תשובות רשב"א/חלק ה/קפו

סימן קפועריכה

שאלה: שנים שנשתתפו בכל רווח שיגיע להם מבית המלך, בין מתנה שיתן להם המלך, או המלכה, או אחד מן השרים, ונשבעו על כך. אם קנו כיון דהתנו באומנותם, שהרי נעשו שכירים זה לזה, וכדאמרינן (פ"ק דבב"מ דף יב:) גבי פועל ששכרו ללקט מציאות. אם נאמר שלא קנו, הואיל והתנו בדבר שלא בא לעולם?

תשובה: הנח לה לשבועה, שאם נשבעו, ודאי חייבים הם לקיים שבועתם. וכדתניא (בכתובות דף פו) בד"א, במצות לא תעשה. אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו: עשה סוכה; ואינו עושה; לולב; ואינו נוטל כו'. והכא נמי, איכא עשה: ככל היוצא מפיו יעשה. אלא אפי' בלא שבועה נמי, נראה שהם חייבין לחלוק, כמו שהתנו. והראיה, מאותה ששכרו ללקט מציאות שאמרת. וכן הסכימו הראשונים, וראייתם מהתם. אבל אין להביא ראיה גמורה, ממגביה מציאה לחבירו, למ"ד קנה חבירו, וקי"ל כוותיה (כדאיתא בב"מ דף י). דאי מההיא, נאמן לומר הוא: לעצמי הגבהתיה; ואין צריך להביא ראיה. אדרבה! על חבירו הראיה, כיון שלא נשתעבדו. זה לזה, אלא לשעתן הן זוכין זה לזה. ומאין לו לזה התובע, שחבירו זכה לו בשעתו. אבל מההיא דפועל, שנעשו כשכירין זה לזה, חייב הוא ממילא, עד שיחזור בו, כדין פועל. והלכך, עד שיביא ראיה שחזר בו, אינו נאמן, וחייב לחלוק לו, כמו שהתנו. אלא מיהו, אם מביא ראיה שחזר בו, ואפילו שלא בפני חבירו, רשאי דלא גרע מפועל שחוזר בו, אפי' בחצי היום.