פתיחת התפריט הראשי

סימן רעטעריכה

שאלת: דעת הקהל הסכימו ותקנו: שלא יהא אחד מהם, ומן הנלוים אליהם, פטור מעול המס, עד חמשים שנים; והסכימו על זה. וז"ל החרם והתקנה: הסכימו כל הקהל יצ"ו בכאן, בהסכמה אחת לבאפדילי"טאט (שלבא פדיליטא"ט: ז"א עם נאמנות) השר. והיתה עצת כולם, מבלי חולק, שלא יהא יהודי ולא יהודית פטור בסרקסט"ה ממסי השר, והוצאותיו, עד זמן פלוני. ולא יהודי ולא יהודית פטור בסרקסט"ה, ממסי, שיוכל לפרוע. וממי שיש לו שום דבר בסרקסט"ה, שלא יקצבו עליו וכל קניניו בכל פנקס, פסקא שיעשו מוקדמים במקצת הקהל, על המנהג. ולא יהא רשות לשום יהודי או יהודית בסרקסט"ה, בחותם ממסי השר. ולא להביא ראיה מחותם שהיה אצלו, קודם לכן. ולא יבקש זה, מיום זה והלאה וכו'. וכל מי שיזיד, יהודי או יהודית, בסרקסט"ה, ויפטר או יבקש עזר משום אדם מאומות העולם, או ימרה מפרעון ששמו והקציבו עליו ועל נכסיו, בכל פנקס פסקא, כפי מה שיסכימו הקהל, כפנקס תנאי הפוסקים, שיהיה מנודה עד שיפרע וכל מה שיושם עליו, לגבאי המס. ובתוך זמן התקנה זו, העמידו הקהל על לאה ובניה פוסקים, ופסקום לכל ימי חייהם, ונתחסדו עמהם הקהל שלא לעלות קצבתם, אלא על צד ידוע. ועשו להם שטר, והחרימו ונדו על כך. וז"ל שטר החסד, שנתחסדו עמהם הקהל: לפי שיצא דבר שלטון מלפני השר, בענין פרעון מס לאה אלמנת פלוני ושני בניה, והשגיח בענינם כדי להסיר הקנאה ולדחות המריבות, ציוה השר שיבררו הקהל בסרקסט"ה, שלשה פוסקים להניח שמם במס הקצוב על כל פורעי המס בסרקסט"ה. ולהתמיד הפרעון על כל מה שירשמו אותם, אלה הפוסקים, כל ימי חייהם. ולפי היותם ראויים לזה אצל הקהל, להשתדלותם, וטורחם בעבורם, הסכימה עצת המוקדמים, וכל הקהל מבלי חולק בהם, והקדימו ג' פוסקים לפסוק שמם במס. והפוסקים הנז', פלוני ופלוני. ונשבעו אלה הפוסקים הנזכר (נזכרים), בתורה בנקיטת חפץ, לפסוק שמם במס. והפוסקים הנז', שמו האלמנה ובניה הנז', באין משוא פנים, או נטירת איבה, אלא כפי מה שיראום להם מן השמים. והפוסקים הנז' פסקו שמם, בכך וכך, בכל המס הקצוב. כלו' בעשרת אלפים דינרים, או שאר תביעות, כמו שכתוב בחותם הנזכר, שהוא תחת ידם בזה הענין. וקבלו המוקדמין וכל הקהל, להנהיג הפסק הזה ולהתמיד עליו, כל ימי חייהם, מבלי שיהא רשות לקהל זה ולא ליחידים מהם, לפסוק שמם עוד בשום פנקס, שום העתידות, בשום פנים. וכמו כן הסכימו הקהל והמוקדמין, שאם יפחתו להם שום מן העשרת אלפים, שיפחת משמם כפי הפחת. ואם ח"ו יוסיפו המס קבוע, יוסיפו הם על זה הדרך, בלי שיהא רשות לכלל הקהל, ולא לפרט מהם, להפר דבר מן החיובים האלה הנז', ולא לענין מעניניהם. לא עם השר, ולא עם אחד מפקידיו. ולא יהיה להם רשות גם כן, לא בכלל ולא בפרט, לקבוע אותם, לא בדייני ישראל ולא בדייני אומות העולם. ולא להביא ראיה מתקנה, ולא מקבלה שקבלו עליהם קודם לזה השטר. ומי שיזיד ויחלוק בדבר מכל הכתוב למעלה, שיפרע קנס מאתיים זהובים, ויהיה מנודה לכל הקהל. ועתה, עוררו עליהם הקהל, ומנו מורשה לתבוע אותם, ותבע אותם המורשה על מה שכבר עבר, ועל העתיד. טענו האלמנה ובניה: שיש לקהל להתמיד להם הפסקא כל ימי חייהם, ככתוב בשטרם. השיב המורשה: שא"א, מפני שכבר קדם שבועה וחרם להקהל במניעת זה, ושכבר החרימו ונדו שלא יבקש שום יהודי או יהודית עזר משום אדם בזה. וכל מה שנעשה אחרי אותו החרם, הכל בטל, לפי שאין שבועה חלה על השבועה. ועוד, שהתוספת והגרעון הכתוב בחותם, אינו על תוספת וגרעון המס, אלא על תוספת וגרעון ממון האלמנה ובניה הנזכר. וכל זמן שיטענו הקהל, שנתרבה ממונם, יכולים להקדים להם פוסקים והברורים, שזו התוספת והגרעון אינו ביכולתם. שכל מה שעשו הקהל, תלוי במה שבא בחותם השר. ואין בחותם תוספת וגרעון, אלא על ממונם לא על המס. השיבו האלמנה ובניה: שאין זה כנגד החרם, מפני שכתוב באותו החרם: שלבאפדילי"טאט (שלבא פדיליטא"ט: ז"א עם נאמנות). על כן, השבועות הקודמות בטלות, אחר אשר צוה השר, ואפילו לדברי המורשה כבר עבר זמן התקנה הישנה, וחלה השבועה באחרונה.

ועוד, שהקהל נתחסדו עמנו. ועוד, כי ענין התקנה הישנה שלא יפטור אדם עצמו. ואנחנו לא פטרנו עצמנו, אלא הקהל ובררו הברורים, ופסקו כל אשר לנו, ופרענו בלי מרד. ובזה ארכו הטענות בין האלמנה והמורשה, כאשר אתה מראה מתוך פנקס הטענות, אשר אנחנו שולחים אליך. וגם הפסק שפסקו הדיינים. תודיענו: הדין עם מי? ואם פסקו הדיינים כראוי, אם לאו.

תשובה: עמדנו על טענות לאה, וטענות ראובן מורשה הקהל קדו ש שכנגדם. גם עמדתי על שטר התקנה הישנה, ועל שטר שעשו הקהל ללאה ובניה הנזכר, ועמדתי על פסק דין שפסקו הב"ד ביניהם, ודקדקתי בכל זה כפי מה שהראוני מן השמים. ואני רואה טענות לאה, ראויות ונכוחות. ואיני רואה בכל טענות ראובן שכנגדם, דבר ראוי לחייב לאה ובניה מן הדין. לא במה שטען ששטר לאה בטל מצד התקנה הישנה, ולא במה שטען שיוכלו עוד הקהל להקדים פוסקים כל זמן שירצו. אין הדברים נראין לי מן הדין.

והנני כותב לפניכם דרך קצרה, מה שנ"ל בכל, כפי מה שהראוני מן השמים. ואף על פי שלא הייתי צריך לכתוב דבר, בכל מה שקדם זולתי על דבר הפוסקים לבד, לפי שכבר הסכימה דעתי לדעת הב"ד בכל השאר. אלא שאיני משוה עמהם בטעם הדברים. כי הם באו מטעם אחד, ואני בא מטעם אחר. ומזה יצא לנו ענין, אף לענין הפוסקים החדשים. ואומר: כי יראה מדברי הב"ד, שאין הכל תלוי אלא באותו הלשון הכתוב בתקנות שלבאפדיליטא"ט השר. ודעתם, שענין אותו הלשון לומר: שכל זמן שיאמר או יצוה השר דבר כנגד התקנות, יבטלו התקנות. ואחר דברו, אין כאן חרם, ואין כאן שבועה. ולפיכך, יש לפי הסברא להקל ולהחמיר במקום זה. להקל, שכל זמן שיצוה השר בהפך תקנתם, תדחה תקנתם בכל מה שיצוה השר. ולפיכך, יש להחמיר בדין זה של לאה, שאין שטרה והתנאים שעשו קיימין, אלא במה שבא בחותם השר.

ואני רואה בהפך זה, בנוסח התקנה החדשה גם ישנה. שהרי בתקנה הראשונה כתוב: ולא יהא רשות לשום אדם, יהודי או יהודית, להפטר בחותם, ולא להביא ראיה מחותם שיהיה אצלו. ולא יבקש זה מיום הזה והלאה. (עיין בנוסח התקנה המוזכרת בשאלה) וכל זמן שיזיד יהודי ויפטר, ויבקש עוד משום אדם שבאומות העולם, יהיה מנודה עד שיפרע. זהו תורף לשון התקנה הישנה. וידוע, כי אותו פטור אינו אלא כי אם מן המלכות, ועלו והחרימו כנגדו. אלמא: אין תקנתם ונדויים נדחית, מפני חותם המלך. ואם חותם המלך מבטל התקנה, ומתיר החרם והנדוי, מלשון שלבאפדיליט"אט. נמצאו דברי התקנה סותרים זה את זה. ובשטר לאה מפורש: מבלי רשות לכלל הקהל, ולא לפרט מהם, להתיר דבר מן החיובים הנז', ולא ענין מעניניהם. אף על פי שהפר אותם מכח השר וחותמו, שהוא בעונש הנדוי והחרם. על כן איני רואה ממש באותו הלשון במקום זה, שאע"פ שפטרם השר מן החרם ומן השבועה, אינם מותרים בכך.

אבל העיקר שיראה לי בכל זה, הוא מה שאומר: שאין במה שעשו הקהל עם לאה ובניה, כנגד התקנה הראשונה כלום. שהרי לאה ובניה לא פטרו עצמן, ולא פחתו מקצבתם שפסקו וקצבו עליהם הפוסקים, שהעמידו עליהם הקהל. ואפילו אם פסקו עליהם בפחות מכדי חיובם, לכל חייהם, בלי שיפסקום אחרים עוד לעולם, אין זה כנגד התקנה, מכמה טעמים. האחד, שלא החרימו הקהל לתת באותה תקנה כל אחד מן הקהל, בכל מה שיש לו, בלי פתח. ותדע לך, שהדבר ידוע שכל זמן שהקהל פורעין המס על פי הפסקא, יהיה בקהל כמה אנשים שנותנים מס רובם, שאין הפוסקים מתנבאים לפסוק בכיון. ולא היתה הכוונה, אלא שלא יפטרו את עצמם מן הקצבה שיטילו הפוסקים עליהם. וכ"ש אלו, שנשבעו הפוסקים לפסוק שמס, מאין משוא פנים ונטירת איבה, והרי נפסקו כשאר הקהל. ועוד, שאפי' פטרו אותם הקהל לגמרי, איני רואה בכל התקנה כלל, דבר כנגד זה. ואם נשבעו להם הקהל, להתמיד להם פטור, אין כאן שבועה כנגד שבועה, כמו שטען ראובן מורשה הקהל. לפי שאני מוצא בכל התקנה הראשונה שנשבעו הקהל, ולא שהחרימו, שלא יפטרו הם שום אדם מן המס, אלא שלא יפטר אחד מהצבור עצמו, ולא יפחות מקצבתו, אלא זולת זה. וכיון שכן, רשאין הם בקהל לפטור לגמרי כל מי שירצו מן המס, כולו או מקצתו ואין בכך כלום. וכיון שהקהל רשאין הם בכך, אותו שפטרו הם, אינו לא בעונש נדוי ולא בקנס, שיהא נפסל זה בכלל התקנה, כמו שאמרו. ואין אני רואה בזה, שום צד ספק בעולם.

ומעתה, אף על פי שבא בשטר לאה ובניה, ענין נוסף על חותם השר, אין כאן חרם ואין כאן קנס, שהרי הם פטרו אותם, ורשאין הם. ואדרבה, יש היתר במה שהוא נוסף על החותם, מה שהוא בא בכלל דברי החותם, ומן הטעם שאמרנו. וזה דבר ברור. גם טענת לאה ובניה, בעת שטענו שעבר זמן התקנה, טענה יפה היא. ואפילו נשבעו הקהל בפירוש, שלא יפטרו שום אדם תוך זמן התקנה, ואין אומרים בזה אין שבועה חלה על שבועה. שהתקנה הראשונה, היא לזמן קרוב. והשבועה שנשבעו ללאה ולבניה, היא בלא זמן קצוב לכל ימי חייהם. והרי זה כמו שאמר: שבועה שלא אוכל ככר זה היום, שבועה שאוכלנה. שאם עבר אותו היום, הרי זה חייב לאוכלה אותה, למחר. דכל זמן שמצאה השבועה מקום לחול, חלה

והלכך, אם תבעו אותם לאחר שעבר זמן התקנה, הרי זה אסור. ועוד, שאין שבועה חלה על שבועה, אמרו. וכדנפקא לן בפ' שבועות שתים בתרא (כ"ו) מדכתיב: כי תשבע לבטא בשפתים, להרע או להטיב. אבל נדוי או איסור או השבועה, והאומר: קונם אשתי אסורה עלי, אם לא אוכל היום נבילות וטרפות; אם לא אכל אשתו אסורה לו. וכן, האומר: הרי הוא מנודה, אם אוכל נבילות וטריפות, אם לא אוכל נבילות; אכל, הרי הוא מנודה, ואין זה כמתנה על מה שכתוב בתורה, אלא אומרים לו: לא תאכל, ולא תתנדה. ובאותה שאמרו, בפרק המגרש (פ"ד ע"ב): הרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר. אם היתה זרה: ע"מ שתאכלי תרומה. אם היתה נזירה: על מנת שתשתי יין. נתקיים התנאי, הרי זה גט. ואם לאו, אינו גט. ואקשי': מתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה, תנאו בטל? אמר רבינא: הכא מי קאמר לה, לא סגייא דלא אכלת, לא תיכול ולא תתגרש

ולהעמיד פוסקים עכשיו על לאה ובניה, אינו רואה בו צד היתר. שאם באנו לומר, שכל מה שימצא בשטר לאה ובניה נוסף על מה שבא בחותם השר, ידחה מפני גזרת התקנה הישנה, זה א"א כמו שאמרנו, ודברים פשוטים הם. ואם באנו לומר ששטרם של אלו תלוי בעניני החותם, ובנוי עליהם, ולפיכך דוחקים ומפרשים לשון השטר בענין שיהא נאות ללשון החותם. וכמו שטען הטוען וז"ל: שלא נתחייבו הקהל, אלא שלא יפסקו הקהל שמם בפנקס פסקי המס, ולא יהיו נכללים בפסקות עם שאר פורעי המס, כאשר נזכר בשטרם. אבל יש רשות להקהל לפסוק ולברור פוסקים אל זמן שירצו. וזהו משמעות שטרם, ע"כ. אם כה עלה בדעת הטוען, פליאה ממני דעת זו, מכמה טעמים. האחד, שא"כ מה הועילו אלו בתקנתם? ומה שאמרו, שלא יהא רשות לכלל הקהל, להפר דבר מכל החיובים, ולא ענין מעניניהם. והלא יכולין להפר כל ענין שירצו, לפי דעת זאת, כל זמן שירצו הקהל לעשות פסקות, אמרו שנוסף ממונם של אלו, ויבררו עליהם פוסקים, אותם בעצמם שהם פוסקים שאר הקהל, ונמצא הכל קיים והכל בטל. ואין דברים אלו, אלא מן המתמיהים.

ועוד, שאין הלשון סובלו בשום פנים. שהרי כתוב בשטרם: והפוסקים הנז' פסקו שמם. ור"ל שם האלמנה, עם ב' בניה הנז', במאה וחמשים דינרים יקי' שיש בכל המס הקבוע, על כל השנה. וקבלו המוקדמים וכל הקהל, להנהיג פסק זה, ולהחמיר עליו כל ימי חייהם. הנה שהזכירו כאן שפסקו הפוסקים שמם בסך הזה הידוע, ואמרו: שכל הקהל והמוקדמים קבלו להנהיג ולהתמיד הפסק הזה עליהם, כל ימי חייהם. א"כ הסך הזה הנפסק עליהם, הוא שקבלו עליהם להנהיג להם כל ימי חייהם. לא הנהגת הפסק בלבד, רצו לומר, שיהיו,,, לעצמם, כי לא נזכר זה כאן כלל. וזה דבר ברור, בלי ספק. ועוד, שהרי כתוב באותו שטר של לאה, מבלי שיהא רשות לכלל הקהל, ולא ליחידים מהם, לפסוק שמם עוד בשום דבר מן הפוסקים העתידים, בשום פנים. לא בפנקסים, ולא בשבועות, ולא בשום דבר מענין פנקס המס. ואם אין רשות לכלל הקהל, ולא ליחידים, לפסוק שמם עוד. מי הוא שיקדימו הקהל לפסוק שמם, אם כלל הקהל אסורים, והיחידים מהם אסורים. וכאן לא אמרו, שלא יפסקו את שמם פסקי הקהל, כמו שטען הטוען, אלא סתם אמרו: שלא יפסוק שמם עוד, לא כלל הקהל, ולא היחידים. סוף דבר איני רואה מקום כלל, לכל הדברים אלו.