פתיחת התפריט הראשי

סימן רכחעריכה

שאלת: ראובן נשא בת שמעון, והתנו ביניהם בשעת הנישואין, דאם תפטר אשתו בחיי ראובן בעלה, בלא ולד, שתחזור כל הנדונייא לבית אביה. ונשבע ראובן זה, לעשות שטר לשמעון חמיו, מתנאי זה, לזמן ידוע ובפני עדים וכתבו העדים את שבועתו בשטר, וחתמו העדים. ולקץ הימים, בקש שמעון מראובן לקיים שבועתו, ושיעשה לו השטר על אותו התנאי. ופייסו ראובן להרויח לו הזמן, עד בוא אביו, וכן עשה. ואמר לו: הרי את פטור ומותר, עד שיבא אביך. לימים בא האב, וחזר שמעון ותבע מראובן, לעשות לו שטרו, כמו שנשבע. השיב לו ראובן: דאין חייב לו לכתוב שטר, מפני שהותרה לו השבועה, כיון שפטרו עד בא אביו. דנדר שהותר למקצת ימים, הותר לעולמים. דכל נדר דהותר מקצתו, הותר כולו. ועוד, דבשעה שנשבע לא הבין, מהו ענין שיור, ולא נתכוון בשבועתו לזה. והיה סבור: שהיו מבקשים ממנו דבר אחר. ועוד, כי לא נשבע לכתיבת השטר, אלא על חזרת הנדונייא. ונתן אמתלא לדבריו, מלשון שטר השבועה, שכתוב בו: ונשבע ראובן הנז', שאם תפטר מרת פ' הנז' בחיי בעלה בלא ולד, שתחזור הנדונייא שהביא מבית אביה, לאביה. והתנו ביניהם, שיעשה לו שטר מתנאי זה, תוך חדש ימים. הודיעני: הדין עם מי? והודיעני צדדי הדין, מאיזה צד יפטר ראובן משבועתו, או יתחייב? ע"כ תורף דבריך. והראית פנים לחיובו של ראובן, ופנים לפיטורו, כמו שכתוב בשאלתך

תשובה: אף על פי שיש בכלל דברים אלו, דברים שאין צריך להשיב עליהם, מרוב פשיטותם. ועוד, שאין הדין צריך להם, אף על פי כן ארמוז דעתי בהם, להפיק רצונך. ודע: כי מה שטען ראובן לפטור את עצמו, מטעם נדר שהותר מקצתו, אינו אלא דברי הבאי. שלא נאמר על צד זה, אלא על דרך (אותה ששנינו בנדרין דף נ"ו ע"ב): שראה אותם אוכלים תאנים, ואמר לא ידעתי שהיה אבא ביניהם (שם (נדרים) דף ס"ו). ולא ידעתי שהבצל הכופרי היה ללב, וכל כיוצא בזה, וכמו שאמרת בשאלתך. ויפה אמרת גם מה שטען ראובן: שלא הבין על מה שנתחייב, ועל מה נשבע, אין שומעין לו, שאין העדים חותמים על מה שלא הבינוהו הם ועדות העדים מכחישתו. שאם אתה אומר כן, אין לך מתחייב בשטר, וכל אחד יטעון כן. סוף דבר מצד זה אין בדבריו כלום, ואין ראיה להאריך בדבר זה.

ואמנם יש לחקור עליו, מצד אחר. כי מאחר שקבע זה לעשות שטרו, ועבר זמנו, אינו חייב לאחר זמנו מכח שבועתו, לעשות אותו שטר. דהרי זה כנשבע לאכול את הדבר יום זה, ועבר היום ולא אכלו, דעבר על שבועתו, ושוב אינו חייב לאוכלו. דמאי דהוה, הוה. וגם זה, כשעבר יומו עברה שבועתו עוד יש לדעת, כשהאריכו חמיו, אם הוא פטור בכך, אם לאו, מפני שאני רואה שאתה חוכך אם יכול להתירו ביחיד, אם לאו. ואינו מאותו צד שאתה בא לחקור עליו, דאין זה תלוי ביחיד מומחה בשלשה, אלא מפני שהתנאי זה, הוא לתועלת שמעון זה ולהרוחתו. וכל כי האי, יכול להתיר, שלא ע"פ חכם. וכאותה ששנינו בפ' קונס (צ"ל: קונם) יין (דף ס"ג ע"ב): האומר לחבירו: קונם שאיני נהנה לך, אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חטים, וב' חביות של יין. ר"מ אומר: אסור, עד שיתן וחכמים אומרים: אף זה יכול להתיר נדרו, שלא עפ"י חכם, ויאמר לו: הריני כאלו התקבלתי ומפרשי' בגיטין, בפ' מי שאחזו (דף ע"ה ע"ב) גמ'. ע"מ שתתן לי אצטלתי. טעמא דהך מתני', משום דלהרוחה איכוון, והא לא איצטריך. וה"נ, תנאי זה להרוחתו של שמעון איכוון. יכול הוא שמעון זה להתיר, שלא ע"פ חכם. אלא מיהו, דווקא אם פטרו לגמרי, דכיון דלא איצטריך, ואמר ליה: הריני כאלו התקבלתי. שהרי אנו רואים, כאלו נתקיים התנאי. אבל זה שרוצה בקיום התנאי, ומחזר אחר שטרו, אלא שחתנו פייסו להאריך לו ימים, או עשור, עד בא אביו, ושבועתו קיימת, אין בידו להאריכו, אלא א"כ התנה בפירוש בשעת השבועה, שיוכל להאריכו, ושיהא פטור עד הזמן שיקבע לו, כמו שידעת שאנו נוהגין כן, בשטרי שבועות כהן. ומ"מ, איני רואה לעיקר מחלקותם שום ענין, שהם העדים הראשונים, כבר כתבו וחתמו, שזה התנה שאם תמות אשתו, שתחזור כל (שמא צ"ל: הכל).