פתיחת התפריט הראשי

סימן קמחעריכה

עוד שאלת: לאה היתה לה חצר, ובה ג' בתים, ונתנה הבית האחד לראובן, עם כניסה ויציאה בחצר. והבית הב' לשמעון, עם כניסה ויציאה בחצר. ואח"כ מתה לאה, ונשאר הבית הג' לשני בניה, יהודה ולוי. ועמדו יהודה ולוי, ומכרו אותו הבית, עם כל זכות שיש להם בחצר, לראובן ושמעון הנז'. ואין בחצר, כדי שיעור חלוקה, אם אתה בא לחלוק אותה לג' חלקים, אבל יש לו שיעור לב'. ועכשיו, בא ראובן לחלוק החצר, ושמעון השיבו: שאין לו בחצר דין חלוקה, משום דקם דינא. דכיון דבימי לאה לא היה לו דין חלוקה, גם עכשיו כן, דסוף דינא כתחילת דינא. השיב ראובן: מ"מ עכשיו יש בו דין חלוקה, שהכל ביני ובינך. השיב שמעון: אי צייתת צייתת, ואי לא מהדרינא שטרא למאריה. הדין עם מי?

תשובה: תחילת כל דבר אני אומר, שאם אותם שלשה בתים פתוחים לחצר, אפילו עתה שהם של ראובן ושמעון, אין בה דין חלוקה, עד שיהא בכל פתח ופתח ד' אמות כנגד הפתחים, וח' אמות בין שניהם בחצר. וזה מבואר בגמרא. ואם ראובן ושמעון לא היה להם מחמת מתנתם, חלק בגוף החצר ממש, אלא שיעבוד כניסה ויציאה בלבד, ואין להם בחצר פירוק משא, לפי שטר המתנה שעשתה להם לאה, עכשיו שגוף החצר בין שניהם, חולקים הם בעל כרחם. גם מה שהאחד טוען: אי צייתת [צייתת], ואי לא, מהדרינא שטרא למריה; אינה טענה כלל. חדא, דאם אין לו מחמת לאה, אלא כניסה ויציאה בלבד, ואין לו בגוף החצר כלום. אפילו כשיחזור השטר ליהודה שמכר לו, יכול זה שקנה מלוי, לכוף אותן לחלוק. שהרי יש בו לפתחו ולפתח יהודה, כדי פירוק משא. ואם מחמת כניסה ויציאה של זה, הרי יש לו כניסה ויציאה. והדין הזה כבר אמרתי לך, דדוקא אם אין לו פירוק משא בחצר, לפי תנאי שטר מתנתו. ועוד, דלא אמרינן: אי צייתת צייתת, אי לא, מהדרינא שטר למריה; כדי לבטל המכר, או המתנה, שנעשו בראשונה. כי מה שכבר קנה ונתקיים המקח, היאך הוא יכול לבטלו בהחזרת השטר. דהנותן מתנה לחבירו, והחזיר לו השטר, לא חזרה מתנתו. אלא לא אמרו, אלא כלענין אותה של פ' שני דייני גזירות (דף קט:), דאבדה לו דרך שדהו. ואיכא חד דאתי מכח ד', דמשום דמצי א"ל: מהדרינא שטרא. כלומר: אפילו אם היו הד' שדות שלי, וקדמתי ומכרתים אני עכשיו לד', לא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו, דכל חד וחד מדחי לך, וכדאמרינן, בד' דאתו מכח חד, דכ"ע לא פליגי, דמצו מדחי ליה. הלכך; כיון דאנא לא הפסדתיך ולא מידי, דמעיקרא דד' הוו, השתא נמי, או הדרנא ומזביננא להו, לאו מידי איפסדתיך. וכן נמי ברפ"ק דב"ק (דף ח), גבי מכרן לאחד או לג' בני אדם כאחד, כולם נכנסו תחת הבעלים. ואסיקנא: האי מכרן לאחד, היכי דמי? כגון שלקח עידית באחרונה, דלא ליתו כולהו, וליגבו מן העידית, משום דא"ל: אי שתקיתו שתקיתו. ואי לא, מהדרינא שטרא. דזיבורית למאריה, ואזילתו כולכו ושקליתו מזיבורית. והטענה בזו גם כן כמו שאמרנו, משום דאמר ליה לוקח: אפילו הייתי אני מוכר עכשיו, בפניכם הזיבורית לב"ח שלכם, אין לכם גוביינא אלא ממנו. משום דקי"ל: אין נפרעים מנכסים משועבדים, במקום דאיכא בני חורין, ואפילו הן זיבורית. הא בענין אחר, כלומר לבטל מה שכבר נעשה, לא, וכמו שאמרנו. וכ"ש במקום זה, שאין הענין אלא בעשיית הטוב והישר, וכאילו שיעבדו זה לזה חלקם, שלא יכופו זה לזה לחלוק, עד שיהא פירוק משא לכל אחד ואחד, כדי שלא יטרח להכניס חבילתו מן החוץ על כתיפו, או שיעמיד בהמתו לחוץ. אבל עכשיו, שיש לכל אחד פירוק דמשא לכל פתחיו, למה ימנע זה מלחלוק, שעל דעת כן לא נשתעבדו. אלא שכבר אמרתי לך, שאיני יכול לכוין דעתיכם בזה, בין שיהא פירוק משא לראשונים מחמת מתנתם, בין שלא יהא להם פירוק משא, כמו שכתבתי.