פתיחת התפריט הראשי

סימן רלדעריכה

עוד שאלת. חרם שהחרימו הקהל ע"ד המקום ב"ה (ברוך הוא), ועל דעתם, ולאחר זמן רוצים להתירו. הודיעני: אם יכולים להתירו, לפי מה ששמעתי מפיך, שאין חרמי הקהל נתרין עכשיו בפתחים ועל פי עצמן, אלא מפני שכיון שהורגלו, הרי הוא כאלו התנו הכי מעיקרא, שהוא קיים עד זמן שירצו. ואם רוב הקהל הזה אינם יודעים בטיבו של תנאי זה, ואדרבה תמהים ביום שומעם: כי חרם יש לו היתר! אי אמרינן לב ב"ד מתנה, ויש לו התרה, אם לאו?

תשובה: איברא, שורת הדין: אין נדרים ושבועות ניתרין, אלא ע"י אחרים ובפתחים. אלא שכבר נהגו בכל המקומות ששמענו שומעם. וישראל, אף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם. וכבר חקרו הראשונים לדעת טיבה לדבר זה. ומצאו טענה זאת ששמעת ממני. והרי ענין זה כענין שאמרו (בנדרים דף ע"ג:) בהפרת הבעל: דכל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת ולקחו טעם זה בעיקר אמיתי, ושזהו דעת התורה בדבר זה, עד שאמרו בנדה בפ' יוצא דופן (דף מו:): בקטנה שנדרה, בעלה מפר לה. ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא, אתו נישואין דרבנן, ומבטלי נדרא דאורייתא? ופריק: אין כדר' פנחס. דא"ר פנחס: כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. ואם לא שזה עיקר הטעם להם, היאך התירו נדר מדאורייתא, ע"י מי שאינו בעלה אלא מדרבנן. וכיון שהדבר כן, אף אנו נאמר כן בחרמי הקהל אם הטענה זאת אמת, ואף על פי שמקצת הקהל אינם יודעים כן. מ"מ בכל מקום ומקום, נודרין ומחרימין על דעת הנהוג, וכיון שנהגו הנח להם