פתיחת התפריט הראשי

סימן עבעריכה

שאלה לאה תובעת מיעקב בעלה שתתגרש ממנו בגט ואינה רוצה לישב עמו. תלמדנו אם תפסיד כל כתובתה ומה תגבה? גם אם תגבה מתנה לחוד? כדאמרי' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ומזה הטעם משמע דאינה מפסדת מתנתה דלא הוי כתנאי כתובה. או דילמא כיון דלא כתב לה מתנה זו בשעת נישואין לימא שלא כתב לה (נר' דצ"ל אלא) ע"מ לכונסה והוי כתנאי כתובה ותפסיד הכל ע"כ.

תשובה הטענות שהאשה תובעת בהן להתגרש מבעלה רבות ואין הדין בהן שוה אלא כל א' מהן יש לה דין בפני עצמה. ואתם לא בארתם בכתבכם באיזה טענה באה לאה להתגרש ואם באנו לכתוב לכם כל הדברים שהאשה באה להתגרש בהם מבעלה ולכתוב דין כל א' וא' יארך הענין הרבה מאוד והיינו צריכין לחבר להם ספר. מפני שהם כעשר או כי"א דרכים או יותר ואין אנו יודעין לאה זו באיזה מהן היא באה. אבל מ"מ ממה שיראה יותר מתוך השאלה גם כי הוא המצוי יותר משאר הדרכים הוא שהיא מואסת אותו ומתוך המיאוס באה להתגרש. ומפני שאנו חושבין שזהו שגרם לה לזו לפיכך אנו כותבין לכם דין המורדת והאומרת מאיס עלי. ותחילת כל דבר נאמר שדין התלמוד אפי' באומרת מאיס עלי אין כופין את הבעל להוציא בעל כרחו אלא לדעתו אם רצה מוציא ואם לא רצה אינו מוציא. וכאותה שאמרו בריש פ' הניזקין (דף מ"ט ע"ב) כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה כתובה כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה. ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהא לה בגט. אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם דאם איתא היאך הוא יכול להשהותה תימא איהי מאיס עלי ויוציאה. ואם היה אפשר לה להתגרש בשום פנים היו מתקנין לו כתובה ממנה. ועוד יש ראיות רבות בזה מן הגמ' ומן הירושלמי אלא שאין זה מקום להאריך. ולא כמ"ש הרב ר' משה ז"ל שהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא כדי שלא תהא זו כשבויה להבעל לשנאוי לה. ואין דבריו נכונים במקום הזה כלל. גם מה שתמצאו בהלכות הרב אלפסי ז"ל שהגאונים זלה"ה תקנו להוציא בגט כל מי שתובעת להתגרש. לא ראינו בדורות הללו מי שעשה מעשה ולא פשטה תקנתם זו ברוב המקומות ואף הם שמא לא תקנו אלא לדורם לצורך שעה אבל עכשיו אין מקילין בדבר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ומקצת מן הרבנים האחרונים אבל אם רצה הבעל לגרש מגרש. והאומרת מאיס עלי האמור בגמ' הוא כשהיא תובעת להתגרש ואומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתי אלא יתן לי גט ואצא. זו היא שאנו אומרים שהיא ודאי באה מטענת המיאוס ואנוסה היא זו דליבא אונסה. ולא אמרה כן מפני שנתנה עיניה באחר דאילו נתנה עיניה באחר היתה תובעת להתגרש וליטול כתובתה. וכן פרש"י ז"ל שם בכתובות (ד' ס"ג ע"ב) גבי מה שאמרו היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. ופרש"י ז"ל שם היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובתה. אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא בעינן לא כייפינן לה. וזהו דינא כשהיא אומרת כן אין כופין אותה לביישה ולהכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ואין פוחתין מכתובתה מעט מעט או לאחר ד' שבתות של הכרזה כדרך שאנו עושין למורדת האומרת בעינא לי' ומצערנא ליה. אלא משהין אותה שנים עשר חודש אולי תחזור בה וכמ"ש בגמ' בפ' אעפ"י ומשהי' לה תריסר ירחי אגיטא. ואם חזרה בה תוך שנים עשר חדש לא הפסידה כתובתה כלום דאנוסה היתה זו. ואין כאן חשש שמא נתנה עיניה באחר כמו שאמרנו כיון שהיא רוצה לצאת בלא כתובתה. ותוך י"ב חדש אלו אין לה מזונות מבעל כיון שאינה רוצה בו וכמ"ש בירושלמי המורדת והיוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות. ואף הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות ובאילין תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל ואם רוצה הבעל לגרש תוך י"ב חדש אלו לא הפסידה היא מכתובתה כלום. דכיון שהיא אינה מתגרשת מתקנת חכמים כל י"ב חדש וזה גרש תוך זמן זה מדעתו הרי זה כשאר בני אדם המגרשין מדעת עצמם שנותנין כתובה וכ"כ ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו אבל אם שהא עד לאחר י"ב חדש וגרש הפסידה עיקר כתובתה ותוספת. אבל בלאות נדונייתא שהביאה ועדיין הן קיימים אם תפסה אותם ואפי' בפני עדים אין מוציאין ממנה. אבל לכתחילה אין מוציאין ממנו ונותנין לה מפני שמחלוקת היא בגמ' ואמרינן השתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר התפיסה לא שקלינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה. אבל נכסי מלוג שלה לא הפסידה מהם כלל אלא נוטלת כל מה שהיא מוציאה מהן ואפי' הן ביד הבעל מוציאין ממנו ונותנין לה. שהרי אפי' למורדת האומר' רוצה אני בו אלא שאני רוצה לצערו שהיא מורדת יותר מרוע הלב ולא מתוך האונס לא הפסידה נכסי מלוג שלה. וכמו שמוכיח במשנת פ' אעפ"י כדעת רבנן דר' יוסי כ"ש זו שהיא אנוסה שלבה אונסה. אבל מה שכתב ונתן לה הבעל משלו מתנה לחוד היה נר' שלא תפסיד ממנו כלום מפני ששנינו אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. ואמרו עלה בגמ' דזאת אומרת דתנאי כתובה ככתובה למאי נפק"מ למורדת. ואם איתא מ"ש משום תנאי כתובה ככתובה לא יהא אלא נכסים שנתן לה הוא אחר שכנסה הרי היא מפסדת אותן אעפ"י שאינן כתנאי כתובה. אלא משמע שלא הפסידה אותן ואפי' המורדת מדעת כ"ש זו שהיא כאנוסה. אבל מתשובת הגאונים ז"ל נראה שהפסידה כל מה שכתב ונתן לה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. זהו דין האומ' מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתובתו. אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה חוששין לה שמא עיניה נתנה באחר. ואם מורדת בכך מתשמיש נותנין לה דין מורדת האומרת מצערנא ליה. וזהו דינא שולחין לה מב"ד ואומרים לה הוי יודע שאם את עומדת במרדך אפי' כתובתיך ק' מנה הפסדת. אם חזרה בה מוטב ואם לאו מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבעיר ביום השבת בשעת אסיפת העם. ואומרים היו יודעים שפלונית מורדת על בעלה כדי לביישה אולי תחזור בה אם חזרה בה מוטב ואם לאו מגרשה והפסידה כל כתובתה ונדונייתא. וכמ"ש רבותינו חזרו ונמנו וגמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה מב"ד בתי הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת. אמר רמי בר חמא פעמים שולחין מב"ד אחת קודם הכרזה וא' אחר הכרזה. וכשהיא יוצאה אין לה לא עיקר כתובה ולא תוספת ונידוניא ואפי' בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל וכמ"ש עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה. והכל בכלל כתובה בין עיקר בין תוספת ונידוניא ואפי' הכניסה לו קרקע ואפי' תפסה מפקי' מינה וכ"ש מה שכתב לה איהו משלו. ואפי' כתב לה מתנה לאחר נישואין דלמשקל ולמיפק לא יהב לה וכ"כ רבינו האיי ורב אלפס ז"ל. אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהם כלום ונוטלת בלאות נכסי מלוג הקיימין ואפי' מה שביד הבעל מנכסי מלוג שלה מוציאין ממנו ונותנין לה. זהו הדין שנר' לנו במי שתובעת להתגרש וליטול כתובה מחמת שאינה רוצה לישב תחת בעלה.