מפרשי רש"י על בראשית א כט


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק א' • פסוק כ"ט |
א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • כ • כא • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית א', כ"ט:

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאׇכְלָֽה׃


רש"י במהדורה המבוארת

רש"י

"לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ" - השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר (ט ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי וגו' כְּיֶרֶק עֵשֶׂב שהתרתי לאדם הראשון נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל


רש"י מנוקד ומעוצב

לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ – הִשְׁוָה לָהֶם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת לְמַאֲכָל, וְלֹא הִרְשָׁה לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ לְהָמִית בְּרִיָּה וְלֶאֱכוֹל בָּשָׂר, אַךְ כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב יֹאכְלוּ יַחַד כֻּלָּם. וּכְשֶׁבָּאוּ בְנֵי נֹחַ הִתִּיר לָהֶם בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט,ג): "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי...", "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב" שֶׁהִתַּרְתִּי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן "נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל".

מפרשי רש"י

[עב] השוה להם בהמות וחיות למאכל. פירוש הא דכתיב "לכם יהיה לאכלה - ולכל חית הארץ" ולא הוצרך "לכם", שכבר כתב "הנה נתתי לכם", אלא לכך כתב "לכם" כדי שיהיה קאי על האדם ועל חיות השדה להשוות אותם יחד; מה בהמה וחיה אינם אוכלים רק עשב, הכי נמי אדם אכילתו עשב וירק, ולא מידי אחריתי. ואם תאמר אם "ולכל חית הארץ" קאי למעלה על "כל עשב זורע זרע", אם כן סיפא דקרא (פסוק ל) דכתיב "את כל ירק עשב לאכלה" למה לי, ואם "ירק עשב" אינו "עשב זורע זרע" קשיא הרי רישא דקרא איירי בעשב זורע, וקאמר "את כל ירק עשב לאכלה", ויש לומר שדעת רש"י דודאי "עשב זורע זרע" וכן "פרי עץ" הוא בכלל "ירק עשב", דהכל ירק עשב הוא, והא דהוצרך לכתוב "את כל ירק עשב" - כדי להתיר להם כל ירק עשב, ולא תאמר דוקא "עשב זורע" ו"פרי עץ", ולא כל ירק עשב, לכך כתיב פרט והדר כלל, לכלול הכל (פסחים דף ו:). ולכך פירש רש"י 'אך כל ירק עשב יאכלו ביחד', משמע דבכלל "ירק עשב" גם כן "עשב זורע זרע" ו"פרי עץ", דאם לא כן הא קרא איירי ב"עשב זורע זרע" ו"פרי העץ". ואין להקשות דלא לכתוב רק 'הנה נתתי לכם ולכל חית הארץ כל ירק עשב', ונלמד מזה שהקיש הכתוב את האדם וחיות הארץ יחד, דמהא לא הוי שמעינן דהשוה אותם יחד שלא יאכל האדם בשר, דהכתוב הוי אתא לגופיה לתת להם כל ירק עשב לאדם ולבהמה, אבל השתא דכתיב "לכם יהיה" להשות האדם והבהמה יחד, על כרחך אתא שיאכלו עשב הארץ כולם יחד, ולא יאכל האדם בשר, דאם לא כן למאי אתא, דאין לומר דאתא קרא להתיר את כל ירק עשב לאדם, ולא תאמר דוקא "עשב זורע זרע" ו"פרי העץ" ולא כל ירק עשב, לכך הוצרך לכתוב "לכם" להשוות את האדם לירק עשב, דאם כן לא לכתוב רק 'הנה נתתי לכם ולחית הארץ כל ירק עשב', דבכלל 'ירק עשב' גם כן "עשב זורע זרע" ו"פרי העץ", אלא הקישא אתא להשוות אותם יחד באכילה, ולא הותר לאדם בשר:

ואם תאמר בלא היקש נמי, כיון דכתיב "הנה נתתי לכם את כל עשב וגומר", ממילא בשר אסר, דאם לא כן למה אמר "הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע וגו' פרי עץ", ויראה דאף על גב שנתן להם עשב לאכלה ומשמע אבל בשר לא - היינו באכילת תדיר, אבל בשר לתאוה לא נאסר לו, דאמרינן (חולין דף פד.) אסור לאדם לאכול בשר כי אם כשיתאוה, דכתיב (ר' דברים יב, כ) "כי תאוה לאכול בשר", לכך הקיש אותו לבהמה, דהא בבהמה לא שייך דבר זה, כך יש לפרש. אי נמי, דודאי עיקר קרא אתא לומר שהשם יתעלה נותן ירק עשב בארץ שימצא האדם והבהמה פרנסתם, דאם לא כן למה הוצרך לתת לבהמה ירק עשב, שאין הבהמה מקבל תורה שצריך להתיר, אלא עיקר קרא אתא שנותן ירק עשב בארץ שימצאו אכילתם. ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף נט:) קאמר שם - אמר רב יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר, דכתיב "הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ", 'ולא חית הארץ לכם', דמשמע מיתוריה "דלכם" הוא דמפיק, 'ולא חית הארץ לכם', זה אינו, דודאי אף התם מדהשוה להם חיות הארץ הוא דמפיק, דאם לא כן לא מצי למעט מ"לכם" 'ולא חית הארץ לכם', ד"לכם" משמע למעט שלא היה עשב זורע זרע לאכול לחית הארץ, אלא מהקישא הוא דמפיק:

[עג] ולא הותר וכו'. וקשה, דמשמע מדבריו שאם מתה מעצמה אינה אסורה, ואחר כך כתב רק עשב השדה יאכלו יחד, ולא בשר, ומשמע אפילו מתה מעצמה אסור (קושית הרא"ם), ויראה לומר כי סבירא ליה אחר שאסור להמית בריה - לכך אסור לאכול אפילו מתה מעצמה, שאם מתה מעצמה שרי - לא יהיה האדם מפרנס הבהמה, שצריכה פרנסה ומזונתה על האדם - כדי שתמות ויאכלה, ולפיכך כל בשר נאסר. אי נמי שלא הורשה לאדם רק מה שהוא עיקר אכילתו, ומאחר שעיקר אכילתו אי אפשר להיות בשר - אחר שאסור לו להמית שום בריה, אי אפשר שיהיה עיקר מזונו בשר, דאיך לא יהיה אוכל עד שתמות בריה, ומאחר שאין עיקר אכילתו בשר - לכך אסר לו לגמרי בשר. ומה שהוצרך רש"י לומר 'להמית בריה' ולא אמר שלא הורשה לאכול בשר, ויראה דבא לומר טעם הענין למה לא יאכל בשר, ותירץ מפני שחס הקב"ה על הבהמה, שאם יאכל בשר היו אוכלים כל הבהמות, שעדיין לא נתברכו הבהמות עד שבא נח, שאז בירך הקב"ה הבהמות (להלן ח, ז), ויכול לצוד אותם, ולכך הותר להם אז הבהמות (רש"י להלן ט, ג). ואם תאמר יהיה מברך אותם ויהיה גם כן מותר להם הבשר, זה לא קשיא, דכבר פירש הטעם (רש"י פסוק כב) משום הנחש שעתיד לצאת. ואם תאמר אם כן אחר שבא נח התיר להם הבשר, יהיו מחסרין אותם, זה לא קשיא, שכבר בירך כל יוצאי התיבה ואף הבהמות:

השוה להם בהמות וחיות למאכל כו׳ —

  • לשון הגור אריה:
פירוש, הא דכתיב "לכם יהיה לאכלה ולכל חית השדה", ולא הוצרך "לכם", שכבר כתב: "הנה נתתי לכם". אלא לכך כתב "לכם", כדי שיהיה קאי על האדם ועל חית השדה להשוות אותם יחד: מה בהמה וחיה אינם אוכלים, רק עשב, הכי נמי האדם אין אכילתו, רק עשב וירק ולא מידי אחריתי, עכ״ל.

לא ידעתי מאין לו להרב הזה הדיוק הזה, דהיכי משמע מיתורא ד"לכם" להשוות כו׳? אין הלשון סובלו. דאם היה רש״י ז״ל דורש יתורא ד"לכם", לא היה סובל לדורשו אלא למיעוטא, "לכם יהיה לאכלה" ולא לחיות הארץ, זה היה משמעות ד"לכם", והיה ממעט עשב זורע זרע ועץ פרי מן החיות, ולא הותר להם אלא שאר מיני ירק עשב, והיה פירוש פסוק ד"את כל ירק עשב" – שאר כל ירק עשב. אלא שהאמת הוא דהאי "לכם" לאו יתורא כלל הוא, שכן דרך הכתוב לכפול תיבות הרבה, מפני אורך המיצוע שביניהם, שכן כתיב: "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ויאמר בילדכן" וגומר; הרי שכפל במלת "ויאמר" מפני אורך המיצוע שביניהם, הכא נמי כפל מלת "לכם" מפני אורך המיצוע שביניהם, וכן יש הרבה פסוקים. ואף על גב דגבי "והיו לדם ביבשת" דריש רש״י זכרונו לברכה שני פעמים "והיו", ולא סגי ליה בטעם דאורך המיצוע כמו שכתב הרמב״ן ז״ל? היינו משום דלא חשיב רש״י ז״ל מלות ד"אשר תקח מן היאור" למיצוע ארוך כלל, שאינם אלא ד׳ תיבות התכופים בקריאת ובלשון העניין; לכך נראה לו ד"והיו" השני הוא מיותר לדרשא, מה שאין כן בשאר הכתובים שהביא שם הרמב״ן ז״ל. וכן כתוב שבכאן, יש בו מיצוע ארוך ומודה בו רש״י שאינו מיותר.

ועוד, מה שכתב בפירוש ההיקש ואמר: מה בהמה וחיה אינה אוכלים רק עשב כו׳ הכא נמי כו׳ – לא ידעתי מאין לו הבניין אב הזה, מה בהמה וחיה אינם אוכלים כו׳? שהרי הוא אינו אמתי: וכי לא מצינו הרבה חיות הטורפות שדורסות ואוכלות בשר בהמה וחיה של מין אחר ממינם? ואינם עושקות אותם המטורפות, שכבר ארז״ל שהרבה מינים מתחילת בריאתן לכך נבראו, שיהיו מזונות למין האחר אשר צורת מינו היא במעלה זו עליו מטבע בריאתו. ולא שייך לומר שעשה להן הטבע הזה אחר המבול, אלא שזה היה צביונן מתחילת בריאתן, שלכך נבראו; כי מאיזה טעם היה הש״י משנה טבעם אחר המבול? ולא עוד, אלא אפילו במינן יש הרבה חיות שטורפות לפעמים זו את זו ואוכלת אותה, ואיך יאמר הרב האריה: מה בהמה וחיה כו׳? מאין ברור לו זה?

לכך אין לפרש כוונת רש״י ז״ל אלא כמו שפירשו נאמן ביתו, הוא הרא״ם ז״ל, דפסוק "ורדו בדגת הים" דייק ליה. פירוש, ההיקש הזה דמשם לא משתמע מיעוט אלא ולא הם בכם, ורוצה לומר: לא הם באדם, ומהכא נשמע ולא האדם בהם, שלא הותר לו להמית שום בריה. והכי דייק ליה, מדסמיך פסוק "הנה נתתי לכם לאכלה" וגו׳ לפסוק "ורדו בדגת הים" וגומר, והכי פירושו: ורדו בדגת הים היינו למלאכה, אבל לאכלה לא נתתי לכם אלא את כל עשב זורע זרע, וגם לחיות נתתי כל ירק עשב וגו׳ והוא כולל גם כן כל עשב זורע זרע וגומר. וכן משמע לשון רש״י שאמר: השוה להם הבהמות כו׳, ולא אמר: השוה אותם לבהמות כו׳, כי מבהמות לא חסר הדרסה אשר בטבעם, כי הם דורסים זו את זו וטורפות ואוכלות לפי טבעם, ולא נאסר להם, והרבה מינים יש שלכך נבראו. ואין להקשות לפי זה, לכתוב קרא "לכם ולכל חיות הארץ נתתי את כל ירק עשב", שכן דרך המקרא לכתוב פרט וכלל כו׳, דבי״ג מדות התורה נדרשת:

בד"ה השוה להן כו' נ"ב ולי נר' כפשוטו כדאיתא בפרק ד"מ אמר רב יהודא אמר רב אדם לא הותר לו לאכול בשר דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וזהו לשון השוה כלומר שמאכל אחד יהיה לשניהם אבל לא שיהא לאדם מעלה נוספת להמית בריה כו' אבל אין לפרש מה החיה לא הותר לה לאכול רק עשבים דכתיב ורדו בהם ולא הם בכם דהא עינינו רואות שהותר להם וכל דאלים גבר ודוק מהרש"ל: