(אחרי מותו של) ניטשה
מאת אורי ניסן גנסין
"ויימר, כ"ה אוגוסט, 1900. היום בשעה ¾ 11 בבוקר אחז השבץ את הפילוסוף פרידריך וילהלם ניטשה, וימות. קבורתו תהא בקבורת-אבותיו, אשר בראקן".
הלוחם הגדול, שנלחם עם דור, השיב את רוחו לאלוהים. מצוקות רוחו וייסורי-נפשו של האיש הגדול התגברו, סוף סוף, עליו יכלו לו. עתה, בשעה שהרושם הגדול, שעשתה עלינו הבשורה המבהילה ממות האדם הגדול הזה, עודנו טבוע במלואו בנפשותינו, אי-אפשר לצאת ולחשב בדיוק מה היה לתבל האיש הזה בעודנו בחיים ומה לוּקח ממנה במותו. לעת עתה אפשר רק לנגוע נגיעה קלה באיזה זכרונות עוברים מן הבא בידינו, שיש להם יחס אל ערך הפילוסוף המנוח.
ניטשה מת בטרם מלאו לו נ"ו שנה. בן הכוהן מראקן בילה את ילדותו הנעימה והמלאה תמימות של אהבה בבית אמו האלמנה הצעירה ויתחנך בבית-ספר למתחילים. האיש, שהיה עתיד להאיר את מחשכי מחשבות בני דורו ורגשותיהם, היה עוד בילדותו חולם חלומות וכפעם בפעם היה אוהב, כמשורר מלידה, לתת לו דין וחשבון ממחשבותיו ורגשותיו, שעסקו את מוחו ונפשו, ובספרי זכרונותיו ומכתביו בעת ההיא היה מעמיד תמיד את עצמו לדין ומביא במאזני-משפט את כל אשר הרה והגה. בבון ובלייפציג למד את תורת הפילוסופיה והפילולוגיה הקלאסית, ובטרם מלאו לו כ"ה שנה נתמנה לפרופיסור בבית המדרש שבבזל.
פחות מעשר שנים שימש ניטשה בכהונתו זאת. אותה הלהבת שלהטה ברוחו ונפשו ליחכה, לעתים תכופות, את מִנאָמיו ותתפרץ גם אל תוך ספריו. ניטשה, מספר ק. קאפשטין, קנה את לבות כל שומעיו לאהבה אותו ולהעריצו. כמעט כולם היו נזהרים לבלתי יאחרו את שיעוריו. גם אחרי כן, הוא מוסיף, כאשר רובם סרו מן הדרך אשר התווה להם, עוד נשאר רגש הכבוד אליו טבוע בלבם בכל תוקפו ועוזו.
במלחמת האשכנזים עם הצרפתים, שניטשה לקח בה חבל בתור מתנדב, פגע בו כדור מוות. ואף כי נשאר בחיים בכל זאת לא שב עוד לאיתנו. ומאז החל לבנות את מגדלו במהירות נמרצת ובחפזון של קדחת, כאילו חש בנפשו ששעותיו ספורות ואסור לו לאבד אף רגע לבטלה. ואמנם הצליח להגביה את שיאו עד לשמים!
כי בגו ההרוס הזה הסתתר רוח כביר ונמרץ; מתחת לחזה הנופל הסתתר לב רחב כיס, אשר הֵקֵר, כמעיין המתגבר, מחשבות ורגשות רעננים שהרעישו אחר כך את חללו של עולם-הרוח, הלהיבו את הלבבות וירכשו למו גם אוהבים וגם אויבים רבים ועצומים...
אולם מי הוא ניטשה?
ניטשה – זהו ראדיקאל אפרתי, שברוחו שררה תקופת התחייה ובנפשו היתה. ניטשה רואה תמיד את הקיצוניות ואותה הוא מגלה לנו. לפי דברי אחותו, מנת חייו הטראגית היא שאילצתהו לדבר במליצה – חידות. מחשבותיו קדחו בו כאש תאווה זה, כמו שהודה בפיו:
לָאוֹר יִהְיֶה כֹּל אֶנְצֹרָה,
כֹּל לִי זָר – גַּחֶלֶת שְׁחוֹרָה,
כִּי שַׁלְהֶבֶת בִּי נִשְׁמָתִי!
את ההגבלה, את הצרוּת לא יכלה הנשמה הרחבה הזאת לסבול. ברוח כביר היה מסיר את המעצורים מעל דרכו – יהיו איך שיהיו. בטיפוסה העליון של האנושיות הוא רואה את תעודתה הקיצונית: להאדיר את הרגש, את המחשבה, את הקדושה שבנו ושמחוצה לנו – זוהי ההסתכלות בנפשו של אדם. ככה צריך לעבוד את עבודת השלמות הטבע.
וככה היא תמונת "האדם העליון" שהציג למופת לנו. את המוסריות המקובלה נתן לסיגופים ויבחל בה, תוכן המוסריות זוהי התשוקה לחיים מלאים.
את ניטשה, את החוזה החקרן של הדור החי, לא הכל מבינים, ויש אשר יגלו בו פנים שלא כהלכה באופן מגונה מאוד. אולם עוד יותר כבד מלהיות "נאה-דורש" בתורתו של ניטשה הוא – להיות "נאה מקיים". אלה האנשים המעלים תמיד על שפתם את מאמרו "מעבר לטוב ולרע", אינם נאה מקיימים אותו, והנם נשארים תמיד "מעבר לטוב" – מבלי אשר יוסיפו ללכת הלאה בשביל לקיים את כולו עד גמירא, כי רב ומטריד מאוד הדרך הזה.
אמנם, הכול יודעים את גדולתו של ניטשה; גם ניסו לא פעם להעריכו ולהמשילו לכמה וכמה מאנשי המעלה; אולם את ניטשה אי-אפשר להמשיל אלא לו לעצמו. שנים תעבורנה, עשוריות בדורות תנקופנה, הכול יתחלף, הכול ישונה, אולם שמו של פרידריך וילהלם ניטשה לא יסוף לעד!
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).