ביאור:חורבן אדום

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

[מבוסס על דיון בשבת נח"ת חורף ה'תשס"ד, חוות הצופים. משתתפי הדיון: הלל אורי, תמרה מנטינבנד, אריה, אראל סגל. סיכם: אראל.]

אחת מהדרכים המקובלות ללמוד תנ"ך בימינו היא להשוות בין פרשות דומות ולהסיק מסקנות מהדמיון ביניהן. ניתן לראות דוגמאות לשיטה זו במאמרים רבים בכתב-העת "מגדים".

אולם, במקרים רבים מגיעים למסקנות המעניינות יותר דווקא כאשר בודקים את ההבדלים בין הפרשיות הדומות. במאמר זה ננסה להסביר את ספר עובדיה, בעזרת מציאת ההבדלים בין ספר עובדיה לבין נבואה מקבילה בספר ירמיהו.

הטבלה הבאה מסכמת את ההקבלות:

"ירמיהו מט ז"	"עובדיה"
14-16: "שמועה שמעתי מאת ה’, וציר בגויים שלוח ; התקבצו ובואו עליה, וקומו למלחמה." "כי הנה קטון נתתיך, בגויים-- בזוי באדם ." "תפלצתך השיא אותך" ", זדון ליבך, שוכני בחגווי הסלע, תופשי מרום גבעה;" "כי תגביה כנשר קינך – משם אורידך, נאום ה’."	1-4: "כה אמר ד’ ה’ לאדום: שמועה שמענו מאת ה’ וציר בגויים שולח -- קומו ונקומה עליה , למלחמה." "הנה קטון נתתיך, בגויים: בזוי אתה מאוד ." "זדון ליבך השיאך, שוכני בחגווי סלע מרום שבתו; אומר בליבו: 'מי יורידני ארץ?!'" "אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קינך - משם אורידך, נאום ה’."
9-11: "אם בוצרים באו לך, לא ישאירו עוללות; אם גנבים בלילה, השחיתו דיים." "כי אני חשפתי את עשיו , גיליתי את מסתריו, ונחבה, לא יוכל; שודד זרעו ואחיו ושכניו, ואיננו." "עוזבה יתומיך, אני אחייה; ואלמנותיך, עליי תבטחו. {ס"}	5-7: "אם גנבים באו לך, אם שודדי לילה--איך נדמית?! הלוא יגנבו דיים; אם בוצרים באו לך, הלוא ישאירו עוללות." "איך נחפשו עשיו , נבעו מצפוניו." "עד הגבול שילחוך, כל אנשי בריתך--השיאוך יכלו לך, אנשי שלומך; לחמך, ישימו מזור תחתיך- אין תבונה בו."
7-8: "לאדום, כה אמר ה’ צבאות, האין עוד חכמה, בתימן?! אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם?! ." "נוסו הופנו העמיקו לשבת, יושבי דדן: כי איד עשיו הבאתי עליו, עת פקדתיו."	8-9: "הלוא ביום ההוא, נאום ה’, והאבדתי חכמים מאדום, ותבונה מהר עשיו ." "וחתו גיבוריך, תימן, למען ייכרת איש מהר עשיו, מקטל."
אין הקבלה	10-15: "מחמס אחיך יעקוב, תכסך בושה; ונכרת, לעולם." "ביום עמודך מנגד, ביום שבות זרים חילו; ונוכרים באו שעריו, ועל ירושלים ידו גורל--גם אתה, כאחד מהם." "ואל תרא ביום אחיך, ביום נוכרו, ואל תשמח לבני יהודה, ביום אובדם; ואל תגדל פיך, ביום צרה." "אל תבוא בשער עמי ביום אידם, אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו; ואל תשלחנה בחילו, ביום אידו." "ואל תעמוד, על הפרק, להכרית, את פליטיו; ואל תסגר שרידיו, ביום צרה." "כי קרוב יום ה’, על כל הגויים: כאשר עשית ייעשה לך, גמולך ישוב בראשך."
12-13: "כי כה אמר ה’, הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתה ישתו, ואתה הוא, נקה תינקה?! לא תינקה, כי שתה תשתה !" "כי בי נשבעתי נאום ה’, כי לשמה לחרפה לחורב ולקללה תהיה בוצרה; וכל עריה תהיינה לחורבות עולם."	16: "כי, כאשר שתיתם על הר קודשי, ישתו כל הגויים , תמיד; ושתו ולעו, והיו כלא היו."
אין הקבלה ""	17-21: "ובהר ציון תהיה פליטה, והיה קודש; וירשו בית יעקוב, את מורשיהם." "והיה בית יעקוב אש ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם, ואכלום; ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי ה’ דיבר." "וירשו הנגב את הר עשיו, והשפילה את פלשתים, וירשו את שדה אפרים, ואת שדה שומרון; ובנימין, את הגלעד." "וגלות החיל הזה לבני ישראל אשר כנענים, עד צרפת, וגלות ירושלים, אשר בספרד—יירשו, את ערי הנגב." "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשיו; והייתה לה’, המלוכה. {ש"}
17: "והייתה אדום, לשמה; כול עובר עליה, יישום וישרוק על כל מכותיה." 18: "כמהפכת סדום ועמורה, ושכניה--אמר ה’; לא יישב שם איש, ולא יגור בה בן אדם." 19: "הנה כאריה יעלה מגאון הירדן, אל נווה איתן--כי ארגיעה אריצנו מעליה, ומי בחור אליה אפקוד: כי מי כמוני, ומי יועידני, ומי זה רועה, אשר יעמוד לפניי. {ס"} 20: "לכן שמעו עצת ה’, אשר יעץ אל אדום, ומחשבותיו, אשר חשב אל יושבי תימן: אם לא יסחבום צעירי הצאן, אם לא ישים עליהם נווהם." 21: "מקול נפלם, רעשה הארץ: צעקה, בים סוף נשמע קולה." 22: "הנה כנשר יעלה וידאה, ויפרוש כנפיו על בוצרה; והיה לב גיבורי אדום, ביום ההוא, כלב, אישה מצרה. {פ"}	אין הקבלה

הנבואה הראשונה של עובדיה - הכנות למלחמה

פסוקים 1-4 בספר עובדיה מקבילים לפסוקים 14-16 בירמיהו מט:

14-16: "שמועה שמעתי מאת ה’, וציר בגויים שלוח ; התקבצו ובואו עליה, וקומו למלחמה." "כי הנה קטון נתתיך, בגויים-- בזוי באדם ." "תפלצתך השיא אותך" ", זדון ליבך, שוכני בחגווי הסלע, תופשי מרום גבעה;" "כי תגביה כנשר קינך – משם אורידך, נאום ה’."

1-4: "כה אמר ד’ ה’ לאדום: שמועה שמענו מאת ה’ וציר בגויים שולח -- קומו ונקומה עליה , למלחמה." "הנה קטון נתתיך, בגויים: בזוי אתה מאוד ." "זדון ליבך השיאך, שוכני בחגווי סלע מרום שבתו; אומר בליבו: 'מי יורידני ארץ?!'" "אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קינך - משם אורידך, נאום ה’."

שתי הנבואות מתארות את ההכנות של הגויים למלחמה על אדום, ואת ההתעלמות הגאוותנית של אדום מהכנות אלו. ניתן להסביר את רוב ההבדלים בין הנבואות בעזרת ההנחה, שהנבואה של ירמיהו נאמרה מוקדם יותר מהנבואה של עובדיה:

• בנבואה של ירמיהו נאמר "שמעתי" (כלומר רק אני) ובנבואה של עובדיה נאמר "שמענו" (כלומר גם ירמיהו וגם אני, ואולי גם נביאים אחרים);

• בנבואת ירמיהו הציר "שלוח" (עכשיו) ובנבואת עובדיה הוא כבר "שולח" (בעבר);

• בנבואת ירמיהו קוראים לגויים "התקבצו ובואו עליה וקומו..." ובנבואת עובדיה הם כבר התקבצו ובאו, ולכן קוראים להם רק "קומו..." .

המצב הבינלאומי של אדום מתדרדר והולך (כי הגויים כבר נאספים סביבה), והשינוי הזה מתבטא בהבדלים בין הנבואות:

• בנבואת ירמיהו, העם האדומי הוא רק "בזוי" ( "קטן בגויים" = קטן בעיני הגויים; "בזוי באדם" = בזוי בעיני בני האדם), ובנבואת עובדיה הוא כבר "בזוי... מאד" .

• בנבואת ירמיהו לעם האדומי עדיין יש "תפלצת" (מלשון "פַלָּצוּת" = פחד) - הגויים פוחדים ממנו, וזה גורם לו להתגאות (" זדון לבך "); בנבואת עובדיה כבר לא פוחדים ממנו, ונשארת לו רק הגאווה.

ככל שהמצב של אדום מתדרדר, הגאווה שלהם גדלה, כמו שנאמר בספר משלי "לפני שבר גאון, ולפני כשלון -- גבה רוח": ככל שהשבר של אדם מתקרב - כך הגאווה שלו גדלה:

• בנבואת ירמיהו, העם האדומי מדמה את עצמו רק "לנשר" , שיושב בהרים ובין סלעים, והדימוי הזה הוא מציאותי ומתאים לתנאים הגיאוגרפיים בארץ אדום - ארץ הרים וסלעים. בנבואת עובדיה, הוא "אומר בליבו: מי יורידני ארץ?!" , ומוסיף על כך דימוי מופרך יותר - "בין כוכבים שים קנך" .

במבוא לפירוש 'דעת מקרא' לספר עובדיה מביאים כמה אפשרויות לקביעת זמנו של הנביא עובדיה, ואחת מהם (דעת ה'חוקרים') היא שעובדיה ניבא לאחר חורבן בית ראשון. ניתוח ההבדלים בין הנבואות מחזק את הדעה הזאת .

הנבואה השניה של עובדיה - שוד לאור היום

בפסוקים 5-7 מתחילה נבואה חדשה. זאת ניתן ללמוד מכך שהנבואה המקבילה, בירמיהו מט ט-יא, לא נמצאת כהמשך ישיר של הנבואה המקבילה הקודמת (ירמיהו מט יד-טז), אלא מופיעה לפניה:

9-11: "אם בוצרים באו לך, לא ישאירו עוללות; אם גנבים בלילה, השחיתו דיים." "כי אני חשפתי את עשיו , גיליתי את מסתריו, ונחבה, לא יוכל; שודד זרעו ואחיו ושכניו, ואיננו." "עוזבה יתומיך, אני אחייה; ואלמנותיך, עליי תבטחו. {ס"}

5-7: "אם גנבים באו לך, אם שודדי לילה--איך נדמית?! הלוא יגנבו דיים; אם בוצרים באו לך, הלוא ישאירו עוללות." "איך נחפשו עשיו , נבעו מצפוניו." "עד הגבול שילחוך, כל אנשי בריתך--השיאוך יכלו לך, אנשי שלומך; לחמך, ישימו מזור תחתיך- אין תבונה בו."

שתי הנבואות מתארות שודדים שבאים על אדום לאור יום, ומרוקנים אותה לגמרי - שודדים את כל הרכוש.

הבדל משמעותי בין הנבואות הוא, שעובדיה מתאר את מה שקרה לאדום - "איך נחפשו עשיו , נבעו מצפוניו" : איך הצליחו הגויים לחשוף את כל צפונותיו של אדום ולקחת הכל (חפש=חשף בשיכול אותיות); וירמיהו מתאר את מעשה ה' - "כי אני חשפתי את עשיו , גיליתי את מסתריו, ונחבה, לא יוכל" . נראה, שנבואתו של ירמיהו מתארת את הגזירה שה' גזר על אדום - הגזירה נאמרת בלשון עבר כי ה' כבר החליט שהיא תתבצע, למרות שעדיין לא הוציא אותה לפועל ("לקראת שידור"); עובדיה מתאר את השוד "בשידור חי", תוך כדי שהוא קורה או זמן קצר לאחר מכן.

הבדל נוסף הוא, שבנבואת ירמיהו השודדים ייקחו גם את הילדים, הקרובים והחברים - "שודד זרעו ואחיו ושכניו, ואיננו" "." "עוזבה יתומיך, אני אחייה; ואלמנותיך, עליי תבטחו" (כלומר, השודדים ייקחו את הילדים והנשים, והם יישארו יתומים ואלמנות התלויים בחסדי ה', כי הגברים כבר לא יוכלו לדאוג להם). בנבואת עובדיה, השודדים לקחו רק את הרכוש.

הנבואה השניה של עובדיה נאמרה זמן-מה לאחר הנבואה הראשונה שלו: הגויים, שהתאספו להילחם באדום, כבר עלו עליה ושדדו אותה (תוך שהם מטעים את אדום ומשכנעים אותם לצאת מארצם). עובדיה מנבא, שבקרוב הגויים יהרגו גם את כל אנשי אדום:

הנבואה השלישית של עובדיה - הרג אנשי אדום

בפסוקים 8-9 מתחילה נבואה חדשה. זאת ניתן ללמוד מכך שהנבואה המקבילה, בירמיהו מט ז-ח, לא נמצאת כהמשך ישיר של הנבואה המקבילה הקודמת (ירמיהו מט ט-יא), אלא מופיעה לפניה:

7-8: "לאדום, כה אמר ה’ צבאות, האין עוד חכמה, בתימן?! אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם?! ." "נוסו הופנו העמיקו לשבת, יושבי דדן: כי איד עשיו הבאתי עליו, עת פקדתיו."

8-9: "הלוא ביום ההוא, נאום ה’, והאבדתי חכמים מאדום, ותבונה מהר עשיו ." "וחתו גיבוריך, תימן, למען ייכרת איש מהר עשיו, מקטל."

כאן ההבדלים מרובים מההקבלות:

• בנבואת ירמיהו, נאמר רק ש"אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם", ובנבואת עובדיה נאמר גם ש"והאבדתי חכמים מאדום" - גם החכמים יאבדו.

• הנביא ירמיהו קורא לאנשי אדום לברוח מארצם לפני שיבוא האסון, והנביא עובדיה כבר לא קורא להם לברוח אלא מנבא להם שבקרוב כולם ייכרתו וייקטלו: קודם החכמים, אחר-כך הגיבורים השומרים על הכניסה לאדום מדרום (תימן), ואחר-כך כל שאר האנשים היושבים בהר עשיו.

נסביר את ההבדלים האלה בסיכום המאמר.

הנבואה הרביעית של עובדיה - הפשע שגרם לחורבן אדום

לפסוקים 10-16 בספר עובדיה, שמתארים את פשעי אדום נגד עם ישראל בזמן חורבן ישראל, אין הקבלה בספר ירמיהו.

בספר ירמיהו, נראה שה' מביא על אדום את החורבן, רק בגלל הגאווה והבטחון-העצמי המופרזים שלה; בספר עובדיה, החורבן בא כנקמה על כך שהאדומים לעגו לבני-ישראל בזמן החורבן, השתתפו בשוד ובביזה, והרגו את הפליטים (ויש התאמה בין הפשעים לבין העונשים: "בזוי אתה מאד" בנקמה על "ואל תגדל פיך ביום צרה" ; "אם גנבים באו לך" בנקמה על "ואל תשלחנה בחילו ביום אידו" ; "למען ייכרת איש מהר עשיו מקטל" בנקמה על "ואל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו" ).

אולם, הבטחון העצמי המופרז של אדום הוא השורש העמוק יותר של פשעי אדום נגד ישראל; כי אם אדום היו חוששים לחייהם, הם לא היו משתפים פעולה עם הבבלים מחריבי הארץ, אלא להיפך - מנסים לעזור לעם ישראל להתגונן. אולם, מכיוון שאדום סמכו על ההרים והסלעים בארצם, ולא האמינו שמישהו יצליח לפגוע בהם - הם הרשו לעצמם להשתתף בביזה ובהרג.

ירמיהו, שחי לפני החורבן, מתאר רק את הבטחון העצמי המופרז של אדום; עובדיה, שחי אחרי החורבן, מתאר גם את הפשעים שנגרמו כתוצאה ממנו בזמן החורבן.

פסוק טז בספר עובדיה נראה מקביל לירמיהו מט יב:

12: "כי כה אמר ה’, הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתה ישתו, ואתה הוא, נקה תינקה?! לא תינקה, כי שתה תשתה!"

16: "כי כאשר שתיתם על הר קודשי, ישתו כל הגויים תמיד; ושתו ולעו, והיו כלא היו."

אולם, בעיון מעמיק יותר נראה שאין כאן הקבלה:

• הפסוק בירמיהו מט מזהיר את אדום, שלא יהיה שאנן, ולא יחשוב שיימלט מהחורבן שיבוא על כל הגויים (וזו הקדמה לקטע שמדבר על הביטחון העצמי המופרז של אדום, בירמיהו מט יד-טז).

• הפסוק בעובדיה ממשיך את התוכחה לאדום על פשעיהם בזמן חורבן ישראל (בפסוקים 10-15) - הם שתו יין על הר הקודש, כדי לבזות אותו ולחגוג את חורבנו; וכנקמה על כך, כל הגויים ישתו ויחגגו את חורבן אדום, עד שגם הם יאבדו.

הנבואה החמישית של עובדיה - מה מקומו של של עם ישראל בכל הסיפור?

גם לנבואה האחרונה בספר עובדיה, בפסוקים 17-21, אין הקבלה בספר ירמיהו: בירמיהו מט יז-כב, בסוף אוסף הנבואות על אדום, מובאות שתי נבואות על פורענות אדום ( ע"ע "עמים מצפון ואריות מהירדן ); ובעובדיה מובאות נבואות על גאולת ישראל.

ירמיהו, שחי לפני החורבן, התמקד בתיאור הפורענות של אדום; ועובדיה, שחי אחרי החורבן והגלות, מתאר את גאולת ישראל וחזרתם של הגולים לארצם.

סיכום - מה קרה לאדום ולמה

כעת ניתן לסכם את התוכן של שתי הנבואות, לפי הסדר:

• ירמיהו מט ז-ח: "לאדום, כה אמר ה’ צבאות: האין עוד חכמה בתימן?! אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם?!" : האדומים לא מתנהגים בחכמה - הם יותר מדי בטוחים בעצמם, ולא מרגישים שהחורבן שלהם קרוב. ה' מזהיר אותם וקורא להם: "נוסו הופנו העמיקו לשבת, יושבי דדן: כי איד עשיו הבאתי עליו, עת פקדתיו!" כדאי לכם לברוח מהר, כי כבר גזרתי להביא עליכם אסון, והגזירה בוודאי תתקיים בזמנה!

• ירמיהו מט ט-יא: "אם בוצרים באו לך, לא ישאירו עוללות; אם גנבים בלילה, השחיתו דיים:" החורבן שגזרתי עליכם יהיה מוחלט - לא כמו פריצה של גנבים בלילה שגונבים קצת ובורחים, אלא כשוד לאור היום שבו לוקחים הכל: "כי אני חשפתי את עשיו, גיליתי את מסתריו, ונחבה, לא יוכל; שודד זרעו ואחיו ושכניו, ואיננו" : אני כבר גזרתי לחשוף את כל מקומות המסתור של האדומים ושל רכושם, כך שהשודדים ייקחו את הכל. "עוזבה יתומיך, אני אחייה; ואלמנותיך, עליי תבטחו" : השודדים ייקחו את הילדים והנשים, והם יישארו יתומים ואלמנות התלויים בחסדי ה', כי הגברים כבר לא יוכלו לדאוג להם.

• ירמיהו מט יב-יג: "כי כה אמר ה’, הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתה ישתו, ואתה הוא, נקה תינקה?! לא תינקה, כי שתה תשתה!" למרות הביטחון-העצמי המופרז שלך, לא יהיה לך כל יתרון על שאר הגויים - גם אתה תשתה את "כוס התרעלה" (סמל לחורבן), גם אתה תיחרב יחד עם כולם, "כי בי נשבעתי נאום ה’, כי לשמה לחרפה לחורב ולקללה תהיה בצרה; וכל עריה תהיינה לחורבות עולם" .

עד כאן, ירמיהו תיאר את התוכניות והגזירות של ה' על אדום; בפסוקים הבאים, ירמיהו כבר שומע את תחילת התהליך שיביא להתממשות הגזירה:

• ירמיהו מט יד-טז: "שמועה שמעתי מאת ה’, וציר בגויים שלוח; התקבצו ובואו עליה, וקומו למלחמה" : אני כבר שומע שליח שעובר בין הגויים, ומארגן אותם להתאסף למלחמה על אדום. "כי הנה קטון נתתיך, בגויים--בזוי באדם." הגויים כבר מבזים את אדום, אך עדיין פוחדים מהם, וזה מחזק את הביטחון העצמי של אדום, ומצטרף לגאווה שלהם: "תפלצתך השיא אותך, זדון ליבך, שוכני בחגווי הסלע, תופשי מרום גבעה;" "כי תגביה כנשר קינך – משם אורידך, נאום ה’" : גם המיקום הגיאוגרפי של אדום תורם לבטחון העצמי המופרז שלהם: הם גרים בארץ הררית וקשה לכיבוש. אולם, הבטחון-העצמי הזה לא מוצדק, כי ה' יוריד אותם משם.

המשך התהליך מתואר בנבואתו של עובדיה, ממשיכו של ירמיהו:

• 1-4: "כה אמר ד’ ה’ לאדום: שמועה שמענו מאת ה’ וציר בגויים שולח--קומו ונקומה עליה למלחמה" : בתחילת נבואתי, שמעתי גם אני את השמועה ששמע ירמיהו, על הציר ששולח בין הגויים (בזמן ירמיהו), ועכשיו אני שומע שהגויים כבר מקיפים את אדום, וכל מה שנשאר להם הוא לקום ולהילחם בה. "הנה קטון נתתיך, בגויים; בזוי אתה מאוד" : המעמד של אדום ירד עוד יותר, ועכשיו הוא כבר בזוי מאד; אך הגאווה והביטחון העצמי שלו רק גדלו: "זדון ליבך השיאך, שוכני בחגווי סלע מרום שבתו; אומר בליבו: 'מי יורידני ארץ?!'. אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קינך - משם אורידך, נאום ה’."

• 5-7: זמן-מה לאחר מכן, הגויים כבר פלשו לאדום ושדדו ממנה את כל הרכוש, ועובדיה ראה את השוד הזה במראה הנבואה ותיאר אותו "בשידור חי": "אם גנבים באו לך, אם שודדי לילה--איך נדמית?! הלוא יגנבו דיים; אם בוצרים באו לך, הלוא ישאירו עוללות! איך נחפשו עשיו, נבעו מצפוניו! עד הגבול שילחוך, כל אנשי בריתך--השיאוך יכלו לך, אנשי שלומך; לחמך, ישימו מזור תחתיך- אין תבונה בו."

• 8-9: עובדיה מנבא, שהשודדים שלקחו את כל הרכוש, יהרגו גם את כל האנשים באדום - קודם את החכמים, אחר-כך את הגיבורים השומרים על הכניסה לאדום מדרום (תימן), ואחר-כך את כל שאר האנשים היושבים בהר עשיו: "הלוא ביום ההוא, נאום ה’, והאבדתי חכמים מאדום, ותבונה מהר עשיו. וחתו גיבוריך, תימן, למען ייכרת איש מהר עשיו, מקטל" .

• 10-16: לאחר מכן מסביר עובדיה, שכל הפורענויות שבאו על אדום - באו כנקמה על השתתפות אדום בחורבן המקדש וארץ יהודה: "מחמס אחיך יעקוב, תכסך בושה; ונכרת, לעולם. ביום עמודך מנגד, ביום שבות זרים חילו; ונוכרים באו שעריו, ועל ירושלים ידו גורל - גם אתה כאחד מהם" : בגלל שהשתתפת בשוד ששדדו את ירושלים - גם אותך ישדדו; "ואל תרא ביום אחיך, ביום נוכרו, ואל תשמח לבני יהודה, ביום אובדם; ואל תגדל פיך, ביום צרה" : בגלל שלעגת לאחיך ביום צרתם - גם אותך יבזו; "אל תבוא בשער עמי ביום אידם, אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו; ואל תשלחנה בחילו, ביום אידו. אל תעמוד, על הפרק, להכרית, את פליטיו; ואל תסגר שרידיו, ביום צרה" : בגלל שהכרתת את פליטי עמי - גם את עמך יכריתו; "כי קרוב יום ה’, על כל הגויים: כאשר עשית ייעשה לך, גמולך ישוב בראשך. כי, כאשר שתיתם על הר קודשי, ישתו כל הגויים, תמיד; ושתו ולעו, והיו כלא היו:" בגלל ששתית יין וחגגת על חורבן בית המקדש, גם על חורבן ארצך יחגגו כל הגויים כל ימי חייהם, עד שיאבדו גם הם.

• 17-21: לסיום מסביר עובדיה, שבני-ישראל ישתתפו בחורבן אדום, ויירשו את ארצם - זוהי נחמה לעם-ישראל על הנזק שגרמו להם האדומים בזמן החורבן: "ובהר ציון תהיה פליטה, והיה קודש; וירשו בית יעקוב, את מורשיהם..."

מקורות

על-פי מאמר של הלל אורי, תמרה מנטינבנד, אריה, סיכם: אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-26.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/kma/hvdlim2/ovdyh