פתיחת התפריט הראשי

סימן קפחעריכה

לירונדא.

שאלתם: ראובן ושמעון הלוו מאתים דינרין ללוי, על בהמה על ידי לוי, והיתה עומדת בחצרו של לוי. ולוי זה, הוצרך ללכת לפקח על עסקי קרובו, שנתפס למלכות. ושאל ראובן: שישאיל לו אותה בהמה; והודה לו, ובלבד שיתרצה שמעון בכך, שהוא שותפו. והלך אחד מקרובי לוי והנתפס, ופייסו לשמעון, שיתרצה גם הוא להשאיל חלקו, ורצה בכך. וא"ל המפויס (המפייס) לשמעון: אנו נשכור הבהמה לצורך ללכת לקלדי"ש, ליומא דשוקא. וחזר המפייס אצל לוי, ורכב לו והלך לו. ובדרך, תפסוהו אנסין, לו ולבהמה. ועתה תבע ממנו שמעון, שיחזיר לו הבהמה, דשואל היה וחייב באונסין. טען לוי: דין ודברים אין לי עמך. שאני לא שאלתיה ממך, אלא קרובו של נתפס והוא מסר לו. ועוד, שלא שאולה היתה, אלא שכורה. שבפירוש אמר לך: שישכרו לך בהמה לרכוב, אך ליומא דשוקא. השיב שמעון: מי שפייסני בא אלי משמך, ולכך נתרצתי. ומה שאמר אלי: שישכור לו בהמה; לא מדרך שכירות היה, אלא לאחר שנתרציתי להשאילך לך, היה כמגיד שישכור לי בהמה. ועוד, שאותו שפייסני, בשמך, אמר אליך שלא תלך באורחא דפונטי"ש, שהוא נודע למקום ליסטים ואנסים. ואתה הלכת בדרך פונטי"ס. ואפי' מי ששכר ממני, לפי דבריך, לא היה לו לעבור באותו הדרך. זהו תורף הטענות. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם שמעון התובע, מכמה צדדין. הא', שהבהמה שהיתה נתונה ברשותו של לוי, מרשות עצמו לקחה, והוליכה עמו. והוא אינו יכול לטעון בבריא, מה שהוא טוען, ששמעון השכירה לאותו המפייס. שאילו היתה בחצרו של שמעון, ונתנה ללוי אותו המפייס, היתה הראיה על שמעון, שלא השכירה לזה שמסרה לו, דשכירות כמכר. ואפי' הודה עכשיו, אותו המפייס בדברי שמעון, הי' לוי פטור. וכדתניא בתוספתא: הלוקח מחמת הלוקח, אף על פי שהלוקח הראשון אומ' גזולה היא בידי, לאו כל כמינו לאבד זכותו של זה. וכן הדין במטלטלין, שיש בהם דין חזקה לאלתר. ומשום דאמרינן: אי לאו דמסרת אתה זה לזה, היאך באה לידו! אבל עכשיו שהיתה נתונה ברשותו של לוי, והוא לקחה מרשות עצמו של לוי, להביא הראיה, ששמעון השכירה לאותו המפייס. וכל שאינו מביא ראיה, שמעון נאמן. שהרי אומר לו: אתה רכבת עליה, והבהמה שלי. או לקחתה בדרך שאלה, כמו שאמרת לי. או שאלת אותה שלא מדעתי, ושואל שלא מדעת, גזלן הוי, וחייב באונסין. ואף על פי שאותו המפייס אמר לך: שאני השכרתיו לך; לא היו דברים מעולם, ועליך להביא ראיה. וכאותה שאמרו בריש פרק חזקת הבתים (דף כט), ואוקימנא חזקת הבתים, בדאתו תרי ואמרו: אנא אוגרנא מיניה, ודיירנא ביה תלת שנין, ביממא ובליליא. ואקשי': והא נוגעין בעדות הן? כלומר: שאילו לא העידו כן, היו חייבין להעלות שכר למערער, שהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון, מעלה שכר לשמעון. פי' דלפי דבריהם, מ"מ הרי נעשה שואל בחלקו של ראובן, ובין הכי ובין הכי, חייב בחלקו של ראובן.

ועוד, שאפי' לפי דבריו, כבר הודה, שהוא הזהיר אותו שלא יאמר לשמעון בשמו. וא"כ, אפילו אם שכרה אותו המפייס משמעון, לפי שהוא לא שכרה, אלא שואל מאותו המפייס. והו"ל כאותה ששנינו (בפרק המפקיד לה:): השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה, השוכר נשבע לבעל הפרה שמתה כדרכה, והשואל משלם פרה לשוכר. אמר ר' יוסי: היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. ואמר ר' יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. ובעל הפרה דן עם השואל, ומוציא ממנו, אפילו השואל נעשה כשומר של בעל הפרה. ועוד דבין הוא ובין השוכר חייבין באונסין, אם הוליכוה במקום גדודי חיה ולסטים. וכ"ש אם הזהירו אותו המפייס, שהיה שוכר לפי דבריו, שלא ילך באותו דרך. וכאותה שאמרו, בההוא דא"ל לא תזול באורחא דנהר פקוד, דאיכא מיא וכו'.