פתיחת התפריט הראשי

סימן קצגעריכה

שאלת לוי אמר לשמעון: אם תשא את דינה בת ראובן, אתן לך ולאשתך הנז', מאתים דינרין לצורך מזונות. ועמד שמעון, ונשאה ובשעת הנישואין, עמד לוי וכתב לו לשמעון, שטר חוב על אותם מאתים דינרין. וזהו טופס השטר: מחמת שרציתי ברצון נפשי, והתנתי לפלוני הלז, שאם ישא בתו של פלוני, שאתן לו ולאשתו הנז', מתנה גמורה בקנין גמור, מנכסי כך וכך מעות לצורך מזונותיהן. ועכשיו שנשאת, יפיתי כחו וזכותו של פלוני ואשתו הנז', ונתחייבתי להם חוב גמור, עצמי ונכסי בסך זה. וקבעתי להם זמנים לפרעם, להם ולבאי כחם, בלי שום סירוב ועיכוב וכו' ע"כ. ולימים, מתה דינה הנז', עד שלא מלאו זמני הפרעונות כולם. ועתה תובע שמעון זה מלוי, כל אותם המעות שחייב לו עצמו באותו שטר אשר בידו. ולוי משיבו: שלא נתחייב, אלא לצורך מזונות. ואחרי שמתה דינה אשתו, פסקו מזונותיה, ואינו חייב בכלום. הדין עם מי?

תשובה: ראיתי נוסח השטר, וראיתי שלא קבל לוי זה עליו, לזון לשמעון ואשתו דינה הנז', זמן ידוע. אלא שקבל על עצמו לתת להם סך מעות, לצורך מזונות סתם, וחייב עצמו חוב גמור ובקנין גמור, באותו סך הנזכר. אלא שקבע זמנים מחולקין, לפרעון החוב הנז'. לפיכך, אותה טענה שטוען לוי זה, שאין חייב באותם מזונות שקבע עליו לזונם, מכיון שמתה דינה הנז', אין באותה הטענה ממש! שאילו קיבל עליו לוי זה, לזון אותם חמש שנים, או שחייב עצמו בממון ידוע למזונות חמש שנים, ומתה דינה לסוף ב' שנים, בכענין זה לא היה מתחייב לוי זה, לפרוע ליורשי האשה, אלא כנגד מזון ב' שנים שעברו, ועד שלא מתה דינה. הא מאותן ג' שנים הנותרות, אינו חייב כלום, לפי שהוא, מזון זמן קבוע וידוע קבל עליו, ודינה איננה בעולם לקבל מזונותיה. וכן מפורש בירושלמי, בפרק הנושא את האשה. דתנן: הנושא את האשה, ופסקה עמו, כדי שיזון אותה ואת בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים וכו'. נשאת, הבעל חייב במזונותיה, והם נותנים לה דמי מזונות. וגרסינן עלה בירושלמי: הוא רוצה שתבא אצלו, והיא אינה רוצה, הדין עמה דתנינן: והם נותנין לה דמי מזונות. חלתה, כמי שנשאת. מתה, כבר מתה. אבל עכשיו, שלא קצב זמן למזונות, אלא שקבל עליו סך ידוע לצורך מזונות סתם, אילו רצו הם, שמעון ודינה, להוציא אותו סך ביום אחד, הרשות בידם. וגם הוא שלא קצב זמן באותו ממון, הוא שחייב עצמו מעכשיו, והם יזונו את עצמם במה שירצו. ונמצא, כי מצד טענתו, הוא מתחייב עצמו (שמא צ"ל: מחייב) בכל אותו סך הממון, בלא ספק. אלא שיש לו טענה אחרת, יפה ממנה כנגד הבעל, בכל מחצית אותו ממון שהוא חייב עדיין, בין באותו שהגיע כבר זמנו לפרעון בחיי דינה, בין באותו שלא הגיע הזמן לפרעון בחיי דינה. והוא שזה שחייב את עצמו לשמעון ולדינה אשתו, הרי הוא כאילו חייב עצמו לשנים דעלמא, דזה זוכה במקצת החוב, וזה זוכה במקצתו. וגם זה, לא נתחייב לשמעון אלא במחצית, ולדינה אשתו במחציתו. ואילו גבאוהו בחיי דינה, היה זוכה שמעון במחציתו לעצמו, ובמחציתו האחד היה זוכה מצד דינה אשתו, ככל נכסי מלוג דעלמא. ועתה שלא הספיקה דינה לגבות אותו החוב, ומתה, הרי חלק דינה היא כמלוה. והו"ל ראוי, ואין הבעל יורש ונוטל בראוי כבמוחזק. כדאמר ר"פ בפרק יש נוחלין (דף קכה:): הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה. וכן דעת הרי"ף ז"ל, ור"ח ז"ל. ורב אחא משבחא, ז"ל בשאלתות, דס' בלק: בעל ירית מלוה, או לא? ת"ש: דאמר ר"פ: אין הבכור נוטל וכו'. ואין הבעל נוטל במלוה, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. קתני מיהא, אין הבעל נוטל וכו'. אלמא: ראוי הוא. ע"כ הוה כתוב בגירסת הרב ז"ל (רב אחא משבחא), מפורש בלשון הגמרא: אין הבעל נוטל במלוה. ואף על פי שהרב ר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל חלוק בדבר, מ"מ גם הוא כתב בפירושיו: שלא (היה) [עשה] מעשה כדבריו, ומיחש חייש לדברי רבותיו ז"ל, שאמרו דאינו נוטל.

ומעתה, במחצית החוב, שהוא חלק שמעון חייב, ובמחצית האחר שהוא חלק דינה, ראוי ואינו חייב ליתן לשמעון, ואפי' מה שהגיע זמנו בחיי דינה אשתו. אבל מ"מ, ליורשי דינה הוא חייב ליתן כל חלקה, ויורשיה הם זוכים בכל מה שחייב עצמו לה, ואפי' במה שלא הגיע זמן הפרעון עדיין.