פתיחת התפריט הראשי

סימן רנזעריכה

שאלת: תנאי דכל נדרי אם מועיל, אפי' בנדר שהודר ברבים, אי לא?

תשובה: לדעת אביי דאמר (בנדרין דף כג:): ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר; לא שנא אפי' הודר ברבים, דהא משום נדרי שגגות אתי (לא) [ליה]. ורבא נמי, לא פליג לאביי בהא, בעיקרא דמלתא; אלא בפי' דמתני'. מדקתני מתני': ובלבד שיהא זכור. והוא מפרש לה, ואמר: תני: ובלבד שלא יהא זכור. ולפיכך פירש רבא, ובלבד שיהא זכור בפיו אותו נדר, כלומר ובלבד שיאמר על דעת ראשונה אני עושה. ולפי' לרבא נמי, אפי' הודר ברבים.

ומיהו לעיקר הענין, אינו לנדרין שכבר עברו. כמו שסברו רבים, ואומרים: כל נדרים שנדרנו. אלא הענין אינו תלוי (אלא) לנדרים שעתידין לידור, ומן הטעם שאמרנו. ועוד אמרו רז"ל: דה"מ, דוקא בשבועות ונדרים שנדר ונשבע לעצמו. אבל מי שהשביעוהו או שהדירו חבירו, אין ביטול זה מועיל לו כלום, שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר, וכמו שמבטל תנאו לגמרי הוא. דהא אסיק', דלאו אדעתא דנפשיה משתבע, כדאי' התם בפ' ד' נדרי' (דף כה). וכן אמרו בתוס': דשבועות של מ', או שמשביעין הקהל, אינן בטלות. ואגב זה אני כותב לפניך, מה שנתחדש לי באותה הלכה, להלכה ולא למעשה. הא דאמרי': ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. ואקשי': אי בשעת הנדר, עקריה לתנאו, וקיימיה לנדרו? וקשי' לי: אמאי עקריה? אדרבה! ע"ד ראשונה הוא נעקר, ואין פיו ולבו שוין, והו"ל כעין נדרי זרוזין, שאע"פ שפיו ולבו שוין, להוציא דבר זה בשפתיו, אפ"ה כיון שאינו נודר על דעת שיתקיים נדרו, הרי הוא בטל. ומיהו בהא איכא לתרץ, דנדרי זרורין לא הוו, אלא במאי דאורחייהו דאינשי למידר, לזרוזא בעלמא. דכיון דאורחייהו דאינשי לומר לזירוזי בעלמא, ולאו בדוקא, הרי הוא כאלו אמר בפירוש, דלא נדר בדוקא, אלא לזרוז בעלמא. ותדע לך, דהא ודאי בעלמא, כל שפיו ולבו שוין להוציא דבר זה בשפתיו, אף על פי שיש בלבו בהפך זה, נדרו קיים, ותנאי שבלבו אינו כלום. דקי"ל דברים שבלב אינן דברים. ועוד, דקי"ל בנדרי זרוזין, דלא חשבינן להו לזרורין, אלא בענין שדרכם של בני אדם לומר כן, לזריז, וכדאי' לקמן.

ואלא מיהו ק"ל, מדאמרי' לעיל בסמוך. כיון דאמר: כל נדר שאני עתיד לידור, הרי הוא בטל, לא שמעי ליה, ולא אתא בהדיה. כלומר דיודע הוא, שאינו נודר בדוקא, שכבר בטלו מעיקרא, ונדרו אינו נדר. אלמא: כל שמבטל נדריו שעתיד לנדור, אף על פי שזוכר תנאו ונודר סתם, נדרו בטל ותנאו קיים. על כן ר"ל להלכה, אבל לא למעשה, שלא נאמרו דברים הללו, אלא בעם הארץ, דחוששין לו. דכיון דהוא זכור תנאו, ולא הזכירו בשעת נדרו, שמא ביטל תנאו. אבל במדיר לחבירו, ועל אותו נדר ממש הוא מקדים ומתנה ומבטלו בפיו, ואומר: כל נדר שאני עתיד להדיר את פלוני, כדי שיעשה עמי כך וכך, הרי הוא בטל, בכענין זה, אין חוששין אפי' בעם הארץ, שהרי יש כאן דברים מפורשים, שהוא מבטל הנדר ההוא בעצמו, ואין פיו ולבו שוין. וה"ה לכל נדר מפורש, שיאמר: כל נדר שאני עתיד לידור לפלוני על דבר כך וכך, הרי הוא בטל, ובלבד שיוציא תנאו בפיו, ולא יסמוך על ביטול הלב לבד. דאין דברים שבלב מבטלים דבר שבפירוש, הוציא בשפתיו ושנתכוין לאמרם כן בשפתיו. אבל לכשהתנה כן בפי' בתחילה, אף על פי שבשעת הנדר לא הזכיר התנאי בשפתיו, לאו דברים שבלב נינהו. ואם תלמיד חכם הוא, בין שזכור בשעת נדרו, בין שאינו זכור, בין בכולל כל נדריו, בין בפורט, נאמן לומר: ע"ד ראשונה נדרתי. אלא שסתמו כאן הדברים, כדאמר [שם (נדרים) כג:]: (בר) רבא לרב הונא בר חיננא: תנא מסתם לה סתומי, ואת דרשת ליה בפרקא. ואי נמי מפני שאין רובן של (בנות ת"ח שאני כן התם) [בני אדם ת"ח, שאני כן סתם] על סמך הרוב. וכמו ששנינו התם, בפרקין דלעיל (ברפ"ב דנדרין דף יג:): הרי את עלי כאמא, פותחין לו פתח ממקום אחר אוקמי' לה התם בגמ', בעם הארץ ע"כ.