אבני נזר/יורה דעה/ש

בסוגיא דמופלא הסמוך לאיש.

א

במס' נדה (דף מו.) אמר ר"ה רב הונא: הקדיש [מופלא הסמוך לאיש] ואכל [את הקדישו] לוקה [ואע"ג דבמילתא אחריתי לאו בר עונשין הוא] שנאמר (במדבר ו, ב): "איש כי יפליא לנדור" ו"לא יחל דברו" (במדבר ל, ג) - כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל.

מתיב רב הונא בר יהודה (לרבא) לסיועי לר"ה: "לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל תלמוד לומר "זה הדבר." (במדבר ל, ב)" קתני מיהת לאיסר ולבל יחל חייב.

אימא לאיסור בל יחל. איסור בל יחל מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי, ואי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא איסור נמי ליכא [פרש"י דהא אי אתי רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדיל. אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא].

לאותן המוזהרים עליו. שמע מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו.

הכא במאי עסקינן כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים.

עכ"ל עד כאן לשון הגמ' ויעיי"ש כל הסוגיא :

ב

הנה יש לדקדק טובא בסוגיא.

א) למה נקט ר"ה בהקדיש ולא בנדר דבי' כתיב "לא יחל".

ב) יש לדקדק קצת למה צריך קרא למעט ממעילה כיוון דלא אתרבי רק לבל יחל.

ג) במה שהקשה הש"ס למה דמשני "לאותם המוזהרים עליו" - "ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווים להפרישו". הא י"ל למוזהרין עליו שלא להאכילו בידים.

ד) הא דמקשה הש"ס "אי מופלא הסמוך לאיש דרבנן איסורא נמי ליכא" ופרש"י דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא. וקשה מקטן שהגיע לחינוך. ורש"י לשיטתו (ברכות מח.) דאין חיוב על הקטן רק על אביו המוזהר עליו לחנכו. אבל להתוס' החולקים עליו שם קשה.

ה)