תשובות רשב"א/חלק ה/קסז

סימן קסזעריכה

טוליטולא. להר' שלמה י"א.

אמרת: בענין השטרות העולים בערכאות של כותים, וחותמיהם, ואמרו בפנינו הלוה מנה, דלא מרעו נפשייהו ועשויין בכל חיזוקי שטרותינו. ובאותו שטר, נתחייב ראובן לכותי, ומת הלוה בחיי המלוה. ומכר הכותי המלוה, השטר לישראל אחר. ואמרת: שאינו גובה בו ישראל הקונה; מנכסים משועבדים. דכיון דצריך לישבע, ושבועת העובד כוכבים כמו שאינה, ואבד שטרו. וכ"ש אם מת אחר מכאן המלוה, קודם שזכה בו הישראל, אמרינן (בשבועות מ"ז): דאין אדם מוריש שבועה לבניו.

תשובה: עמדתי על השאלה, ויראה לי ממה שלקחת שני דרכים, ובכל אחת אתה בא להפסיד על הלוקח, שלא יגבה מן הלקוחות. לפי שבתחילה אמרת, דאינו גובה ממשעבדי, מפני שצריך לישבע, ושבועת עובד כוכבים כמו שאינה. וכיון שחלקת בין משעבדי לבני חרי, נראה שדעתך לומר, שאפי' דליתא לדרב ושמואל (שם (מ"ז) בשבועות), אפי' הכי הלוקח מפסיד, דאילו לרב ושמואל אין חילוק בין משעבדי לבני חרי. אלא כיון שחלקת בהן, אתה סבור דאפילו ליתיה לדרב ושמואל, הפסיד הלוקח מפני דאינו יכול לישבע שלא נפרע, ושבועת העובד כוכבים גם כן אינה כלום, כמו שאמרת. ותנן (בכתובות דף פז:): מנכסים משועבדים לא יפרע, אלא בשבועה. נמצא לפי דברים אלו, דאפילו לא מת לוה, אינו גובה מן הטעם שאמרת, שהוא אינו יכול לישבע. וגם המלוה אינו יכול לישבע. וזה אינו! לפי שאילו היה חייב ראובן לשמעון מנה בשטר, ומכרו שמעון ליהודה, הרי יהודה גובה בלא שבועת המלוה, שאם לא כן, אבדת כל שטרי חוב שירש יורש מאביו, וזה נראה ברור

ועוד באת בטענה אחרת להפסידו, שלא ליפרע מן הלקוחות, מדרב ושמואל. שכך כתבת, וכ"ש. אם מת אחר מכאן. המלוה, קודם שזכה בו הישראל. דאפילו בישראל אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. וגם זה אינו נראה לי, דגם רב ושמואל לא אמרו, אלא ביורשין מן היורשין, דמיד דמת הלוה, מיד חלה עליו השבועה, ואינו ניצול ממנה לעולם, ואינו יכול להורישם. אבל במוכר שטר חוב שיש לו על אחד, ואותו לוה מכר נכסיו, ואף על פי שמת המלוה, לא חלה עליו השבועה מחמת הלקוחות, דשמא יהיו לו עוד נכסים ללוה, שיפרע מהם. וכך קבלנו מרבותינו נ"נ. אבל ראיתי שלקחת בשאלתך ענין אחר, שאינו מכלל טענות אלו. והוא שאמרת: מת לוה בחיי מלוה. ולפי זה, לרב ושמואל חוזר דין הלקוחות, כדין היורשין, לפי שמיד שמת הלוה, אין לו לגבות אלא בשבועה מן היורשין, או מהלקוחות. ואפ"ה, אם יש בו בשטר נאמנות, אין כאן עסק שבועה, ואין כאן דרב ושמואל, וכן הסכימו הראשונים ז"ל. ומן הלשון שכתבת, שעשוי בכל חיזוקי סופר, ככל חיזוקי שטרותינו, נראה שיש בו נאמנות, לפי שכן דרכן לכתוב בשטרות וכיון שכן, ששעבד את עצמו ראובן זה לכותי, ודרך המשתעבדין לכותי בשטרותיהן, לגבות אפי' מת לוה בחיי מלוה, הרי הסתם, כאלו פירש שיגבה ממנו בין כך ובין כך. דהו"ל כעין לשון הדיוט, דאע"ג שלא התנה, כאילו התנה דמי, כיון שהורגלו בכך, כדאיתא בפ' המקבל. והו"ל כתנאי כתובה, דאע"פ שלא כתב, כמו שכתב דמי, כדאיתא בירושלמי. דפרק נערה שנתפתתה.