו מלסכן אותם באותה העברה ועל זאת ההעברה הראשונה אמר בלשון יחיד ויעבור את מעבר יבוק ואחרי כן שהיה המעבר בטוח לקח אותם אחד אל אחד והעבירם ועל זה אומר שנית ויקחם ויעבירם את הנחל כי לקחם על זרועותיו והעבירם שם. ואמנם הרכוש והמקנה אשר לו במחנה ההוא לא העבירו יעקב בעצמו כמו שהעביר את הנשים ואת הילדים אבל העביר הכל במצותו על ידי עבדיו ועל זה אמר ויעבר את אשר לו שהעבירו על ידי צווי ביד עבדיו והותרה השאלה הי"ד:

פסוק כהעריכה

ויותר יעקב לבדו עד וישא עיניו וירא. צריך לבאר ראשונה הענין הזה על פי הפשט והמשל הנגלה ואחר כך אחקור במה שיורה וירמוז עליו. זכר הכתוב שיעקב נשאר יחידי שמה כי הוא אחרי שהעביר את נשיו ואת ילדיו חזר לצוות על העברת כל אשר לו והיה שם עד שעבדיו העבירו הכל ומפני זה נשאר לבדו מעבר הנהר וזה ענין מה שאמרו ז"ל שחזר על פכים קטנים כי היה בעיניו כל הרכוש כפכים קטני' ביחס הנשים והבנים ובהיותו יחיד שם ראה איש אחד שנאבק עמו והתמיד בעמל ההוא עמו כל הלילה עד עלות השחר והיה ההתאבקות הזה שדרך האנשים הצוחקים ומתאבקים זה בזה בידיהם וזרועותיהם לראות איזה יגבר כי ויאבק הוא כמו ויתעפר לשון אבק שמעלים אבק ברגליהם או ענינו ויתקשר או ויתחבק כדברי המפרשים. ולפי שהגבורים בהתאבקות הידים יגברו או ביכולת ועצמה שיקחו את המנגד בזרועותיהם ויפילוהו ארצה או יגברו עליו בערמה שיכו ברגליהם ברגלי המנגדים או בשוקיהם באופן שיכשלו ויפולו ונקרא זה בלשון עם לועז סאנ"קדילייא לכן זכר שראה האיש ההוא שנאבק עמו שלא יכול לו ר"ל שלא יכול עם יעקב להפילו ארצה בעצמה וברוב כח כי היה יעקב אמיץ ממנו ואז בקש לזה ערמה ותחבולה לגעת בכף ירכו של יעקב באופן שיכשל יעקב ויפול לפניו וזהו אמרו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו שענינו כמו שפירש הראב"ע שסרה כף ירך יעקב ממקומה ושהיה מכח יעקב כל כך שעם היות שתקע כף ירכו לא נפל ולא נפרד האיש ממנו אבל תקע ירכו בהאבקו עמו כלומר בהיות על כל פנים יעקב מתאחד ומתאבק עמו כי לא יכול המלאך לא להפיל יעקב ארצה ולא להפריד מבין זרועותיו מידי אביר יעקב. וכאשר התארך הזמן כל כך שכבר עלה עמוד השחר אמר ליעקב שלחני כי עלה השחר רוצה לומר ואתה צריך ללכת לדרכך כי עשו יבא במהרה על כן להנאתך ולטובתך איעצך שתשלחני ותלך לדרכך. אבל יעקב השיבו לא אשלחך כי אם ברכתני וענין הברכה הזאת הוא שיודה שהוא היה מנוצח ממנו ויעקב היה מנצחו כי זאת היא הברכה בין המתאבקים או שיפיל האחד את חבירו ארצה ואז הוא הגובר עליו או שחבירו יברכהו ויודה שהוא גבור ממנו שאז אין צריך התאבקות עוד וילך לו. וכן עשה זה האיש המתאבק עם יעקב שם שאמר לו מה שמו ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך מלשון עקב כי עתה התחזקת עלי בזרועותיך אבל תקרא ישראל. כי שרית עם אלדים ועם אנשים ותוכל רוצה לומר ביכולת וכח גדול שרית ומשלת עלי להחזיקני בעל כרחי ולא בערמה כמוני גברת עלי ואמר עם אלדים ועם אנשים לפי שהוא היה מכלל האלדים ר"ל מלאך עליון כפי האמת ומכלל האנשים כפי הנראה ובזה גלה לו שלא היה איש בהחלט כ"א מכלל הנבדלים. או שאמר כי שרית עם אלדים במה שגברת עלי ועם אנשים עם אחיך עשו בלקחך את ברכתו ויכולת לעשות כל זה. והנה ראה יעקב ג"כ לשאול מה שמו גם כן לפי שכאשר ידע שהוא מלאך אלדים נכספה וגם כלתה נפשו לדעת אם נפקד עליו מלאך של רחמים או מלאך אכזרי ישולח בו האמנם לא אמר למלאך מה שמך כמו שהוא אמר אליו אלא בלשון מוסר וכבוד אמר לו הגידה נא שמך ר"ל בבקשה ממך אדני שתגיד לי שמך והמלאך השיבו למה זה תשאל לשמי. והנה אמר זה לפי שדרך הלוחמים כשינצחו ויתפשו זה את זה שיהיה המנוצח משתעבד ונכנע למנצח אותו וכאשר יתן לו המנצח רשות ללכת לדרכו הנה המנצח יודיעהו שמו כדי שיוכל המנצח לקראו בכל עת שירצה ויהי' המנוצח חייב לבא לפניו כשיקראהו ולזה חשש המלאך שמא יעקב היה שואל שמו לזה התכלית שיוכל לקראו כשירצה והוא יבא לפניו כעבד לפני אדוניו ויען לא יאות זה במלאכי עליון כי איך ישתעבדו אל בני אדם לכן אמר לו למה זה תשאל לשמי האם חשבת שאבא כשתקראני זה בלתי אפשר ולכן ברך אותו שם לומר כי לא יבא עוד אליו לברכו פעם אחרת. או שאמר לו זה כאומר התחשוב שאני אשנה את שמי כאשר אני שניתי שמך אין זה. והרמב"ן פירש למה זה תשאל לשמי כי אין לך בידיעת שמי תועלת יען כי אין היכולת בלתי לי"י לבדו אם תקראני לא אענך ומצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צויתי גם נכון הוא. ובמה שפירשתי בזה הותרו השאלות הט"ו וה"יו. ואמנם אם היה הענין הזה במראה הנבואה או בהקיץ כבר ידעת דעת הרב המורה בפ"מג ח"א שהיה זה כלו במראה הנבואה ושהיתה הנבואה הזאת כלל ופרט כי בתחלה ספר בכלל שיעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלדים ואחר כך ספר איך קרה זה בפרט ואמר ששלח יעקב מלאכים לעשו וענין השליחות הראשון והמנחה ושנשאר יחידי בלילה והתאבק איש עמו וזו היא ענין הנבואה. והנה הרמב"ן הקשה עליו ואמר אם היה זה במראה הנבואה איך בבקר היה צולע על ירכו ואני כבר כתבתי כי אותו ספק אין התירו ממה שיקשה לפי שכבר נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שהם יגיעו כלי הנפש להנעה מה הלא תראה שיחלום החולם ששוכב עם אשה ומאותו חלום יראה קרי כאלו היה עושה אותו פועל בהקיץ ואחר שהוא נופל ממקום גבוה ויתנועעו איבריו כלם תנועה חזקה בשינה עד שיקץ מאותה תנועה וכל זה יראה מן החוש לכן לא ירוחק שבהיות יעקב בחלום נבואתו רואה ההתאבקות ההוא ושנגע בכף ירכו התפעל כל כך טבעו ומפני הרושם שעשה בו דמיונו באותו חלום שהכלים הגופיים נפגעו בזה ונשאר צולע על ירכו וכמו שזכרתי שם וכן זכרו הר"לבג במקום הזה גם כן. הנה אין בזה ספק על הרב המורה. אבל אני מצאתי על דעתו ספק אחר יותר עצמי וחזק והתימה מהרמ"בן איך לא הרגיש בו. והוא שאיך יאמר הרב שהמראה הזה כלל ופרט והנה מה שאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלדים ואמר מחנה אלדים זה היה במקום שנקרא מחניים. ואמנם ההתאבקו' שהוא הפרט היה בפנואל והם שתי מקומות נבדלים זה מזה ויתחייב ממנו שלא היו המעשים שנעשו בהם אחד אלא מתחלפים ואין המראה א"כ כלל ופט כמ"ש. ואמנם הרלב"ג כתב ג"כ שהיה זה במראה הנבואה אבל ערב בזה דברים אחרים שהם בלתי מסכימים בהיות הדבר נבואיי וזה שהוא כתב שהיה להתאבקות הנראה בעת השינה ג' סבות הא' חוזק הדבקות שהיה ליעקב עם זה המלאך והשנית מה ששוטטה בו מחשבתו בהקיץ להמציא תחבולות להפיל עשו אם יבא עליו להכותו. והג' הכאב שנתתחדש לו בשינה בכף הירך וביאר הסבה השלישית באמרו שכבר יתעורר הדמיון מהדברים כ"כ שיתפעל מהם הטבע לזה יקחו הרופאים ראיה חזקה מחלומות החולה על הליחה הגוברת והמשל יגע החולה בדבר קר יחלום שהוא נכנם במים קרים או שירד עליו הקרח והכפור. ואם יגע בדבר חם יחלום שהוא באש או שהשמש מכה עליו ומה שידמה לזה ולזה כשיגבר המותר הזרעי באדם ויתעורר לצאת יחלום שהוא שוכב עם אשה וזה מבואר בחוש. וככה כשיתחדש לאדם כאב בעת השינה בסבה טבעית או מקרית איזו שתהיה יחלום שהוא ילחם עם איש אחד ויכהו במקום אותו הכאב. ובהיות הענין כן כבר אפשר שקרה ליעקב מהעמל אשר יעמול בהעברת כל אשר לו בנחל ומקום המים ההם שנתחדש לו כאב מזה בכף הירך בעת השינה ולכן נדמה לו בחלומו שהתאבק עם איש ותקע כף ירכו בהאבקו עמו זהו דעתו במלותיו. ואתה רואה שבדעתו קשיא רישא אסיפה כ"א היתה המראה נבואיית לא נתחדשה לו מהקור והעמל שלקח בהעברת הנחל והכאב שבדרך טבע נתחדש משם ואם הוא חדוש כפי הטבע לא יפול דמיון הנבואה אלא שכוונתו היא באמת הסבה האחרונה שזכר ושאר הסבות היו הסברת פנים לפרסום ולא מלבו. ואשר אחשבהו אני בזה הוא שזה קרה ליעקב בהקיץ ולא בחלום ושלכן אמר הכתוב ויותר יעקב לבדו ואם היה בחלום מה לו שיהיה יחידי או בחברה אלא שהוא בהיותו שם יחידי נראה לו בנבואה מוחשת מושגת לחושיו על הדרך אשר זכרתי בפרשת וירא אליו י"י שהיה איש מתאבק או מתקשר עמו משתדל להתגבר עליו ולהפילו ארצה להרגו ולא יכול לו וכמו שנזכר במראה וח"זל אמרו שהיה זה שרו של עשו. ואין ראוי שיובן מדבריהם שהיה לעשו בפרטיותו ואישו שר בשמים כי הנה יתחייב שיהיה כן לכל איש ואיש ויהיו אם כן השרים העליונים בב"ת כמספר האישים אשר עברו ושיעברו עוד כל ימי הארץ. אבל דעתם כדברי הראב"ע שיש לכל עם ועם שר ומזל בשמים ולאומות אדום אשר עשו התחלתה היה שר ג"כ כמו שנזכר בדניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס. ואותו שר המיוחד לזרע עשו ואומתו אמר שנראה הלילה ההוא ליעקב והיה זה בהקיץ בנבואה מוחשת ותכלית הנבואה ההיא היה להבטיח את יעקב שלא יירא מעשו אחיו ולכן הראהו מתאבק עמו כאדם רוצה להתגבר עליו וגם להמיתו ושלא יכול לו לפי שהקדוש ברוך הוא לא יספיק בידו ולא יניחהו להרע עמו. והראהו עוד שנגע בכף ירך יעקב שהוא רמז לזרעו שכבר יוכל להרע לזרעו כי הירך יאמר על הזרע כמ"ש יוצאי ירך יעקב והודיעו שיכה ויגע בזרעו של יעקב ובבניו בהאבקו עמו ר"ל כל עוד שיהיה זרעו של יעקב בתוך בני עשו אבל שכבר יבואו ימים שישאל זרע עשו רשות והצלה מזרע יעקב ויאמר שלחני כעבד השואל רשות מאת רבו וזה יהיה כי עלה השחר וזה יהיה לזמן הגאולה העתידה שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכבר תיאר הנביא הגאולה בשחר וזריחת השמש כמו שאמר ועליך יזרח י"י וכבודו עליך יראה. ושישראל יכביד עלו עליו ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. והברכה היא מ"ש חכמינו ז"ל ההודאה בברכות יצחק בעל כרחו. הנה התבאר צורך הנבואה הזאת ליעקב שהיא כלה להבטיחו שלא יירא מעשו כי הוא לא ירע עמו הן אמת שירע עם זרעו עד עלות השחר רוצה לומר עד יסור השחרירות והגלות והוא בזמן הגאולה העתידה. וכבר יורה על אמתת מה שביארתי רוצה לומר מהיות המראה הזאת בהקיץ דברים. ראשון שקרא יעקב שם המקום פניאל ולא היה אצלם קריאת שם למקום אלא מפני פועל זר ומבהיל שנעשה שם לא מפני שחלם חלום ומה לו למקום אצל חלום. ובעבור שבמראה ההיא מספרת שני דברים מבהילים והם המראה שראה המלאך בהקיץ והסכנה שהיה בה בהאבקו עמו לכן נתן טעם לקריאת שם לאותו המקום משתי הבחינות והוא אמרו כי ראיתי אלדים פנים אל פנים רוצה לומר בהקיץ לנגד פני זהו כנגד המראה. ותנצל נפשי זהו כנגד הסכנה שנצל ממנה. וענין שני מורה על היות ההשגה ההיא בהקיץ מה שאמר ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו ר"ל שמאותו מעשה נשאר יעקב כל כך מצטער שלא יכול להתנועע כלל וגם זה מורה שלא היה בחלום כי הנה בחלום עם היות שכבר יתפעל האדם התפעלות מועט מהדמיון כיציאת הזרע וכרעש האיברים הנה לא יעשה מזה התפעלות חזק בבטול התנועה אלא שהיה זה בהקיץ. והנה יעקב לא היה יכול להתנועע ולזוז ממקומו כמי שנתקעקעה ירכו אבל כשזרחה השמש מפאת חומו נתחמם יעקב וזרחה עליו שמש צדקה ומרפה והלך עם היותו צולע על ירכו וז"ש (ב"ר פ' ע"ח) חז"ל ויזרח לו השמש לצרכו כד"א וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ואמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה להגיד שלפרסם ולזכור תמיד ענין המראה הזאת שראה יעקב אבינו בעיניו נצטוו ישראל בהר סיני שלא יאכלו בני ישראל החלק מגיד הנשה ההוא אשר על כף הירך כי ההזהרה ההיא בסיני נתנה כמ"ש חז"ל בפרק גיד הנשה. והנה נתבהל יעקב כ"כ מהמראה הזאת לפי שהיתה בהקיץ וראה עצמו כמו שזכרתי בסכנה רבה עם האיש המתאבק עמו וקם עליו להרגו. אבל שאר המראות שראה היו בחלום ואין האדם מתפעל מאד מחלומותיו וגם התבהל ממה שראה מהגלות העתיד לבא על זרעו ביד בני עשו וארכו. וגם בראותו תכליתו שהוא עד עלות השחר וכי כל מה שקרה לו היה סימן לבניו עד הצלעות וכמאמר הנביא ע"ה (מיכה ד' ו') ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך י"י עליהם בהר ציון מעת' ועד עולם והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הי"ז והי"ח: