פתיחת התפריט הראשי

סימן קידעריכה

שאלת: חזקה היכי משכחת לה, כיון דצריך עדים דדר ביה שלש שנים, ביממא ובליליא. והרי מי שיש לו בתים בשנים ובג' מקומות, אינו יכול לדור בכולם ואם ישכיר, צריכין השוכרין לבא ולהעיד, כי נקטי אגרא בידייהו. ואם משכנם ג"ש (ג' שנים) או יותר, איך תקום ליה חזקה, ומאי תקנתיה?

תשובה: ראש שאלתך, אינה כסיפא. כי מתחילה נר' דקשיא לך: עיקר של חזקה, היאך אפשר שיוכל אדם להעמיד על חזקתו ימים ולילות של ג"ש? וזה כבר הוקשה להם, לבעלי הגמ' (בפ' ח"ה כ"ט ע"א), והיתה התשובה: מאן קא מסהיד אבתי? שיבבי, שיבבי מידע ידעי, ביממא ובליליא. כלומר: מרגישין הם השכנים, אם יצא זה, או הוציא כליו משם בלילות. ויש לנו עדות כיוצא בזה, כההיא דאמרינן: ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם. והיאך אפשר להעיד להם, שלא הי' לו ארעא מעולם? שמא קנה, ולא נודע להם? אלא מתוך שהם שכניו ויודעיו לפנים, אם אמת היה שקנה או שהיה לו, היו יודעין ומרגישין. ובסוף שאלתך נר' דקשיא לך: מי שהוא עצמו אינו דר בבתים, אלא שהשכירם או משכנם, מה תקנה יש לו, ומי יעיד בכך? וגם זה אינו קשה למצוא, שגם שכני השוכרים, או שכני בעל המשכונה, יעידו: שאלה השוכרים או המלוים דרו בה ד' שנים ימים ולילות, ודי לו לבעלי הבתים בעדות זה. שאלו השוכרים או בעלי המשכונה, קול יוצא להם, שהם דרים שם מחמת המשכיר, או מחמת הממשכן. ודע לך, שאם משכנם או השכירם, להם בשטר זה, פשוט לפי דעתי, שקול יוצא לשטר, והרי זו כאותה שאמרו: שלש לקוחות מצטרפין. אמר רב: וכולן בשטר. ולא עוד, אלא אפי' השכירם או משכנם בלא שטר, מסתברא שעלתה לו חזקה. שלא אמרו גבי לקוחות: וכולן בשטר, אלא מפני שכל אחד ואחד מן הלקוחות, קורא שמו על הבתים. וכשאדם שואלו: היאך אתה דר בכאן? הוא משיבם: שלי הם. והלכך, כשהבעלים הראשונים שומעין, שאין אחד מן הדרים שם בא מכח חבירו, אלא כל אחד דר שנה, ומסלק, אינו חושש למחות. אבל בסתם קונים זה מזה בשטר, קול יוצא לשטר, שכל אחד בא מכח חבירו. וכאן, אף על פי שאין השוכרים שוכרים בשטר, קול יוצא להם, לפי שהם בעצמן ושכיניהם מוציאין הקול, שמחמת הראשון הם דרים שם, שהשכירם או משכנם. ואל יטעך, מה שהוצרכו בגמ' להעמידה: בדנקטי אגרא בידייהו, ואמרי': למאן ניתביה. דהתם, על דברי רבא קאמר כן, שהוא בא לומר: שאנו מוציאין חזקה בלא עדות שיבבי, וכגון שהשכיר לשנים, והם המעידין שדרו בה שלש שנים, ביממא ובליליא. ועל זה הקשה רב יימר דעדות אנו השוכרין בעצמן אינה עדות, דנוגעין בעדותן הן? ופריק רב אשי: כגון דנקיט אגרא בידייהו, ובזה נסתלקה הנגיעה בעדותן. אבל למאן דאמר בעדות, שיבבי, אין צורך לכך, וזה מבואר. גם למה שהיה סבור, יש עדיין תקנה, אף לעדות הדרים שם במשכונה. והוא, שרבותינו ז"ל אמרו, שאפי' אם פרעו השוכרין כבר שכירותם, יכול המשכיר להביא מעות שכירותם לבד, ולומר: יעידו השוכרים. ואם חייבים הם לשלם דמי השכירות למערער, הרי המעות של שכירות כאן, ואני משלם דמי השכירות למערער, ובזה נסתלק נגיעתן, שהרי אין להם עכשיו שום הפסד או ריוח בעדותן. והוא הדין והוא הטעם, למי שדר במשכונה שם. זהו דרך רז"ל, אף על פי שאין הדרך הזה מחוור בעיני, מפני שיש לי בו קצת קושיות, ואין לנו צורך כאן לדברים הללו, שכבר מצאנו להם תקנה ממקום אחר, כמו שכתבנו.