ביאור:מבנה ויקרא יג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

סימני הצרעת עריכה

דיני הצרעת בתורה כוללים כמה פרטים, שבמבט ראשון אין קשר ביניהם (ויקרא יג א-יז):

פסוקים 1-2: פתיחה: כשאדם מגלה כתמים לבנים על בשרו, עליו ללכת אל הכהנים כדי שיבדקו אם מדובר בנגע טמא או לא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת - וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים."
פסוק ג: אם הנגע גרם לשיער להפוך ללבן, והוא נראה עמוק יותר מהעור - הוא טמא: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר, וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ - נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ." "

"

פסוק ד: אחרת, יש לשים את האדם בבידוד למשך שבוע כדי לבדוק איך יתפתח הנגע: "וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָה, לֹא-הָפַךְ לָבָן--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים."
פסוק ה: אם הכתם פשה, כלומר גדל והתפשט, הנגע טמא, אבל אם הכתם לא גדל, יש לשים אותו בבידוד -למשך שבוע נוסף: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר --וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית."
פסוקים 6-8: לאחר השבוע השני מחליטים באופן סופי: אם הכתם גדל - הנגע טמא, ואם לא - הנגע טהור: " "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר, אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ; וְנִרְאָה שֵׁנִית, אֶל-הַכֹּהֵן. וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת, בָּעוֹר--וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, צָרַעַת הִוא. {פ"} "
פסוקים 9-11: מקרה אחר הוא, כאשר בתוך הכתם יש בשר חי (בריא, לא נגוע); גם במקרה זה הנגע נחשב טמא: "נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם; וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר, וְהִיא, הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן; וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת. צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן: לֹא יַסְגִּרֶנּוּ, כִּי טָמֵא הוּא."
פסוקים 12-13: אם הכתמים הלבנים מתפשטים ומכסים את כל העור - הנגע טהור: "וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו--לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ--וְטִהַר, אֶת-הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא." "

"

פסוקים 14-17: אבל אם יש חלק מהעור שנשאר בריא ואינו מכוסה - הוא טמא: "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַבָּשָׂר הַחַי, וְטִמְּאוֹ: הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא, צָרַעַת הוּא. אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי, וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן; וּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְרָאָהוּ, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע, לְלָבָן - וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, טָהוֹר הוּא."

משמעות הסימנים עריכה

מה הקשר בין כל הפרטים הללו?

נראה שלכל הדינים יש מטרה אחת - לברר האם הכתם הלבן הוא שטחי וחיצוני בלבד, או שהוא מעיד על

נגע פנימי ועמוק יותר:

פסוק ג: אם שער בנגע הפך לבן - הנגע גרם לשער להפוך ללבן - זה אומר שהוא פגע בשורשי השער, שנמצאים בעומק העור ( פירוט );
פסוקים 4-8: אם, לאחר שבוע או שבועיים של בידוד, פשה הנגע בעור - הכתם גדל והתפשט - זה אומר שיש לו שורשים עמוקים בגוף; לא מדובר רק בלכלוך חיצוני אלא בריקבון עמוק, ששולח גרורות כלפי חוץ.
פסוקים 9-11: אם יש מחית בשר חי בשאת - בשר בריא בתוך הכתם - ונראה במבט מלמעלה כך:

זו צורה שאינה אופיינית לכתם חיצוני - זה יכול להעיד על נגע עמוק בצורת חרוט, הנראה בחתך צד כך:

פסוקים 12-13: אם כלו הפך לבן - הכתמים הלבנים מכסים את כל העור - לא ייתכן שמדובר בנגע פנימי, כי נגע פנימי שמכסה את כל הגוף היה הורג את הנגוע לגמרי, ולכן מניחים שמדובר בנגע חיצוני בלבד;
פסוקים 14-17: אבל ביום הראות בו בשר חי - כשרואים בשר בריא מוקף בכתמים לבנים - זה מעיד על כך שהנגע פנימי ועמוק, כנ"ל.

בכל המקרים הללו, אין הוכחה ודאית שהנגע הוא שטחי/עמוק, אלא רק "ראיה לכאורה" שמתאימה לרוב המקרים; אולם, כמו בכל שאר דיני התורה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ולכן מסתמכים על סימנים חיצוניים כדי לשער אם הנגע הוא חיצוני או פנימי.

משמעות דיני האבל עריכה

דיני הטומאה קשורים למוות; גם דיני טומאת הצרעת קשורים למוות - מוות של בשר מתחת לעור. האדם טמא כאשר הסימנים החיצוניים מעידים על כך שחלק מבשרו מת ונרקב.

לכן, לאחר שהוחלט שהאדם נגוע, הוא נוהג במנהגי אבל - מתאבל על בשרו שמת (ויקרא יג מה): "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע - בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא".

ע"פ המשנה (מובאת בתלמוד בבלי מגילה ח:), האבלות מתחילה רק לאחר שהוחלט שהאדם נגוע - "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פרימה ופריעה", ובתלמוד שם אמר רבא שהדבר נרמז בפסוק, במילים " אשר בו הנגע" - שהנגע נמצא בתוך גופו.

אבל הבידוד מהחברה - שנזכר בפסוק הבא - (ויקרא יג מו): "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבּוֹ"- מתחיל עוד בימי ההסגר, ורבא הסביר שהדבר נרמז במילים " כל ימי...", כלומר, הטמא יישב מחוץ למחנה, לא רק בימי הטומאה הוודאית, אלא גם בימי הבדיקה וההסגר.

מקורות עריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-03-25.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-13-0117