פתיחת התפריט הראשי

סימן קלועריכה

לקהל מיורקא.

שאלתם: ראובן היה במיורקא, ובקש המלך מס ממנו, ונתפשרו הקהל עם המלך בהסכמת ראובן זה. ובשעה שגבו המס מפורעי המס שבקהל, היה ראובן זה חולה, ולא רצו הקהל לתבוע חלקו ממנו, עד שיתרפא. ומתוך חוליו, נפטר לבית עולמו, וחלק ליורשים נכסיו, והקדיש מנכסיו מאתים ליטרי"ן. ובאו נאמני הקהל, ותבעו ליורשין שיפרעו המס, על כל מה שהניח להם ראובן אביהם. והיורשים השיבו: שלא יפרעו, כי אם על מה שירשו הם, ולא על חלק שהקדיש. ואמרו הנאמנים: דאף חלק ההקדש, מתחילה היה משועבד למס, ככל שאר הנכסים. ואם כן, תפרעו לקהל תחלה, ואחר כך תוציאו ההקדש. הדין עם מי?

תשובה: משעה שפסקו הנאמנים אותו המס על הקהל, והתחילו לגבותו, מאותה שעה נתחייב ראובן זה לפרוע, בכל מה שיגיע לחלקו, בכל אותו המס. והרי זה חוב עליו, כתוב אחר דעלמא. דאפילו נתן נכסיו או שאבדן, ולא נשאר בידו כי אם מה שהוא חייב למס, גובין את הכל ממנו, ואינו יכול לטעון: שלא יפרע אלא כנגד מה שנשאר בידו, מן הממון. ולפיכך, רואין כשחלק זה נכסיו והקדיש, אם חלק מקצת נכסיו, ונשארו מקצתן שלא חילק, אלא שנשארו בתפיסת הבית בין היורשין, או שאמר: יטול פלוני נכרי כך, והקדש פלוני כך, והשאר ירשו היורשין. על היורשין החיוב לפרוע על הכל, ממה שנשאר להם בתפיסת הבית. שהרי זה כאילו היה חייב ראובן זה, המוריש, מנה לאחרים, וחילק נכסיו ונתן מתנות לאחרים, ואמר: ושאר הנכסים ירשו פלוני ופלוני יורשי. וכל כיוצא בזה, היורשין חייבין לשלם אותו החוב, ואין מקבלי המתנות חייבין כלום באותו החוב. דהנכסים שנשארו ליורשיו, הוו נכסים בני חורין. וההקדש והמתנות, נכסים משועבדין, ואין נפרעים מנכסים משועבדים במקום דאיכא בני חורין. והמתנה נמי, כמשועבדין. כדאי' בר"פ הנזקין (דף מח:). ובפי' שנינו בתוספתא, בפ"ט דב"ב. האומר: תנו מאתים זוז לפלוני, ות"ק לפלוני, ופלוני יירש שאר הנכסים. ויצאת עליהם כתובת אשה וב"ח, גובין מזה שיירש שאר הנכסים. והמס, משהוטלה הפסקא, היא כב"ח על כל פורעי המס. ויראה גם כן, דאפילו חילק כל נכסיו למי שראוי ליורשו, ואמר בלשון ירושה, דהיינו יירש פלוני כך ופלוני כך. או שאמר: יטול פלוני כך וכך, ופלוני כך וכך; שאף זה הלשון, במי שראוי ליורשו, הוי לשון ירושה, אף על פי שלא נשאר בתפיסת הבית כלום. והוא הדין והוא הטעם, שכל זמן שהוא נותן ליורשיו בלשון ירושה, הוי הירושה כבני חורין, והמתנות וההקדשות לגבי הירושה כמשועבדין. ואף פשטה של אותה תוספתא שכתבנו, מוכיח כן. אבל אם חילק כל נכסיו בלשון מתנה, אפי' ליורשיו, כגון שאמר: תנו מנה לפלוני, וכך לפלוני, וחילקו כן כל נכסיו, אף על פי שכל מקבלי המתנות ראויין ליורשו, אם נתן לאחד מן השוק שאינו ראוי ליורשו, מקצת נכסים בתוך שאר מקבל המתנות, או שהקדיש קצת מן הנכסים, ואח"כ יצא עליהם כתובת אשה וב"ח, גובה מכולם לפי מעות, שכולם מקבלי מתנה הם, ואין כאן נוטל מחמת ירושה. והרי זה כאותה שאמרו בפ' הנזקין (דף נ:): שכ"מ שאמר: תנו ר' זוז לפלוני, וכך לפלוני וכך לפלוני, אין אומרים: כל הקודם בשטר זכה. לפיכך, יצא עליהם שט"ח, גובה מכולם. כלומר, לפי מעות. והכא נמי, אם נתן לזה מנה, ולזה מאתים, ולהקדש ג' מאות, בעל המנה נותן לב"ח דינר, ובעל המאתים שני דינרים; וההקדש שהוא בעל הג' מאות, ג' דינרין. וה"ה לפריעת חוב המס, לפי המס כב"ח, כמו שאמרתי.