ביאור:מבנה שמות יב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בספר שמות, פרקים יב-יג מתארים את שיאו של המאבק בין ישראל לבין מצרים. במרכז הפרשה, ה' מכה את מצרים במכת בכורות ומוציא את עמו ישראל לחירות.

מבנה הפרשה / אראל

שמות יב א-כ : ה' מסר למשה ואהרן חוקים בכמה נושאים: החלפת לוח השנה (פסוק ב) , שחיטת קרבן הפסח (פסוקים 3-7) , אכילת בשר הפסח (פסוקים 8-11) , מכת בכורות (פסוקים 12-13) , והשבתת השאור והחמץ מהבתים (פסוקים 14-20) .

שמות יב כא-כח : משה אסף את זקני ישראל ומוסר להם את מצוות ה', אבל רק בנושא אחד - שחיטת קרבן הפסח. מדוע? ראו בביאור על פסוק כא.

שמות יב כט-מב : ה' היכה את בכורי מצרים, והמצרים גירשו את בני ישראל. גויים רבים "ערב רב" הצטרפו אז אל בני ישראל (פסוק לח) .

שמות יב מג-נ : ה' מסר למשה ואהרן חוקים נוספים הקשורים לאכילת הפסח - חוקים הקשורים למעמדם של ה"ערב רב" שעלו עם בני ישראל.   משמעות פרשה זו מוסברת כאן , סעיף שני וסעיף לפני-אחרון.

שמות יב נא - שמות יג ב : ה' ציווה על משה לקדש לו את כל הבכורות בעם ישראל.

שמות יג ג-ט : משה מסר לעם את מצוות ה' בעניין איסור חמץ ומצוות אכילת מצה. משמעות פרשה זו מוסברת כאן .

שמות יג י-טז : משה מסר לעם את מצוות קידוש בכורות. ההבדלים בין פרשת המצות לבין פרשת הבכורות מוסברים כאן .

פורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-03.

סיכום הפרשה / פסנתר

קידוש החודש:

ה' מצווה את משה את מצוות קידוש החודש [ה' הראה למשה את הלבנה (ירח) המתחדשת ואמר לו שכשהירח מתחדש יהיה ר"ח וכן חודש ניסן יהיה החודש הראשון].

ציוויים בעניין קרבן הפסח – פסח מצרים (קרבן הפסח שבנ"י עשו במצרים):

"מִקחו בעשור", בעשור לחודש (י' בניסן) – לקיחת שה [לכל משפחה], אם המשפחה מונה מעט נפשות מצטרפים עם השכנים.

השה – תמים [בלי מום], זכר, בן שנה [נולד בשנה זו], מהכבשים או מהעיזים [או מזה או מזה]. יש לשמור אותו עד ארבעה עשר בחודש (יד' בניסן) ולשחוט אותו בין הערביים. את הדם מושחים על המזוזות [הזקופות מצידי הפתח] ועל המשקוף [העליון].

את הבשר - יש לאכול באותו לילה צלי אש ומצות על מרורים [כל עשב מר הוא מרור]. אסור לאכול ממנו נא [שאינו צלוי כל צרכו] או מבושל אלא רק צלי אש, צלוי כולו כאחד עם ראשו, כרעיו וקרבו. אסור להשאיר ממנו עד הבוקר ואם נשאר יש לשורפו באש.

דרך האכילה – יש לאוכלו כאשר מוכנים לדרך "...מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון" [לשון בהלה ומהירות]. זהו קרבן הפסח.

בלילה הזה הקב"ה יעבור בארץ מצרים ויבצע את מכת בכורות ע"י שיכה את כל בכורות מצרים מאדם עד בהמה. הדם על גבי המזוזות והמשקופים יהיה לעם ישראל לאות [לכם לאות – סימן שמשחו את הדם מפנים הבית ולא כדי שיראו מבחוץ], וה' יראה את הדם ויפסח על בנ"י ולא יהרגם [הכל גלוי בפני הקב"ה, אלא שכשיראה שעם ישראל עסוקים במצוות יפסח עליהם].

יום זה יהיה חג לישראל לזכרון ולדורות.

ממצוות החג – פסח דורות (מצוות הפסח בכל הדורות אחרי יציאת מצרים ביד' בניסן):

שבעה ימים אכילת מצות.

ביום הראשון יש להוציא את כל החמץ [מערב יום טוב].

מי שאוכל חמץ במשך שבעת הימים עונשו כרת.

היום הראשון והיום השביעי הם מקרא קודש [לאכילה, שתיה וכסות] ואסור לעשות בו כל מלאכה חוץ ממלאכת אוכל נפש [מלאכה הדרושה לצורך האוכל המיועד לחג עצמו, אפילו לבהמות].

משה מצווה את העם על הפסח ואומר להם שלא יצאו מפתח הבית עד הבוקר [כאשר יש רשות למשחית לחבל הוא לא מבחין בין צדיק לרשע], הוא מבשר להם שה' יכה את המצרים והעם משתחווה כאות תודה על בשורה זו ומקיים את מה שהצטווה .

מכת בכורות:

ה' מכה את בכורי מצרים בחצי הלילה מבכור פרעה ועד בכורות האסורים והבהמות [פרעה גם היה בכור אבל לא מת במכה זו כדי שיראה בנפלאות קריעת ים סוף].

פרעה והמצרים ממהרים לגרש את עם ישראל ממצרים יחד עם צאנם ובקרם עוד לפני שהבצק שלהם הספיק להחמיץ.

עם ישראל עשה כדברי ה' והשאילו מהמצרִים כלי כסף וכלי זהב ובגדים ורוקנו את מצריִם מחפצים אלו.

יציאת בני ישראל ממצרים עם צאנם ובקרם וגם ערב רב שהצטרף אליהם [תערובות אומות עובדי אלילים של גרים].

מי חייב ומי פטור מדיני הפסח?

חייב בקרבן פסח כל מי ששייך לעם ישראל – נולד לעם ישראל או התגייר ועשה ברית מילה.

האסורים בקרבן הפסח הם: הערלים (מי שלא עבר ברית מילה). בני נכר - [שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. 1. עובדי כוכבים = גויים. 2. יהודי מומר (החליף דתו בדת אחרת)].

עבד איש – מי שיש לו עבד גוי שלא נימול יש למול את העבד לפני הקרבת הקרבן ]ר' יהושע סובר כי אם בעל העבד לא מל את עבדו אז אסור לו, לבעל העבד, לאכול מהפסח ור' אליעזר אומר שרק לעבד אסור לאכול מהפסח].

תושב = גר תושב (גוי היושב בארץ ישראל וצריך לקבל עליו מצוות מסויימות כדי שיוכל לחיות בקביעות בארץ).

שכיר – גוי שנמצא אצל ישראלי ועובד אצלו בשכר. [מדוע הוזכרו שוב הרי אמרו לנו כבר שכל ערל אסור באכילת הפסח? אלא בשביל להדגיש שאפילו אם מלו את עצמם והם גר תושב או שכיר אז הם אסורים באכילת הפסח.]

טמא מת – יהודי שנטמא בטומאת המת ועדיין לא היטהר.

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-12