ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רפו


מצוה רפו - שיהיו כל הקרבנות שאנחנו מקריבים תמימים

שיהיה כל קורבן שנקריבהו שלם במינו מן המומין שבאו בכתוב ומאותן שבאה הקבלה עליהם שהם מומין. והוא מה שנאמר על זה "תמים יהיה לרצון(ויקרא כב, כא). ואמרו בספרא (אמור ז ט) "תמים יהיה" מצות עשה. והביאו ראיה (מנחות פז.) על היות הנסכים וסולתם ושמנם בתכלית השלמות מההפסד, מדכתיב "תמימם יהיו לכם ונסכיהם(במדבר כח, לא).

שורש המצוה נגלה עם מה שהקדמנו למעלה בעניין הקורבנות על צד הפשט, שהם לעורר ולכוון מחשבת בני איש אל השם ברוך הוא. כי האדם מתפעל בכוח מעשיו, על כן ראוי על כל פנים להיות הקורבן בלי מום, כי מזימות בן אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות בחשוב, כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר. וזה דבר ידוע לכל מבין.

מדיני המצוה. המומין שמנו חכמים זכרונם לברכה (פ"א מהל' איסורי מזבח ה"ב) שפוסלין בקורבן, שהם שבעים ושלושה, חמישים מהם בין באדם בין בבהמה, והעשרים ושלושה מיוחדים בבהמה ואינן ראויין להיות באדם. וכמו כן יש מומין שהם מיוחדים באדם שאינם ראויים להיות בבהמה, והן תשעים, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה רעה) גבי מומין הפוסלין בכהן. וכן מה שחלקו זכרונם לברכה (חולין קל.) בין מום קבוע למום עובר, ומה שאמרו (זבחים קטז.) שאין המומין פוסלין בקורבן עוף, שלא נאמר בהן תמים זכר. ובמה דברים אמורים? במומין קטנים, אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו או נקטעה רגלו, אסור לגבי המזבח. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממנחות.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. והעובר עליה ושחט או זרק הדם או הקטיר האמורין מבהמה בעלת מום על המזבח, בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בעזרת השם (מצוות רפח, רפט, רצ). וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם, הלכה ד): נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אמוריו על המזבח, לוקה ארבע מלקיות. ועל מה שאמר שאם הקדיש לוקה – צריך עיון.

קישוריםעריכה

קיצור דרך: tryg/mcwa/286