ביאור:מ"ג ויקרא יא מז
לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: עריכה
להבדיל. לא בלבד השונה אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן: בין הטמא ובין הטהור. צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו: ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד והלא כבר מפורשים הם אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה:
להבדיל בין הטמא ובין הטהור. שנבדיל בכל הנזכרים בין הטמאים לטהורים לענין הטומאה: ובין החיה הנאכלת. נמשך לנפש הנזכרת, ובין נפש החיה הנאכלת, ויאמר, שנבדיל לענין אכילה בין נפש החיה הנאכלת על פי התורה במים ועל הארץ, ובין החיה אשר לא תאכל בהם: ובתורת כהנים (סוף פרשת שמיני) אמרו, חכמים אומרים, בין החיה אשר לא תאכל, ליתן אזהרה לחיה. ואם כן הוא לאו: ולשון רש"י, בין הטמא ובין הטהור, צריך לומר בין פרה לחמור, והלא כבר מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין שנשחט חציו של קנה לנשחט רובו. (ת"כ) וקתני התם (פרק יב ז) וכמה הוא בין רובו לחציו, כמלא שערה: ולא תחוש בזה ממה שאמרו בגמרא (חולין כט.) רוב הנראה לעינים בעינן, שאין פירושו אלא להוציא מדברי האומר (שם) מחצה על מחצה כרוב, ולכך אמרו דבעי שיהא השחוט רוב ממש כדי שיראה לעינים, לא המחצה שנחשוב אותו בלבנו ונאמר רוב הוא השחוט מאחר שאין במה שלא נשחט יותר ממנו. אבל כל שישחטו ממנו יותר מן החצי כשר הוא, ואפילו כמלא חוט השערה, כדמפורש בזו הברייתא, ואף בגמרא כך הוא עולה:
להבדיל בין הטמא. בעוף ובשרץ המים:
הנאכלת. המותרת לאכילה: אשר לא תאכל. על פי התורה: