פתיחת התפריט הראשי

סימן קצבעריכה

שאלת: ראובן ושמעון היה להם שטר חוב על כותי. והשטר חוב היה יוצא על שם ראובן, והיה בידו של ראובן. והפקידו ראובן ביד לוי, עם שטרות אחרים. והלך לו ראובן מחוץ לעיר, ושלח כתב ידו ללוי. וזה לשון הכתב: תתן לשמעון שטר חוב פלוני, והוא יתן לך כלי כסף שיש לי אצלו. ונתן לוי את השטר, ולא לקח מידו כלי הכסף. ואח"כ, החזיר שמעון ללוי אותו השטר, לתבוע אותו בכח ההרשאה שעשה ראובן ללוי, בעת שהפקיד בידו את השטרות. והלך לוי בכח הרשאתו, והוציא המעות מיד הכותי. ולא נתן המעות ליד שמעון, לפי שא"ל: יש לי כנגדם בידך. ועתה, בא ראובן ותבע מלוי, מחצית המעות שגבה. טען לוי: אני נתתי לשמעון השטר מחמת כתבך ששלחת לי. השיב ראובן: לא היה לך ליתן השטר לידו, עד שיתן לך את כלי הכסף, ופשעת בשליחותך. ועוד, כי אני לא צויתיך להוציא המעות בהרשאתו. ולולי הרשאתי, לא היה מועיל השטר לשמעון, אלא לצור על פי צלוחיתו. הודיענו: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם ראובן, ובדין טען כל מה שטען, שלא היה לו למסור ללוי השטר ליד שמעון, עד שיתן לו את כלי הכסף. וכמו ששנינו בגיטין בפרק כל הגט (דף כט): המביא גט בארץ ישראל, וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר. ואם א"ל: טול לי ממנה חפץ; לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. וכששלח לו ראובן: שיתן לו השטר לשמעון, והוא יתן כלי כסף. כן אמר לו: והוא שיתן לו כלי כסף. וא"כ, לא היה לו ללוי ליתן לו תחילה השטר, ואח"כ לקבל כלי כסף. אלא שיקבל כלי כסף תחילה, ואח"כ שיתן לו השטר, שכן דרכן של בני אדם לומר בלשון בכענין זה. ואם לא עשה כן, עוות שליחותו. ויכול לומר לו ראובן: לתקוני שדרית, ולא לעוותי. וכמעשה דאבימי, דפרק הכותב (דף פה). דגרסינן התם: אבימי בריה דר' אבהו, הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. שדרינהו ביד חמא בריה דרבא (בריה) [בר אבהו]. אזל פרעינהו א"ל הבו לי שטרא. אמרי סיטראי נינהו. אתא לקמיה דר' אבהו. א"ל: אית לך סהדי דפרעתינהו. א"ל: לא. מגו דיכול לומר להד"מ, יכול לומר סיטראי נינהו. לענין שלומי מאי? אמר ר' אשי: אי א"ל שקול שטרא, והב זוזי; משלם. הב זוזי, ושקול שטרא; לא משלם. ולא היא! בין כך ובין כך, משלם. דא"ל: לתקוני שדרתיך, ולא לעוותי. ומה הפרש יש, בין א"ל: קבל השטר; ובין שא"ל: קבל כלי הכסף. ואף על פי שלא א"ל: טול ממנו; היינו טול ממנו; והיינו: והוא יתן. דבין כשא"ל: טול ממנו החפץ; או: שקול שטר. וכן כשא"ל: והוא יתן; אין כאן תנאי מפורש, לא בזה ולא בזה. שלא א"ל: על מנת; ולא: על תנאי. אלא שמשמעות של דברים הוא כן, שכל הנותן לחבירו, ויש בידו חפץ או שטר, ע"מ כן נתנו לו, שיחזור (שמא צ"ל: שיחזיר) לו החפץ שיש לו בידו. וכשא"ל לשלוחו, על דעת כן א"ל, ולתקנתו הוא משלחו, ולא לקלקלתו. ועוד, שהרי זה הוציא מעות בהרשאתו של ראובן. ומי צוה לו כן, שיוציא מעות בהרשאתו, ויתן המעות לשמעון. ועוד, שהכותי כשנתן לו המעות, בשם ראובן נתנם לו, ולראובן זכה מיד הכותי. ולוי בשם ראובן הוציאם מיד הכותי, ובשמו קיבלם, וחייב הוא ליתנם לראובן.