אבן עזרא על תהלים עד

פסוק אעריכה

משכיל לאסף למה אלהים זנחת - מלת משכיל תחלת פיוט והנה זה המזמור על אותו הטעם.

למה - פעול.

זנחת - הצאן, בעבור שידמה הכעס לאש, על כן נקרא אפך.


פסוק בעריכה

זכור - טעם קנית שהיו כמו נמכרים במצרים, יתכן להיות שבט נחלתך - שבט שהוא נחלתך, כמו: והם עמך ונחלתך, או נחלתך כמו בהר נחלתך ויהיה שבט סמוך והעד הר ציון.


פסוק געריכה

הרימה - הטעם, כדרך: קומה ה'. אמר רבי משה הכהן: כי למשואות שם תחת שם הפועל, כאילו כתוב להשאות כל הרע אויב בקדש, כל אויב שהרע בקדש כי הוא הפוך כמו כל תשא עון וקח טוב, שהטעם: כל עון תשא. ולפי דעתי: כי למד למשואות כמו בעבור כלמ"ד פן יאמרו לי והנה הוא הרימה פעמיך, בעבור נחלתך הנזכרת למעלה, שהוא משואות נצח כל אשר הרע אויב בקדש. וכן כל תשא עון - כל שתשא עונינו תקח הטוב שיש בידינו והוא הודית לשונינו ששפתינו טובות מפרים להביא, וזה הוי"ו שהוא וקח טוב לא יוכל אדם להבינה איך תשמש, רק כלשון ישמעאל שכמוהו פ"א רפה, וככה: טוב ויחיל ודומם, ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ויעזב את עבדיו.


פסוק דעריכה

שאגו - נקראו המקדשים מועדים, בעבור התחברות שם ישראל במועדים. וכמוהו: שרפו כל מועדי אל בארץ.

ואותותם - כפי מחשבתם, כדרך: והאנשים רדפו אחריהם.


פסוק העריכה

יודע - אמר רבי משה: כי זה קשור עם הפסוק שהוא אחריו והוא מספר כי עת בנות שלמה את בית ה' וחצוב החוצבים את האבנים היה חושב המביא בתי הידים בגרזן לחצוב את האבן, כי הגיע מעלה למעלה וככה הוא יודע למעלה, כהביא המביא בסבך עץ קרדומות. ולפי דעתי: כי בעת שיובאו הקרדומות בסבך עץ, לכרות העץ שהיה לבניין הבית היה לו שאון למעלה.


פסוק ועריכה

ועתה, בכשיל וכילפות - כלי ברזל להשחית. ויש אומרים: כי כשיל מגזרת כשלון וכלפות בהתחלף הכ"ף בקו"ף, שהיו מקלפים כמו כובע וקובע.


פסוק זעריכה

שלחו - הלמ"ד קל ואף על פי שהוא מהבנין הכבד, כמו: בקשו נפשי. אמר בן בלעם: כי זה הפוך שהנכון: שלחו אש במקדשך. ויתכן שהטעם שהיה האש סביב וכאילו המקדש משולח.


פסוק חעריכה

אמרו, נינם - חסר וי"ו ולא הזכיר מי אמרו. ורבי מרינוס אמר: כי נינם מגזרת לא תונו אף על פי שמלת לא תונו מהבנין הכבד ונינם מהבנין הקל כדרך ונירם. ולפי דעתי: שזה נכון והנה העד: חרב היונה.


פסוק טעריכה

אותותינו - הפך שמו אותותם אותות.

וטעם אותותינו – כפי פירושינו דברי הנביאים.


פסוק יעריכה

עד מתי - פעול.

יחרף - הוא את שמך, כדרך למה אלהים זנחת לנצח.


פסוק יאעריכה

למה תשיב - כדרך תשיב אחור ימינו, ידך השמאלית כאילו הזכיר שתי ידיך דרך משל. והאמת שתכלה מקרב השוכן שם, שהוא אויביך.


פסוק יבעריכה

ואלהים - כדרך: ינאץ אויב שמך לנצח, שהוא מלך ישראל.

פועל ישועות - ידועות בעבורנו בקרב הארץ.


פסוק יגעריכה

אתה פוררת - כפול מעלומי העי"ן, כדרך פור התפוררה או כדרך ויפרפרני הפך שלו. והטעם: כי ממשלתך מושלת בארץ כאשר הזכיר בקרב הארץ, בים - והתנינים אשר בו. ויש אומרים: כי זה רמז לבקיעת ים סוף.

וטעם שברת – בשובו לחרבה. ויש אומרים: כי התנינים פרעה ושלישיו.


פסוק ידעריכה

אתה - אמר רבי משה: כי כל שוחה בים וגופו גדול, יקרא לויתן והאות שהזכיר ראשי ולא ראש אחר. ולפי דעתי: שלויתן דג גדול ותחסר מלת כל, כמו ראשי כל לויתן והנה השם נתנו מאכל לעם לציים שהם שוכנים בציים כנגד הים, וידוע כי יש מקומות שיאכלוהו מעת לעת בזמן ידוע. ורבי משה אמר: כי לעם לציים כמו לעבדך ליעקב. וטעם לציים - לאנשי הספינות.


פסוק טועריכה

אתה בקעת - ביבשה, כמו: יבקע צורים במדבר.

איתן - שם, כמו: וישב הים לפנות בקר לאיתנו.


פסוק טזעריכה

לך - הטעם שאתה עושה אלה הנפלאות בכל זמן ביום ובלילה, כי המושלים בהם אתה הכינותם.

מאור – הוא הירח והזכירו לפני השמש בעבור שהשלים במלת לילה, כי כן דרך המקרא: ואתן לעשו.


פסוק יזעריכה

אתה - הטעם שהזכיר הדבר והפכו בקעת והובשת וכולם בארץ, והזכיר כי השבעה גבולות הם נצבים לעולם ולא יתחלף היישוב.

וטעם קיץ וחורף – בעבור היות רוב היישוב בפאת שמאל וקצתו בפאת דרום, וטעם להזכיר זה עם גבולות ארץ, כי בהיות במקום אחד קיץ הוא במקום אחר חורף.


פסוק יחעריכה

זכר - ואני אומר לאויב זכור זאת.

ועם נבל - אשר נאצו שמך, כמו: עם לבבכם שלם.


פסוק יטעריכה

אל, לחית - פתח כי הוא סמוך והנסמך אליו חסר, כמו: שפעת אני רואה. והטעם: חית השדה.

ותורך - כמו: שתי תורים. ויש אומרים: לחית כמו גער חית קנה, חית פלשתים.


פסוק כעריכה

הבט לברית - בפתחות הלמ"ד שהיא ידועה ומלת הבט תשמש בעבור אחרת והבט מלאו.

וטעם מחשכי ארץ – כנגד הבט טעמו המקומות הנסתרים שם.

נאות - כמו: נאות רועים.


פסוק כאעריכה

אל - שם לא ישוב הדך נכלם לעולם יהללוך כל עני ואביון.


פסוק כבעריכה

קומה - טעם ריבך שהאויב חרף שמך, ויו"ד מני נוסף, כמו: מני אפרים.


פסוק כגעריכה

אל - טעם קול צורריך – הוא שהזכיר: שאגו צורריך בקרב מועדיך.

שאון קמיך - יהי עולה תמיד - עד הגיעו אליך אל השמים וזה דרך משל.