ביאור:אפלטון והתנ"ך: המדינה, שאלת הצדק

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

דברים טז כ: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך"

ספרו של אפלטון "פוליטיאה (סדרי המדינה)" מחולק לעשרה ספרים, נפרטם:

ספר א': נטען – " "צדק הוא... להשיב לכל אדם את שחייבים לו" " (כל כתבי אפלטון, כרך ב', עמ' 165), כלומר - את הראוי לו, כלומר – להטיב לידידים ולהרע לאויבים. אך – במה מועיל הצדיק? בייחוד בימי שלום, אם לא בימי מלחמה. ומשווה הצדיקות לגנבה. או – " "מן הצדק להזיק לרשעים, ולעזור לצדיקים" " (שם, עמ' 170) ולאו-דווקא לידידים. שינוי הגדרה – " "שידיד הוא מי שנראה הגון" " (שם). אך – " "אנשים שניזוקו יהיו רשעים יותר" " (שם, עמ' 171) (האומנם?). על כן – נמצא שאין זה פעלו של הצדיק להזיק לשום אדם. על כן – כנראה לא אמר זאת סימונידס החכם, אלא איזה עשיר בעל כוח רב, או רודן. תראסימאכוס – לאחר שמטיח בסוקרטס שאינו אומר דבר – " "הצדק אינו אלא תועלתו של מי שחזק יותר" " (שם, עמ' 175), כלומר – תועלתו של השלטון הקיים. סוקרטס – המושלים עשויים לטעות ולחוקק מה שלא לתועלת להם, ואז – האם מן הצדק לשמוע להם? קליטופון – כוונתו הייתה לאותו דבר בו רואה החזק תועלת לעצמו, ואז – אתה מסכים – מן הצדק לשמוע להם. אך לא כך נאמרו הדברים, והאם כך תאמרם עתה? לא! והמושל בשעה שטועה כמו אינו מושל. סוקרטס – בדרך אחרת – כל מדע מבקש את תועלתו של החלש ממנו (עליו הוא חולש). ונענה – הרועה דואג לצאן לתועלת עצמו. ובכל מקום מקופח הצדיק ונשכר הרשע. והעוול הוא יתרון ותועלת עצמו. סוקרטס – למושלים יש שכר וכבוד ואולם המושל הטוב מושל מתוך הכרח. אך נעיין בטענה כי חיי הרשע עולים על חיי הצדיק – הצדיק רוצה להיות יותר מהרשע בלבד, והרשע – יותר מהצדיק והרשע. והמוסיקן הטוב רוצה להיות רק יותר מחסר המוסה (האומנם? והרי – 'קנאת סופרים תרבה חכמה'). אך גם אמרנו שעוול יש בו חוזקה, אלא שאין זה כך אם העוול סכלות, אך יש עוד להוכיח זאת אחרת: האם מדינה תגיע לכוח בצדקה או בעוול? –בדרכי כך ובדרכך אחרת. –בעוול אין יכולת לפעול דבר בצוותא. פעלו של כל דבר הוא אותו פועל שרק הוא בלבד יבצענו – הרי שהצדקה היא סגולתה הטובה של הנשמה, שלחיות היא פעלה. על כן האיש הצדיק יחיה חיים טובים. אך עדיין איננו יודעים מהו צדק.

בתנ"ך דנים בדברים דומים: כך ירמיהו שואל - ירמיהו יב א: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בגדי בגד" וכך כל ספר איוב דן בשאלת צדיק ורע לו והשלכה. בנוגע להגדרת הצדק כהטבה לטובים נאמר - תהלים קכה ד: "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם", ומנגד - תהלים קלט כא: "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט", אך גם נאמר - משלי כד יז: "בנפל אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" – וזה כבר מתקרב לדרך הנצרות, הסוברת הטבה גם לאויבים ולכל, כסברה שאצל אפלטון.

ספר ב': גלאוקון – האם היש טוב בשל עצמו ולא בשל תוצאותיו, כגון השמחה וההנאות? –יש שבשל עצמו, יש שבשל תוצאותיו ויש שגם וגם, והצדקה היא גם וגם, אך הרוב רואים אותה כטרחה עם תוצאות. גלאוקון - אך ברצוני לשמוע שבחה כשלעצמה ועל כן אחדש הדיון: מוצא הצדקה – הסדר בין עושי העוול לסובלים אותו להימנע ממנו. שכן לעשות עוול כשלעצמו בלא לתת את הדין זה הטוב ביותר. אם כך הצדק אינו מרצון אלא מכפיה. יש לבחון כל אחד כשנבודד המעשה עצמו בלי השם הטוב או הרע הנובע ממנו ואז נראה כי אין לשאוף להיות צדיק אלא להיראות צדיק והרשע שואף להיות רשע. וכן יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. ואת האלים ניתן לרצות בקרבנות, בנדרים ובתרומות. ובכן הוכח נא תועלת הצדקה כשלעצמה. סוקרטס – ראשית, מהיכרות עם הדובר, הרי אינך בפועל תומך בעוול אלא בצדקה. צדקה נמצאת גם במדינה על כן נביט בה, שהיא דבר גדול יותר. צרכיה: מזון, דירה, לבוש, ולכך צריך מספר אנשים בחלוקת עבודה. וכיצד ימנעו השומרים אמיצי הרוח מלהתאכזר איש לרעהו ולשאר בני המדינה? יש כלבים כאלה – נוחים לבעליהם ולהפך כלפי זרים. וזוהי כמעין מידת הפילוסופיה. על כן נחייבם בזאת. ונחוקק שהאל גורם לטובות בלבד. וכן – " "מכוח זולתו לעולם לא יגיע, אפוא, האלוהים לריבוי צורות" " (שם, עמ' 234) ומכוח עצמו לא יחפוץ בכך, כנגד דעת הומרוס (דברים ו ד: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"). ואלוהים אינו משקר (במדבר כג יט: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה").

בתנ"ך גם כן מוזכרת הפעולה בסתר אין-רואים - ירמיהו כג כד: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'", או ברשימת הארורים, כגון - דברים כז כד: "ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן", שמכוונים בעיקר כלפי מה שאין העין רואה ויכולה לשפוט. ואין צורך לציין כמה מזכיר התנ"ך את הצדק לטובה, כמו בציטוט למעלה, אלא שאנו כאן מעוניינים בחקירתו של זה.

ספר ג': יש לפחד מעבדות יותר ממוות, לפתח אומץ-לב. ואין על ההדיוטות לשקר. והצדקה מועילה – כך יש לחנך. בסיפור יש סיפור הדברים והזדהות מייצגת. ועל השומרים יש להזדהות עם אומץ הרוח ולא עם העבדות ודומיה. ומוסיקה – לא של קינה ותאניות ולא של שכרות, אלא בקצבים גבריים. וכן לחנך לגימנסטיקה ולמאכלים בריאים. וכן דרושים רופאים ושופטים. ויש לחנכם שהם ברואי האדמה, ובמושלים נסך זהב, ובאנשי מגן כסף, וברזל ונחושת – באיכרים ובשאר אומנים. ובהולדה זה נשמר על-פי רוב, אך לא תמיד. " "אסור לכל איש מהם שיהא לו רכוש משל עצמו, חוץ מן ההכרחי... ויחיו חיי שיתוף" " (שם, עמ' 286).

בתנ"ך אין חלוקה מעמדית של זהב, כסף וברזל ונחושת, אך כן מופיעות המתכות האלה כסמל של שלמות ויתרון: זכריה יג ט: "והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי", לעומת - ירמיהו ו כח: "כלם סרי סוררים הלכי רכיל נחשת וברזל כלם משחיתים המה".

ספר ד': שאלה: איך יהיו השומרים מאושרים אם המדינה בידיהם והם לא נהנים ממנה? – טובת המדינה היא החשובה. וכן יש להסיר עושר ועוני, המוציאים האמן מאמנותו (משלי ל ח: "שוא ודבר כזב הרחק ממני ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי"). ועל המדינה להיות לא קטנה מדי ולא גדולה מדי למען אחדותה. המדינה תהיה " "חכמה ואמיצת לב ומיושבת בדעתה וצדקת" " (שם, עמ' 299). ומראש אמרנו ולא שמנו לב לכך, כי הצדקה היא שיעסוק כל אחד בעניין אחד מענייני המדינה לו הוא מוכשר ביותר, כלומר – " "שצדקה היא לאדם שיעשה את שלו וידו לא תהי בכל" " (שם, עמ' 307). וכן שיחזיק את שלו ולא במה ששייך לזולתו. וכן גם ביחיד. וראוי שההיגיון יהא מושל ואילו העוז נאה לו שישמע לו. וכך ראוי להיות צדיק גם בלא שיודע הדבר למען לא יושחת הטבע שמכוחו אנו חיים, אף שצריך אולי עוד להוכיח זאת.

הגדרה זו, שיעסוק כל אחד בענייניו ולא יבלוש אחר הדשא של השכן, אלא יידע את מקומו, מופיעה בתנ"ך בסיפור מרד קורח, שלא הסתפק במשרת הלוויה שניתנה לו, אלא רצה גם את הכהונה והתריס - במדבר טז ג: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". אנו רואים, אפוא, כי חלוקת העבודה והמעמד היא דבר הכרחי לפי התנ"ך ופריעתה היא חטא ולא ממין הצדקה.

ספר ה': בעניין שיתוף הנשים והילדים. כל אחד מהגברים והנשים עושה לפי טבעו. וגם בין הנשים עצמן יש טבעים שונים ויש המוכשרות לשמירה (השקפה פמיניסטית). וחינוכן – במוסיקה ובגימנסטיקה. וכן – הנשים והילדים יהיו משותפים. ולשם זיווגם יהיו חגים מיוחדים. וכן יש להתקין גורלות מיוחדים שיראה הדבר כבמקרה (מבסס שיטתו על רמאות). הכול למען השבחת הגזע. המדינה תהיה כגוף אחד אשר עם כל אחד מאיבריה תכאב או תשמח. ולהם יהיה כחוק " "לבלתי החרב ארץ ולבלתי שרוף בתים" " (שם, עמ' 362). לצדיק די לשאוף ולהתקרב לצדקה (קהלת ז כ: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"). הדרך להגיע למדינה זו – שהפילוסופים ימלכו, או המלכים יעסקו בפילוסופיה. סברה נמצאת בין ידיעה ואי-ידיעה, בין יש ואין. לעומת זאת הפילוסוף מכיר בדבר כשהוא לעצמו.

לגבי אחדות המדינה בתנ"ך, נכתב - שמות יט ב: "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", ומפרשים – " "כאיש אחד בלב אחד" " (רש"י), שרק כך יכלו לקבל את עשרת הדיברות. דבר דומה קרה בסיפור הפילגש בגבעה, כאשר אמרו השבטים שכמעט השמידו כליל את שבט בנימין - שופטים כא ג: "ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד", ואכן הם ערבו לו ודאגו לשיקומו.

הרעיון של המלך הפילוסוף אף הוא לא רחוק מרוח התנ"ך: כך משה, למשל, היה גם המנהיג וגם נביא המביט בתמונת ה' ומשוחח עימו ומביא את דבריו אל העם, והרי זה כמעין הפילוסוף בגרסה העברית, עם כל השוני שבדבר. גם המלכים דוד ושלמה וכן אחרים שנחשבו צדיקים וישרים הגו בתורת ה'. וזו אף מצוות מלך - דברים יז יח-יט: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם".

ספר ו': הפילוסוף המדינאי הוא כקברניט מומחה, שלא זוכה למוניטין רב. אך תכונות טובות עשויות להישחת בחינוך גרוע. וכן גורם לכך העושר. " "עליהם להראות עצמם אוהבי מדינתם, במבחנים של הנאות וייסורים שייבחנו בהם" " (שם, עמ' 406). ואת השומרים יש לעשות פילוסופים (ויהיו מועטים כאלה). דמות הטוב נעלה אף מידיעת האמת, שיש בהם מדמות הטוב.

לבחינת מבחני השליט שוב נפנה למשה: אחרי חטא העגל הוא מקריב את עצמו כשהוא אומר - שמות לב לב: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ואולם חטאו היה במרה ומריבה, כאשר הכה בסלע במקום לדבר אליו ועל כך נענש - במדבר כ יב: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". אנו רואים, אם כך, שהמנהיג נבחן על-פי רגעי מנהיגותו ברגעי מבחן.

ספר ז': משל המערה: אנשים כלואים במערה ורואים רק צללים וחושבים שזו המציאות האמיתית. איש אחד משתחרר משם ורואה את הדברים כהווייתם, אף כי בתחילה הוא מסתנוור. וכשהוא חוזר לשם לא מאמינים לו ומלעיגים עליו – כך האידיאות הן הממשות האמיתית ולכך צריך שיהיה מכוון החינוך. ולשם כך יש ללמדם מתמטיקה, כי היא היגיון טהור (גישה פיתגוראית). זו הכרת מה שהווה ולא מה שמתהווה וכלה. שני ללימוד – הנדסה, שלישי – תכונה, אך עוד לפניה – לימוד המעוקב. והשיטה הדיאלקטית מבטלת היפותסות בהתקדמה אל הראשית עצמה. וכאן - משל ההורים המאמצים, שבנם גילה שאינו בנם באמת ונוהג בהם פחות כבוד ומתחבר אל החנפנים – כך הפילוסוף והאדם שנסתרות הדעות שחונך עליהן, הוא זונחן. על כן אין לתת את הדיאלקטיקה לצעירים, מה גם שהם עסוקים מרגע שגילוה רק בהפרכת זולתם ומוצאים לה שם רע.

ושוב משה: לאחר התגלות ה' אליו בסנה, שהוא כמשל השמש המאירה כאן, הוא אומר ביחס לשליחותו - שמות ד א: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'", כך בני ישראל, המצויים בעבדות ובחשכה. ואכן - שמות ו ט: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". גם לאחר שחרורם עדיין מתגלע פער בין גישתם הלא מאמינה ובין גישת משה הבוטחת, וכך הוא אומר כאשר העם צמא למים - שמות יז ד: "ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני". פרויד בספרו על משה אף טוען כי לבסוף אכן הרגו ישראל את משה. ורדיפות מסוג זה של העם אחר מי ש'ראה את האור', כלומר – הנביאים, אף חזרו על עצמם הלוך וחזור לאורך ההיסטוריה. לבסוף, דוגמא למראה צללים אנו פוגשים בתנ"ך בפסוק - שופטים ט לו: "וירא געל את העם ויאמר אל זבל הנה עם יורד מראשי ההרים ויאמר אליו זבל את צל ההרים אתה ראה כאנשים", שאף הפך למטבע לשון.

ספר ח': ארבעה משטרים: אריסטוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה ורודנות. טובים על-פי סדר הופעתם. וסוגי האופי של בני האדם מניינם כמניין המשטרים. ויש משטר השואף לכבוד – 'טימוקטיה', או 'טימארכיה'. ואלה יהיו רודפי בצע. ואלה שבאריסטוקרטיה – הטוב והצדיק. והיא יכולה להפוך לטימוקרטיה, וזו – לאוליגרכיה, וזו – לדמוקרטיה, כי יהיו שישאפו למהפכה (כגישת מרקס). כאותו אדם בימי נעוריו החורג ממה שנתחנך בו ומשחרר מכבליהן את ההנאות שאינן הכרחיות, לכל דבר הוא מתייחס בשוויון – כך הדמוקרטיה. וממנה – לרודנות – "המשטר היפה מכולם" (שם, עמ' 489), נאמר בלשון סגי נהור, כמסתבר. זאת מתוך שאיפתה לחירות (גם בין גברים ונשים). וכיצד זה יקרה? – "ההגזמה בעניין כלשהוא דרכה להביא לידי ניגודו המופלג של אותו עניין" (שם, עמ' 492), "...יתחילו, אפוא, תביעות לערכאות ודינים וריבים בין אלו לאלו" (שם, עמ' 495). ויהיה מי שיעמוד בראש – הרודן. והוא תמיד יחרחר מלחמות לשמור שלטונו (כגישת אורוול בספרו "1984").

לעניין זה ובכלל בהמשך לכל ספר זה ראה – הדיאלוג "מדינאי".

ספר ט': האיש הרודני דעתו נטרפת עליו מתאוות וסברות והוא כשיכור וכמשוגע. והוא חופשי מכל מרות כאדם בחלום. "אך לעולם לא יטעם הטבע הרודני טעם חירות וידידות של אמת" (שם, עמ' 509). והוא דומה למדינתו – עבד, עני שלא ממלא תשוקותיו ושרוי בפחד. וסדרם לאושר הוא, אם כן – "המלכותי, הטימוקרטי, האוליגרכי, הדמוקרטי והרודני" (שם, עמ' 516). ואם כך – "הטוב והצדיק ביותר הריהו המאושר ביותר... ואילו הרע והרשע ביותר – אומלל ביותר" (שם). דרך שנייה להוכחה: שלושה חלקים לנשמה – הלומד, הוא אוהב החכמה, המתעזז, הוא אוהב נצחון וכבוד, והמתאווה, הוא רודף הבצע. וכל אחד מעריך הנאתו על-פי טבעו. וסדרם לתוקף על-פי סדר הצגתם. דרך שלישית – הנאתם אינה אמיתית וטהורה והנאחז בדעת נאחז במה שתמיד עומד בעינו, בניגוד לטיפולי הגוף, שהנאתו מהולה בצער. ועוד – חיי המלך נעלים משל הרודן פי 729!

ובכן, דמותו הזו של הרודן ידועה לנו מן ההיסטוריה, למשל, בעיקר, מהרודנים המטורפים שהיו בקיסרות הרומאית, והיכן נמצא הדבר בתנ"ך? זה נמצא בתיאור של שאול, לאחר שסרה מעליו רוח ה' ובעתתו רוח רעה מאת ה', הוא הפך למעין רודן, הרודף את דוד ובעצמו שרוי במעין תסביך רדיפה, וכך הוא אומר - שמואל א כב ח: "כי קשרתם כלכם עלי ואין גלה את אזני בכרת בני עם בן ישי ואין חלה מכם עלי וגלה את אזני כי הקים בני את עבדי עלי לארב כיום הזה". אכן, אין זה נעים להימצא במצב מעין זה.

ספר י': משל לאמת: כצייר שציורו הוא רק העתק האמת וכהשתקפות בראי, כך כל הדברים הקיימים ביחס לדמותם האמיתית – האידיאה. אם כך שלוש רבדים יש ליוצר – אלוה, נגר וצייר, שאינו אלה מייצג. המשוררים והטרגי קנים בקיאים בכל מכיוון שלהם רק ייצוג הדברים. שלוש סוגי אמנויות: משתמשת, יוצרת ומייצגת. קטרוג על השירה: אנו משבחים אדם שמבליג בעת אבלו על בנו, אך בשירה אנו משבחים את המשורר המרבה קינות. וכך לגבי המגוחך ולגבי כל התאוות ומיני הצער וההנאה. על כן – "אין להכניס למדינתנו שום שירה, חוץ מהימנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם" (שם, עמ' 556), או לפחות לא לקחתה ברצינות. נושא אחר: נשמתנו היא בת אלמוות. המבלה ומשחית – רע, והמקיים ומצליח – טוב. וכך כשהיא רודפת אחר הצדקה. ומספר על איר בן ארמניוס, שהייתה לו חוויה חוץ-גופית, מוות קליני כנראה, שכן חשבוהו כמת מספר ימים, והוא ראה את הקורה במרומים, שפיטת הצדיקים והרשעים. והוא ראה גם את אופי גרמי השמיים בספירות שלהם. וכן את הנשמות בוחרות גוף להתגלגל בו.

את ההבלגה הנאותה באבל אנו מוצאים בתנ"ך בתגובתו המאופקת של אהרון לאחר מות שני בניו, ככתוב - ויקרא י ג: "וידם אהרן". לעומת זאת דוד מגיב ברגש - שמואל ב יט א: "וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני". במקום הזה הוא אכן ננזף על-ידי יואב בן צוריה שר צבאו. אבל במקום אחר גם תגובתו מאופקת, זאת לאחר מות בנו שנולד לו מבת-שבע כדבר ה' ולאחר שצם בעודו בחיים - שמואל ב יב כ: "ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו ויבא בית ה' וישתחו ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל", ולשאלתם שלשריו המתפלאים על התנהגותו הוא אומר - שמואל ב יב כג: "ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי".

מקורות

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-06-02.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0516_5