מפרשי רש"י על בראשית א כב


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק א' • פסוק כ"ב |
א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • כ • כא • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית א', כ"ב:

וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃


רש"י במהדורה המבוארת

רש"י

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם" - לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה ואף החיות הוצרכו לברכה אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל

"פְּרוּ" - לשון פרי כלומר עשו פירות

"וּרְבוּ" - אם לא אמר אלא פְּרוּ היה אחד מוליד א' ולא יותר ובא וּרְבוּ שאחד מוליד הרבה


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיְבָרֶךְ אוֹתָם – לְפִי שֶׁמְּחַסְּרִים אוֹתָם וְצָדִין מֵהֶם וְאוֹכְלִין אוֹתָם, הוּצְרְכוּ לִבְרָכָה. וְאַף הַחַיּוֹת הוּצְרְכוּ לִבְרָכָה, אֶלָּא מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ שֶׁעָתִיד לְקַלְּלָהּ – לְכָךְ לֹא בֵרְכָן, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בִּכְלָל.
פְּרוּ – לְשׁוֹן פְּרִי, כְּלוֹמַר: "עֲשׂוּ פֵּרוֹת".
וּרְבוּ – אִם לֹא אָמַר אֶלָּא "פְּרוּ" הָיָה אֶחָד מוֹלִיד אֶחָד וְלֹא יוֹתֵר, וּבָא "וּרְבוּ" שֶׁאֶחָד מוֹלִיד הַרְבֵּה.

מפרשי רש"י

[נד] לפי שמחסרין וצדין. וקשה והלא הבהמות לא נתברכו, ואם כן איך עומדין, ויש לתרץ דאחר המבול נתברכו הבהמות, שכתוב (להלן ט, ז) "פרו ורבו", וקאי גם כן על הבהמות. ואם תאמר גם הנחש בכלל אותה הברכה, אין זה קשיא, שכיון שכבר נתקלל אין הברכה חל עליו. ואם תאמר מין האדם - שאין צדין אותם - למה נתברך, ויש לתרץ כיון שהאדם הוא בר דעת ובעל בחירה יותר משאר הנבראים, ואפשר שבכונה יכול להתבטל מפריה ורביה מפני שום דבר שאינו רוצה לעסוק בפריה ורביה, לכך נתברך כדי שלא ישב בטל. אבל בבהמות שאינו בעל חכמה, והוא עוסק בפריה ורביה כטבעו, לכך אילו לא היה צדין מהן - לא נתברך. ואם תאמר למה לא בירך פרי העץ, שהרי מחסרין אותם (קושית הרא"ם), ויש לתרץ דעץ מעצמו גדל ואין צריך למעשה, לכך לא הוצרך לברכה, לאפוקי בהמות שצריך מעשה והוא תשמיש, ויש לחוש שיתבטל המעשה: [נה] לשון פרי כלומר עשו פירות ורבו. לא שרש"י סובר כי "פרו" הוא שם נגזר מן 'פרי' שהוא שם העצם, כמו שסובר הרא"ם, דזה אינו, רק שם 'פרי' נגזר מן "פרו" ומן "ופרינו בארץ" (להלן כו, כב) שנאמר על יציאת התולדות, ומה שאמר 'לשון פרי' - הביא ראיה לפרש מלת "פרו" מן שם הנגזר מן הפעל שהוא פרי, שלשון "פרי" נאמר על דבר נולד. ומפני שכתב כאן "פרו ורבו" והוקשה לו כפל הלשון, לכך פירש כי "פרו" - 'עשו פירות' בלבד, ואין כאן רבוי, ואחר כך אמר שיהיו הרבה וזהו "ורבו". ולכך הוסיף רש"י 'ורבו' אחר 'עשו פירות' להודיע הפירוש:

לפי שמחסרין אותן שצדין מהם ואוכלים אותם הוצרכו לברכה כו' —

  • כתב הרא״ם:
אבל לא ידעתי מה טעם יתן בברכת האדם שאין מחסרין אותן, ולא הספיק להם רצון יוצרם, עכ"ל.
  • ועל קושיא זאת כתב הגור אריה:
כיון שהאדם בר דעת ובחירה ובכוונה יכול להתבטל מפריה ורביה מאיזה טעם, לכך נתברך שלא ישב בטל, ע״כ.

ואינו נראה, כי אין עניין זה סובל לשון ברכה, אלא לשון ציווי. וכבר כתב בפרשת נח: הראשון לברכה והשני לציווי, ולפי תירוצו, מה בין "פרו ורבו" הראשון לשני, והשני למה לי? לכך נראה לי שגם האדם צריך לברכה, אף על פי שאין צדין מהם, מכל מקום מחסרין הם עצמם זה את זה בהריגות ובמלחמות. ותדע, שהרי כמה מיני חיות רעות יש שאין צדין מהם לרוב גבורתם ואימתם על הבריות, או שאינן צריך לבריות לא מעורן ולא מבשרן ולא משום דבר שבהם, ואפילו הכי נכללו בכלל הברכה. אלא מטעם שהקיבוץ להם הוא רע, מפני שהן עצמן טורפין והורגין זו את זו על הטרוף, וזה דומה למלחמות שבין בני האדם, ולכך צריך ברכה. ובפרט שגלוי וידוע היה לפניו עניין הפלגה והפרדותיהם בארצות ומלכיות ולשונות, שעל ידה שונאים האומות זו לזו כאלו לא היו מין אחד, ומעוררים מלחמות והריגות. אבל בבהמות או בחיות שאינם טורפות זו את זו, ואדרבה הקיבוץ הוא להם הנאה ונח, צריך טעם לברכותיהם, ואמר לפי שצדין מהם כו' והם הרוב שבבעלי חיים, נראה לי:


פרו לשון פרי כלומר עשו פירות ורבו

  • לשון הרב גור אריה:
לא שרש״י סובר כי "פרו" הוא שם נגזר מ"פרי" שהוא שם העצם, כמו שסובר הרא"ם. דזה אינו, רק שם "פרי" נגזר מן "פרו" ומן "ופרינו בארץ" שנאמר על יציאת התולדות כו', עכ"ל.

לא ידעתי מי יכריחו ליכנס במחלוקת עם הרא"ם, כי דבריו תמוהין מאד, שיגזור בעל הלשון שם כזה שהוא כוללי מן הפעולה, שאין דרך לגזור שם מן הפעולה אלא שם יחיד, כגון "ראובן", "שמעון", שנגזרים מראייה ושמיעה. מה שאין שייך לומר כן על שם הכולל כגון "פרי" מ"פרו", אם לא יאמר שם פרי נשאל מלשון "ופרינו בארץ", כמו שכתב הרא"ם למעלה גבי שרץ ושריצה. אבל לשון רש"י לא משמע כן, שסיים ואמר: כלומר, עשו פירות, ולפי דבריו לא היה לסיים בלשון "כלומר". על כן נראה וודאי דברי הרא"ם הם נכונים מאד, נראה לי:

בד"ה ועץ פרי הוסיף ו' כו' נ"ב ולי נרא' שבתחלה אמת בלא ו' כי באמת שניהם היו ראוים להיות שוים ביצירתן שהרי הקלחים של עשבים הם ראוים לאכילה אף עתה כן היה גזירת הש"י על העץ אבל בפעולה לא היו שוים ודוק. ומ"ה כתב למינהו ומ"ה אפש' לא הוציא' דלמד' ק"ו מעשבי' שראוין הקלחין לאכילה ואפ"ה אינו שוה טעמו כו' ק"ו בעצי אילן כו' ואפ"ה נענשה דבהדי כבשי דרחמנא למה לך מהרש"ל:

בד"ה לפי שמחסרין כו' הוצרכו לברכה כו' נ"ב דאל"כ מ"ש הני וק"ל מהרש"ל: בד"ה אלא מפני כו' לאקשוי מן החיה נ"ב ולי נראה בודאי אינם כ"כ בריבוי כמו הדגים ומה שבירך האדם הוא לרוב מעלתו ומה שהיו במצרים מתרבי' אינו בדרך טבע ודוק מהרש"ל: