פתיחת התפריט הראשי

סימן רנעריכה

שאלת: בית הכנסת שהיתה הקדש, ואח"כ הסכימו הקהל להוציא אותו לחולין. הודיעני: אם יש במקומות טענת חזקה, או לא? ואם יש חזקה, הודיעני אם החזקה היא כשאר החזקות?

תשובה: בית הכנסת שהיא של הקדש, כגון שהקדישו הצבור להיותה בית הכנסת, אפי' כי לא החזיק באחד ממקומותיה שום אדם, אלא זה בא ויושב כאן היום, וחבירו יושב בו מחר, וכן כל אחד בכל אשר בחרו, אם באו הקהל להוציאה לחולין ולמוכרה: אם של כפרים היא, יכולים הרבים למוכרה, ולקנות בדמיה דברים המקודשים יותר. כמו שנז' דיניה בפ' בני העיר (כ"ו). ואם מכרוה ז' טובי העיר, הממונים פרנסים על ענייני הקהלות, ומכרוהו במעמד אנשי העיר, בתנאי שיקחו בדמיה, אפי' שכר, מותר, וכמו שנזכר שם. אבל אם בית הכנסת של כרכים היא, שבאים שם אנשים מעלמא, א"א למוכרה לעולם, מפני שיד הכל שוה בה. ואפי' הרחוקים יש להם חלק בה, ואין הקהל יכולים למכור מה שהוא לרבים, שאינו מכלל קהלם. אלא א"כ יש שם אדם חשוב, כרב אשי. דאתו כ"ע, אדעתא דידיה, ונעשה הוא אפוטרופוס לכל. וכדאמרי' התם (שם (מגילה כ"ו)): בית הכנסת לוקחים תיבה. אמ"ר שמואל בר נחמני אמ"ר יוחנן: ל"ש אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בשל כרכים, כיון דמעלמא אתו, הוייא דרבים, ולא מצי מיזבני. אמ"ר אשי: והאי כנישתא דמתא מחסייא, אף על גב דמעלמא קאתי לה, כיון דאדעתא דידי קאתו לה, אי בעינא מזביננא לה. ואם יחיד הקדישה, איפשר שא"א לצבור למוכרה, ואפי' לכשתמ"ל דאפשר להם למוכרה. ה"מ, דוקא לדבר מצות. אבל לדבר הרשות לא, כענין שאמרו בפ"ק דערכין (דף ו:): ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת.

ולענין מ"ש בשאלת, אם יש למקומות חזקה? אם כל אחד ואחד בירר לו מקום לעצמו, לא קנה, דזו אינה הפקר שיזכה בו כל אחד, כזוכה מן ההפקר. שהיחידים או הקהל כשהקדישה זה, לא הפקיר זה, וזה דבר פשוט. ועוד, שאם אתה אומר כן, א"כ בית הכנסת של כרכים, יכולין הצבור למוכרה, שכל אחד ואחד ימכור חלקו, כקרקע של שותפין. ומ"מ נראה דיש להם חזקה כל דהו, לענין זה, שאם כל אחד בורר לו מקום וישב שם ימים רבים, זה במקום ידוע, וזה במקום ידוע, אסור לזה שבעיר לבא לשבת במקומו של זה, מפני דרכי שלום. ובמה ד"א (דברים אמורים)? שאין בהם קנין גמור, עשאום כקנויים להם, מפני דרכי שלום. וכאותה ששנינו בגיטין בפ' הנזיקין (נ"ט ע"ב): אלו דברים אמרו, מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום מערבין בבית ישן, מפני ד"ש (דרכי שלום). בור הקרוב לאמה, מתמלא ראשון. ומצודות חיה ועוף, יש בהם משום גזל, מפני ד"ש (דרכי שלום). ר' יוסי אומר: גזל גמור. ואוקמינן, בשלא נטל ונתן ביד, ולא קנה אותם קנין גמור, אלא מדבריהם. ואפ"ה, לר' יוסי הוי כגזל גמור, להוציאו בדיינין. ולרבנן, הרי זה גזל מפני ד"ש (דרכי שלום), ואסור לעשות כן, אלא דאין מוצאין בדיינין, וגם זה כאחד מהם.

ולענין חזקה ששאלת, במקומות שנהגו להיות מקומות בבית הכנסת ליחידים, [הוייא להו חזקה] גמורה, למוכרם וליתנם במתנה, ולהוריש אותם לבניהם, כשאר החזקות דכותה. לא שיהא צריך לישב שם יום ולילה, ושלא יהא מפסיק אפילו יום אחד, שלא ישב שם, כחזקת הבתים. לפי שחזקת כל הדברים, היא לפי תשמישם. וכל דמשתמש בו זה, כדרך שהבעלים משתמשים במקומותיהם, הרי זו חזקה. אף על פי שלעתים יוצא לעסקיו, והולך למקום אחר, ופעמים חולה, ופעמים שיש בבית הכנסת אחד משני מקומות על מקריהם, וכל כיוצא בזה. שאם אין אתה אומר כן, אין להם חזקה לעולם, אלא בשטר. וכן הבורות, אין אדם משתמש בהם תדיר (תדיר), אלא בהפסק ובלילות כימים. וכבר כתב בזה הרב העיטור ז"ל, משמו של ר"ת ז"ל. ומ"מ צריך אתה לדעת, שלא כל שעה צריך אדם להביא עידי חזקה. שאילו אחד היה אוכל את השדה, ובא אחר ואמר לו: מה אתה עושה בתוך שדה זו; אין זה המחזיק צריך להשיב כלום, ולא להביא עדים, ששדה זו שלו היא, אלא הרי זה משיב: למה אתה שואלני, ומה לי ולך עד שאשיב? וזו טענה מספקת, עד שיביא התובע עדים שהיתה שלו, או של אבותיו. וזה שהיה אוכלה בא, להוציאה מחזקתו, או מחזקת אבותיו, שקדמוהו. וזה דבר פשוט וברור, ואינו צריך לפנים. ולפיכך, אפילו במקומות דיש להם קנין גמור, במקומות בית הכנסת, הרי הם בחזקתם ושניהם, עד שיביא התובע, שהוא או אבותיו קדמוהו. ומכאן אתה דן לכל, בכל המקומות וזה בנין אב לכל החזקות, ולכל התביעות.