פתיחת התפריט הראשי

סימן קנחעריכה

עוד כתבת, שאבאר לך מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ו דמו"ל ה"ב): המלוה את חבירו, לא ידור בחצרו חנם. אף על פי שאין החצר עשויה להשכיר, ואין דרך בעל החצר להשכיר, ואם דר בו צריך להעלות לו שכר. ואם לא העלה לו, הרי זה אבק רבית, לפי שלא התנה עמו שילונו וידור בחצרו. לפיכך, אם עדיין לא החזיר לו חובו, ובא לנכות לו שכר החצר שדר בה מן החוב, אם היה השכר כנגד החוב, אינו מנכה לו הכל, אלא כמו שיראו הדיינים. שאם תסלק אותו בלא כלום, הרי זה כמי שמוציא אותו בדיינים, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. ע"כ דברי הרב ז"ל. ושאלת: מהו הנכוי שמנכין לו הדיינין?

תשובה: דברי הרב ז"ל הוציאן, מההיא דאמר ר' יוסי בר מניומי אמר ר"נ (בב"מ ס"ד ע"ב): אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצרו, צריך לעלות לו שכר. ואין כן, דעת רבותי אלא שאם הלוהו ודר בחצרו עכשיו, אסור לו לדור עד שיעלה לו שכר, משום דמיחזי כרבית. אבל אם כבר דר, אינו צריך להעלות לו שכר כלל, במה שכבר דר. ואינו מנכה לו כלום, כיון שהיא חצר שאינה עשויה לשכר, ואין בעל החצר עשוי להשכיר. שלא אסרו שום דבר, אלא שלכתחילה אסור לעשות כן, כדי שלא יראה כרבית. ואפילו אבק רבית אינו. וכן נראין הדברים באמת

גם מה שאמר, שאם עדיין לא החזיר לו חובו, שמנכה לו. גם זה, אין הכל מודים לו בדינו, ואפילו באבק רבית דעלמא, וכ"ש בזה, שאינו אלא דמיחזי כרבית. לפי שאמרו בגמרא גבי אבק רבית, דאינה יוצאה בדיינין. א"ר אשי: השתא דאמרת אכל, טפי לא מפקינן מיניה. אכל שיעור זוזי, לא מסלקינן ליה בלא כלום. כל סלוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא. מ"ט? הוי אבק רבית, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. אלמא: כל סילוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא. והרב ז"ל סובר: דוקא סלוקי בלא זוזי כלל. אבל אם נשאר בחובו קצת, שאין זה מסתלק לגמרי בלא זוזי, לאו אפוקי הוא. ואינו נכון. דמ"מ, כל מה שאתה מנכה לו ומסלקו ממנו, הרי אתה כמוציא ממנו. ומ"מ, מה שאמר הוא ז"ל, שאם היה שכר החצר שדר בה, כנגד כל החוב, אינו מנכה לו הכל, אלא כמו שיראו הדיינין. ושאלת: מהו הניכוי? גם אני לא ידעתי. שלפי סברתו, הו"ל לומר שינכה הכל, חוץ מדינר או פחות, ואפילו פרוטה, כדי שלא נסלק אותו לגמרי בלא זוזי. וכל שאתה נותן לו אפילו פרוטה, ולא מסתלק ליה לגמרי בלא זוזי, לאו אפוקי מיניה הוא. ואולי חשב הרב ז"ל, דכיון שאי אפשר לנכות כנגד כל השכר, אי אתה מנכה לו, אלא כשיעור נכייתא הנהוגה בעיר, לפי ראות הדיינין. גם הראב"ד ז"ל לא ירד לסוף פי' דבריו בכאן, בס' ההשגות שהשיג עליו.