אבן עזרא על תהלים סח

<< · אבן עזרא על תהלים · סח · >>

פסוק ב

יקום אלהים יפוצו אויביו - זה המזמור נכבד מאד ורובי מפרשים פירשוהו על מתן תורה ועדותם ה' בם סיני בקדש, רק לא יוכלו לדבק הטעמים, כי אחר שנכנסו לארץ ישיב לבקיעיו הים בצאת אבותינו ממצרים וזאת איננה דרך נכונה. והנכון בעיני: כי זה המזמור חברו דוד על המלחמה שהיתה לו עם ערלים ורוב מחנהו היה יהודה ובנימן וזבולון ונפתלי אז נראתה גבורתם במלחמה, על כן הזכירם והעד שהחל יקום וזה דומה לדברי משה: קומה ה' והטעם כי בקומו ינוסו מיד המשנאים. וטעם הקימה הראות גבורתו.

פסוק ג

כהנדוף - בא תנדוף שלם, כמו: וכל עצביכם תנגושו.

כהמס - שם הפועל מפעלי הכפל.

דונג - שעוה.

יאבדו רשעים - הם הנלחמים עם דוד.

פסוק ד

וצדיקים - שהם עם דוד והם ישראל ישמחו.

פסוק ה

שירו - יאמרו אלה לאלה שירו לאלהים.

סלו - כמו סלסלה כענין הללו.

בערבות - שם לשמים. ורבי משה אמר: נקרא כן שמים, בעבור שהוא רחב, גם אמר כי מלת סלו כמו סולו סולו המסילה. וטעם לרוכב בערבות, הוא החוגג אל בית השם שהוא רוכב ערבה. והנכון: שהוא לרוכב בשמי שמי קדם ובעבור כי התנועות שלש: האחת עולה כמו האש וכנגדו ההר והשנית יורדת כמו הארץ וזה כנגד השפלה והערבה אמצעית כתנועת הגלגל, ובי"ת ביה משרת.

והטעם כשם הזה סולו אותו ורוממוהו לא כאשר חשבו רבים, כי הבי"ת עיקר, עד שיעשו כן עם כל האותיות וככה כי ביה ה' תוקף הנצוח.

פסוק ו

אבי - אע"פ שהוא רוכב בערבות, כמו: כי רם ה' ושפל יראה והוא היתום אשר אין לו עוזר ואפילו דעת אין לו, וככה בתורה: כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים, ואחריו: עושה משפט יתום ואלמנה.

וטעם במעון קדשו - אף על פי שכבודו מקום גבוה ויתומים בתחתית התחתית שהיא הארץ.

פסוק ז

אלהים, ביתה - על דרך: כי בית יעשה לך ה', ויעש להם בתים, איש וביתו שה לבית. והטעם: כי היחידים ישימם רבים ויושיבם.

ומלת בכושרות – קשורה עם אסירים, כאילו אמר: אסורים בזיקים.

וטעם כושרות – הכבל שטעמו, כמו: ידיה שלחה בכישור.

וטעם סוררים – העושים חמס ליתומים.

ומלת צחיחה – כמו: צחה צמא, כמו והשביע בצחצחות נפשך. יבושת, וזה הפך מושיב יחידים ביתה, לפנים ביישוב וצחיחה מקום צמאון.

פסוק ח

אלהים - כל המפרשים פירשו: כי בעת מתן תורה רעשו שמים וארץ וככה אלוה מתימן יבוא. וכן ה' מסיני בא. וכן ה' בצאתך משעיר. וככה אלהים בצאתך לפני עמך וזה הכתוב יכחישם, כי לא יתכן לומר על מתן תורה בצעדך בישימון סלה - כי ישימון מגזרת והבמות תשמנה ובהיות ישראל בסיני היו ביישוב לא בתוהו יליל ישימון, שהוא המדבר הגדול והנורא, בארץ לא עבר בה איש וזה היה אחר נסעם מהר סיני. ועוד: כי אין כתוב בתורה שהארץ רעשה גם שמים ביום מתן תורה רק הר סיני חרד לבדו, וזה פי' הפסוקים כתוב בתורה: ה' מסיני בא, כי מסיני החל לבוא במחנה ישראל ולא נראתה גבורתו רק אחר שסבבו את הר שעיר ככתוב ופארן סמוך אליהם, כי כן כתוב: ואת החורי בהררם שעיר עד איל פארן וזה הוא: בצעדך משדה אדום וככה אלוה מתימן יבוא, שהוא כמו: תימן אומר.

והטעם בצאתך לפני עמך – לכת הארון תחלה, כאשר נסעו מהר סיני.

וטעם ארץ רעשה – כמו: וירגזו ההרים, שפחדו כל הגוים הלא תראה בשירת דוד, אמר: ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי. והטעם כמעט היה הופך כל העולם ובעבור היות הארץ עומדת, אמר: רעשה הארץ כאשר רעשה סיני ביום מתן תורה מפני השם. ורבי משה אמר: כי זה סיני טעמו, הנה זה עד בעמוד הכבוד עליו.

וטעם אלהי ישראל – כי בעבור ישראל ירד האלהים על הר סיני.

פסוק י

גשם - הנה טעם אלהים בצאתך לפני עמך לספר תחלת נצוח ישראל.

ומלת תניף – תרוה, כמו: נפתי משכבי.

נחלתך - היא ארץ ישראל והטעם כי השם ירוה אותה לעולם, כדרך: תמיד עיני ה' אלהיך בה.

וטעם ונלאה – כאילו היתה נלאה, אתה כוננתה אותה.

פסוק יא

חיתך - קהלתך כמו חית פלשתים והנה יספר שנכנסו ישראל לארצם.

וטעם תכין – לנכח השם שהיתה לישראל בעת עניים תכין להם, שתטיב להם.

פסוק יב

אדני, אמר - דבק עם המבשרות. והטעם השם יקים דברי הנשים המבשרות בשיריהן.

צבא רב - מישראל כי תאותם וכל שאלתם שתגביר ישראל וזה הוא האומר: מלכי צבאות ידודון ידודון מפניכם. והטעם: כי מלכי צבאות הגוים יברחו מפניכם, וידודון פעמיהם.

פסוק יג

ונות בית - הקהלה שנשארת בירושלם שלא יצאה למלחמה, תחלק שלל אף כי היוצאת.

פסוק יד

אם, בין שפתים - כמו שפות הסיר שהוא כעין שחרות. והטעם לא תפחדו מהאויב כי אילו הייתם שוכנים בין שפתים אתם לבנים כמו יונה שהיא נחפת בכסף.

ואברותיה - כמו מי יתן לי אבר כיונה.

בירקרק - עין הזהב וכמו ונהפכו כל פנים לירקון. והטעם מהרה תתנער מן השחרות ויראה הלובן.

פסוק טו

בפרש - טעם שדי כמו מנצח כאשר פירש הנגיד.

ומלכים – הם מלכי ארץ ובה שב אל: חיתך ישבו בה.

ותשלג – יראה הלובן כמו השלג הנמצא תמיד בצלמון והוא הר ידוע הנמצא בעבור הירדן מזרחה.

למה - יספר שבח ארץ ישראל.

פסוק טז

הר גבנונים - מגזרת או גבן או דק, אולי ככה הוא.

פסוק יז

למה תרצדון - תשפלו אתם הרים גבנונים וזה הטעם דבק עד אם תשכבון בין שפתים. והטעם: לא תשפל הר בשן כי אתה הר שחמדו המלאכים לשבת בו, אף השכינה תשכן שם.

פסוק יח

רכב - זה דבק עם חמד אלהים לשבתו.

וטעם רבותים – כמו סביבות אלישע רבבות רבות.

אלפי - שנים במספר כמו אלף אלף ואל"ף שנאן תחת יו"ד בניין קניין. ויש אומרים: כי זה רמז למספר הלוים במדבר ואין זה מטעם המזמור.

וטעם ה' בם – השכינה בם בסיני בקדש ויחסר כ"ף, כמו: ועיר פרא אדם יולד. והנה הטעם: כי קדושת ארץ ישראל בהר סיני.

פסוק יט

עלית - דברי בן אדם לדוד וזה אמרו ברוח הקדש או תפלה.

וטעם למרום – המבצרים הגבוהים.

לקחת מתנות באדם - העבדים הנמכרים ואף סוררים ויכרתו ברית עמך הסוררים שיתגיירו וישכנו עם מקום השכינה.

פסוק כ

ברוך אדני - יודה השם שהגביר ידו.

יעמס לנו - ברכותיו. ויש אומרים: כי הפעול הוא ישועתנו ויהיה האל בעבור אל למושעות, לנו האל לנו הוא לבדינו למושעות ויש לו תוצאות וסבות להמית אויבינו.

פסוק כג

אמר - פירושים רבים ראיתי ואין אחד מהם קשור באשר לפניו ואחריו. ולפי דעתי: כי פירושו, כי האויב הבא אל בשן אל ארץ ישראל ככה ישוב אל ביתו כאשר ישוב הטובע במצולת ים. וטעם אמר כך גזר השם, כאשר פירשתי בכמה מקומות.

פסוק כד

למען תמחץ רגלך - כף רגלך לנוכח דוד כי עלית למרום.

ותי"ו תמחץ רגלך - לשון נקבה כמו רגלי עמדה במישור ותהיה המלה מהפעלים העומדים, או תי"ו תמחץ לנכח דוד וזה דרך משל. ור' יהודה אמר: כי תמחץ הפוך, כמו חמוץ בגדים.

לשון כלביך - רמז לאויבים שהיו מדברים על דוד.

מאויבים - מדם אויבים.

מנהו - כמו מן הוא והלאה ובא משונה בעבור היותו סוף פסוק. ויש אומרים: מאויבים מהכלל.

ומנהו - כמו שמץ מנהו רמז למלכה. ואחרים אמרו: כי מנהו, כמו צוהו והשלש נקודות אין מנהג שימצאו תחת קמץ גדול כי הוא פתח קטן.

פסוק כה

ראו - ישראל, אלו הדרכים וההליכות שהלך השם עם ישראל פעם אחרי פעם.

וטעם בקדש – השמים, כמו: הכוכבים ממסלותם.

פסוק כו

קדמו, תופפות - שם התאר או פועלות מפעלי הכפל ונקמץ הפ"א בעבור היותו סוף פסוק, רק מתופפות על לבביהן מעלומי העין.

פסוק כז

במקהלות, ממקור ישראל - היוצאים ממקור ישראל, כמו: וממי יהודה יצאו.

פסוק כח

שם בנימן צעיר - במספר, כי היה הזמן קרוב לדבר פילגש בגבעה, או בעבור היותו קטן מכל הבנים.

וטעם רודם – הרודה שיש להם והמ"ם סימן במקהלות ובא בקמץ קטן תחת גדול, כמו: המעלם מים.

ורגמתם - כמו: שרים וככה רגם מלך וכבר הזכרתי זה הפסוק בתחלת המזמור.

פסוק כט

צוה, עזך - לנצח דוד וזה עזה כמו הגבורה אתה האלהים פעלת לנו והנה משקל עזה, כמו חקה.

פסוק ל

מהיכלך - הטעם כי מהיכלך הכ"ף לנכח דוד, עד המקומות הרחוקים תהיינה המנחות המובאות לך.

פסוק לא

גער - כמו: הנני גוער לכם, שאין בו בית.

חית - קהלת חיתך ישבו בה.

קנה - החיה שהרמחים ארוכים, כמו הקנה וכן שם רמחים בלשון קדר.

בעגלי עמים - כמו: עדת אבירים, כמו: אבירי בשן פרות הבשן, והטעם כפול.

גער - בהם עד שיהיה כל אחד מהם מתרפס לפניך.

ברצי כסף – לתת מס, אמר שפזרו כל האנשים החפצים להלחם עמך.

בזר - כמו: ורכוש להם יבזור.

וקרבות - כמו: המלמד ידי לקרב.

פסוק לב

יאתיו חשמנים - סגנים כחשמונאי, וכוש תריץ ידיו בזהב:

פסוק לג

ממלכות - המביאות המס לדוד.

פסוק לד

לרוכב - בקשור בי"ת דרך הבהמה אשר אני רוכב בה. והטעם שמי השמים.

וטעם קדם – יש לו סוד כנגד בני הדור ופעול יתן קול עוז.

פסוק לה

תנו - פירש מה הוא הקול שהשם אמר: תנו עז, להודות בדיבור.

על ישראל - שהם סגולתו מכל הארץ עליהם תראה גאותו.

ועוזו בשחקים - כי משם יבוא העוז לישראל.

פסוק לו

נורא - יהיה מורא אלהים בארץ ממקום המקדש, כדרך: ברוך ה' מציון. והנכון: כי בית המקדש בארץ מכוון כנגד בית המקדש בשמים, כמו: וזה שער השמים והוא סוד מכוסה, ובעבור שהזכיר: תנו עז לאלהים בדיבור שיודו שהוא בעל העוז, אמר שהעוז במעשה באמת, גם התעצומות השם יתן אותם לישראל והודו לשם, על כן ברוך אלהים.