פתיחת התפריט הראשי

סימן קסבעריכה

שאלת: ראובן משכן בית לשמעון, בתנאי שיפרענו שמעון המעות בג' זמנים. והשלישו שטר החוב ושטר המשכונא, בתנאי: שאם יבא מערער על המשכונא, ולא ירצה ראובן לסלקו עד חדש ימים, שיתן השליש השטרות לשמעון. ואח"כ ברח ראובן מפחד המלך, ולא הניח שר העיר לרדת לשמעון למשכונה. ותבע שמעון השטרות מהשליש, מאחר שאין ראובן בעיר כדי שיסלק למערער. וטען השליש: שלא יצא השלישות מתחת ידי, עד שתביא ראיה שאין ראובן רוצה לסלקו. ועוד, כי השר הזה (אנוס) אנס הוא, שאינו רוצה לומר שום טענה על מעכב המשכונה. חזר וטען שמעון לב"ד: מאחר שלא החזקתי במשכונה, אני רוצה לחזור בי, ויש לו לשליש לתת לי שטר החוב, ויקרע שטר המשכונה. הדין עם מי?

תשובה: השליש שאינו רוצה להחזיר השטרות לשמעון, הדין עמו, מכמה טעמים, ומכמה צדדין. האחד, מן הטענה שטען השליש בעצמו, כי מאחר שהיה תנאי ביניהם, אם לא ירצה ראובן לסלק התובע, אם כן אין לשליש להחזיר השטרות, עד שידע ראובן בתביעת התובע, וימנע מלסלקו. אבל אם לא הודיעו, והוא לא ידע, אין זה מסרב מלסלק. שהם לא התנו, שאם יצא מערער ולא יסלקנו ראובן, שיחזיר השליש השטרות לשמעון. אלא כך הוא התנאי: שאם לא ירצה לסלקו. והיאך יודע שאינו רוצה, עד שיודיעוהו ויסרב? ועוד, שזה אנוס הוא, ויש טענת אונס בממון. ועוד, שראובן לא קבל עליו מן הסתם אונסין. דסתם אחריות, אינו באונסין. וכאותה שאמרו בפ' ח"ה (מ"ה ע"א). האי מאן דזבין חמרא לחבריה, וקא אתי כותי וקא אניס ליה מיניה, דינא הוא דמפצי ליה מיניה. ולא אמרן, אלא שאין מכירין בה שהיא בת חמורא וכו'. אמימר אמר: אף על גב דליכא כל הני מילי, לא (בעי לפנויי). מ"ט? מידע ידיע, דסתם עובד כוכבים אנס הוא. ועוד, דאנוסין כאלו לא שכיחי. וכל אונס דלא שכיח, אינו חייב בו, ואפילו במקבל עליו כל אונסא דמתיליד. וכדאמרינן בגיטין, בפ' מי שאחזו (ע"ג ע"א). ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונס' דמתיליד בה. לסוף איפסק נהרא. אתא לקמיה דרבינא. א"ל: זיל, שפי ליה, דהא קבילת עלך כל אונס וכו'. א"ל רב אחא בר תחליפא לרבינא: אונס' דלא שכיח הוא. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבא, ואמ': אונס דלא שכיח שאני. והכא נמי, אונס דלא שכיח הוא, שאין דרך המלכים לאנוס שלא מן הדין

ומ"מ, אם בא שמעון לחזור בו, ושלא להוציא מעותיו על המשכונה, מסתברא שהוא יכול לחזור בו, מההיא (דפ"ק דב"ק ט ע"ב), דיצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק, יכול לחזור בו. ולא עוד, אלא אפילו אם בא לחזור בלא שום טענת אונס, רשאי. שהרי אפילו במלוה את חבירו ונתן לו מעות, ובא המלוה לחזור בו, איכא מ"ד בקידושין בפרק האיש מקדש (מ"ד ע"א), שיכול המלוה לחזור בו קודם שיוציא הלוה את המעות. דתניא התם (גמ' התקדשי לי בתמרה): האומר לאשה: התקדשי לי בפיקדון שיש לי בידך, והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה, מקודשת. ר"ש בן אלעזר משום ר"מ: מלוה הרי היא כפיקדון. ואסיקנא בגמרא, דבמלוה ברשות בעלים לחזרה, קמפלגי. מ"ס מלוה ברשות לוה קיימא ואי בעי למיהדר מלוה לא מצי מיהדר כלומר אף על פי שהמעות ביד הלוה שלא הוציאם עדיין. ומ"ס (ומר סבר) מלוה ברשות בעלים קאי, ואי בעי למיהדר מצי הדר, כל זמן שלא הוציאם הלוה. אלמא: לכ"ע כל שלא קבל הלוה אחריות המעות, יכול לחזור בו, שלא להלותם לו. דלא נחלקו, אלא כשקבל כבר הלוה המעות, ואפ"ה קסבר ר"ש בן אלעזר, שהוא יכול לחזור בו, וחייב הלוה להחזיר לו מעותיו. ועד כאן לא פליגי תנא קמא, אלא משום דנמסרו ללוה להוצאה, דמלוה להוצאה ניתנה. וכי תימא: הכא שאני, דאיכא שטר, וקנה המלוה נכסי לוה לשעבוד חובו, הא קי"ל דשעבודא דאורייתא. ואי משום האי, מ"ט דר"ש בן אלעזר, והכא לא פליגי: אי שעבוד הוי דאורייתא אי לא? אלא ודאי, כדאמרן. והכי נמי מוכח, בפ' בתרא דב"ב (קס"ז ע"ב). דתנן: כותבין שטר ללוה, אעפ"י שאין מלוה עמו. ואם אתה אומר, שאם כתב הלוה שטר למלוה, אין המלוה יכול לחזור בו, אלא חייב לתת לו המעות ללוה, א"כ היאך כותבין בלא דעת המלוה, דנמצא דאתה מחייב את המלוה להלוות מעותיו, בעל כרחו. ומיהו, אם שמעון זה ירד למשכונה, וזכה בקרקע, לא יכול לחזור, שהרי כבר נתחייב במעות עם ירידתו לתוך המשכונה, דומיא דמכר. והוא דלא עייל ונפיק הממשכן אזוזי. אבל עכשיו, שלא זכה הממשכן עדיין בקרקע, לא נתחייב בכלום. ואם מחמת שטר המשכונה, קרקע אינו נקנה בשטר לבד, אלא בכסף ושטר. ואם מפני הקנין שיש בשטר המשכונה, יש מי שאומר דאפילו בשטר (נקנין) [קנין] אינו קונה בלא כסף ואם מפני שחייב שמעון את עצמו בדמי המשכונה בשטר חוב שעשה על עצמו, לא היא! דאילו מסר השטר חוב לראובן, היה בדין דהוה ליה כמי שזקפן עליו במלוה, וכאותה דרשב"ג שכתבנו. אבל זה לא מסר בידו השטר, אלא ביד שליש, אין זה זקיפה במלוה, דזמן הוא שקבע לפריעת ממון המשכונה, ובתנאים. והלכך, שניהם יכולין לחזור בהם.