תשובות הרשב"א/חלק ה/קעד
סימן קעד עריכה
עוד השיב: נראה שהדבר ברור, שחתן ראובן פסול ליעקב אבי ראובן, שהוא לו אבי אבי אשתו. וק"ו מאח חמיו, ואחי חמותו, דקתני במתני': אחיו ואחי אביו, והם ובניהם וחתניהם. ורב נחמן אמרה (שם בפ' זה בורר דז"כ (דף כ"ז) ע"ב): אחי חמותי, לא יעיד לי. וכל שאח חמותו לא יעיד לו, אך הוא לא יעיד לאחי חמותו, ולאחי חמיו! וכ"ש לאבי חמיו, דקרוב אליו יותר. דלא קי"ל כדמר בר רב אשי, דמכשר באבא דאבא, כדאי' ביש נוחלין (קט"ז ע"א).
וא"ת: וכי מר בר רב אשי לא ידיע ליה מתני', דפסיל באחין וחתניהן, ואפ"ה מכשר באבא דאבא? דאפשר דאגב חורפיה, דסבר למילף מדרבא דמכשר דשני בשלישי, לא עיין בה. ואל תתמה, היאך אפשר דלא דייק למאי דתנינן במתני'. הרי יש לנו כיוצא בזה בתלמוד, דאגב חורפיה לא מעיין בדיוקא דמתני'. ואחד מהם, הוא בפ' יש נוחלין (שם (קט"ז)) דבעי רמי בר חמא: אבי האב, ואחי האב, כגון אברהם וישמעאל, בנכסי עשו, איזה מהם קודם. אמר רבא: תא שמע. האב קודם לכל יוצאי ירכו. ורמי בר חמא, אגב חורפיה לא עיין בה. ולעולם האב קרוב יותר מן האח, דאח מכח מאן קאתי? מכח דאב פסול הוא, ובנו, וחתנו, ובן אינו פסיל, אלא הוא לבדו, ולא בנו. ואתמוהי אתמה. וזהו שאמרת שם: ולית הלכתא כמר בר רב אשי. ולא הוצרכו לפרש בו טעם, לרוב פשיטותו. ואיכא מאן דמפרש התם, דאפי' באבא דאבא עד יעקב, שכל יוצאי ירכו כראשון כראשון הם לו. הא דקתני בפ' זה בורר, בפיסול עדות: וחורגו לבדו; קשיא להו לרבוותא ז"ל. דכשאתה עושה בעל כאשתו, הו"ל ב' בראשון. ומ"ש מבן אחות אשתו, שפסול מפני שאתה עושה בעל כאשתו, והו"ל ב' בראשון. ותי' הראב"ד ז"ל: דבן חורגו, אין בו קירוב דעת, דמיסנא סאני אהדדי. משא"כ בבן אחות אשתו, וחתן גיסו, אליבא דרבי יוסי, דאמר לבדו. היינו משום דלא מקרבי, אלא בתר קידושי, ותרי בעל כאשתו לא אמרינן. אלא א"כ, שתי הנשים במדרגת פיסול ערוה אהדדי. אם היה הא' זכר, והשנית נקבה, בבעלי שתי אחיות ואשה ובתה. אלא שהוא תמה, אפי' לטעם הזה, שהרי פיסול הקורבה לאו בטעמיה דאיקרובי דעתא תלה ליה רחמנא, דהא עיקר קרא בפיסול עדות לחובה כתיב, דכתיב: לא יומתו אבות, על בנים. ואי משום קירוב הדעת לחובה, ולהכשר ולזכות לפסול, כענין נוגע בו בעדות דעלמא, דלזכות ולחובה כשר. אלא גזרת הכתוב הוא. וכדאמרינן בפ' מי שמת (קנ"ט ע"א): אטו משה ואהרן משום דלא מהמני הוא אלא גזרת הכתוב: וכיון שכן, כל שפסול בזה, בזו ובבנו ובחתנו, יפסל. בכיוצא בזה, במי שהוא עמו באותה מדרגה עצמה. ואפשר לומר: דמד"ת (דמדברי תורה), יש הפרש בין בעל כאשתו, ובין אשה כבעל. דמדאורייתא לא שמענו פיסול, אלא באשה כבעלה, כדילפינן מדודתך היא. אבל בעל כאשתו, לא שמענו פיסול מד"ת. והיינו דאמרינן בפומבדיתא: אשה כבעלה ובסורא הוסיפו ואמרו: בעל כאשתו. וחדשו לומר: דבעל חורגתו פסול. וטעם רב אשי הוא, דכשאתה אומר אשה כבעלה, עשיתה לאשה כנכסיו, דהא אשה קנין כספו של בעל הוא, וכדאמרי' בפ' אלמנה לכ"ג (ס"ז ע"ב–ס"ח ע"א). וכגופו דמיא, כדאמרינן בפ"ק. דסנהדרין (י ע"א). אבל הבעל, אינו כנכסי האשה, דלא מקני נפשיה, אלא מדרבנן עשו בעל כאשתו. אלא במקומות האחרים, ששתי הנשים בגוף אחד במדרגת איסור ערוה להדדי, כשתי אחיות, ואשה ובתה, וכמו שאמרנו. ומשום דמדאורייתא, אשה כבעלה, דכגופו היא, לא שנו במשנתנו: ונשותיהן והדר תני: וגיסו; לאשמועינן, דאף בעל כאשתו, אמרינן, ומדרבנן. ואפי' תרי בעל כאשתו, משום דתרי אחיות כגוף אחד הן, וכדאמרינן. וה"ה והוא הטעם, בבעל חורגתו ובאשת חורגו. אלא מפני ששנינו: וחורגו לבדו. ולא ידענו למעוטי מאי: אם בנו, אם אשתו? שאלו מרב, מהו שיעיד אדם באשת חורגו? ואמרו: שלא בא למעט, אלא בנו, אבל אשה כבעלה. ובסורא אמרו: אף בעל כאשתו. ולרבי יוסי, אפי' גיסו לבדו. ולא לבדו ממש כחורגו, דבנו אסור, דהוא לו בעל אחות אמו. אלא למעוטי חותנו, משום דלא מקרבי אלא בתר קידושי. וכי קאמר: גיסו לבדו; ה"ה לכל דמקרבי בתר קידושי, לבר מגיסו. ובגיסו פסלו, אף על גב דלא מקרבי, אלא בתר קידושי, תנא ליה ר' יוסי לבדו. והוא הדין לכל מאן דמקרבי בתר קידושי, לבר ממאן דהוו כגיסו, דהוי אשה ובתה וכמו שאמרנו. וזה כדעת רבותי' הצרפתים ז"ל, ורבים מגדולי הראשונים ז"ל, שלא אמרו: תרי בעל כאשתו, אלא באחיות, ואשה ובתה, ומן הטעם שכתבו.
ולענין ארוסה, מסתברא שאין לה קרובים. חדא, דאפי' בקרובי אשתו, אינו פסול אלא מדרבנן, כמ"ש דבעל כאשתו לאו דאורייתא, ודי אם אסור לה. ולא מן הדין, אלא משום איקרובי דעתא. אבל בקרוביה, אפילו איקרובי דעת ליכא, עד שעת נישואין. ועוד, דרבה בר רב הונא אמר: דמעיד אף לאשתו ארוסה עצמה. ואף על גב דדחינן: משום איקרובי דעתא הוא, והא איקרבא דעתא לגבה, די לנו שנדחה דברי רבה בר הונא בהא. אבל שנוסיף עוד, שיהא אסור אפילו בקרובותיה, אין לנו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב בתשו' להרי"ף ז"ל, אשתו ארוסה להעיד לקרוביה לא מכשרי לכתחלה. ואי מסהיד, לא פסלינן ליה ע"כ. ויש לחוש לדבריו.