פתיחת התפריט הראשי

סימן קיגעריכה

שאלת: ראובן מכר קרקע לשמעון (קרקע), שירש מאביו. והיו לו באותו זמן י"ט שנה וה' חדשים, והיה יודע בטיב משא ומתן. ולאחר שש שנים, תבע ראובן הקרקע בדין משמעון, לפי שהיה קטן בעת המכר, ואין לו למכור בנכסי אביו, בפחות מבן עשרים. ושמעון משיב: דגדול היה, דחזקה: אין העדים חותמין על השטר, אא"כ נעשה גדול. ועוד: כיון דהגעת לשנת עשרים, אפי' יום אחד, כבר [היית מבן] עשרים. השיב ראובן: יש לי עדים, שלא היו לי אלא י"ט שנה ויום אחד. והחזקה שאמרת: דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול, אינו כלום במקום עדים. ואף על פי שהגעתי לה' חדשים של שנת העשרים, דין פשוט הוא, דתוך זמן כלפני זמן. והביא ראובן העדים, שלא היו לו בעת המכירה, אלא (י"ח) [י"ט] וה' חדשים. השיב שמעון: כבר היית מבן עשרים. ואפי' כפי דבריך, היה לך למחות בי, כשהגעת לבן עשרים. ומאחר שלא מחית, אתה הפסדת לעצמך. וראובן משיב: שטר מחאה, הרי הוא בידי, שמחיתי בשנת עשרים, והיה כתוב כלשון המחאה, דסי' דלעיל. השיב שמעון: שאין זו מחאה, כיון שלא אמר: פלניא גזלנא; וגם שלא אמר שאינו רוצה בממכרו. השיב ראובן: דאינו בא למחות, אלא מפני שהיית קטן, לא הייתי יכול לומר: פלניא גזלנא הוא. וכל שמחיתי, דבר ברור הוא שאינו רוצה בממכרו.

תשובה: מתוך דבריכם, ניכר שאתם תופסים בדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל, שפסקו כרב הונא בר חמא, דאמר בפ' מי שמת (דף קנה): קטן מוכר בנכסי אביו, משיהיה בן עשרים. וכן נראין הדברים, אף על פי שר' האי גאון ז"ל, ומקצת הגאונים ז"ל, אמרו: דאפי' בנכסי אביו בתינוק, משיהיה בן י"ג שנה, ויום א'. ותינוקת, מבת י"ב שנה ויום אחד. והוא, שיודעין בטיב משא ומתן, והביאו ב' שערות. והדברים מוכרעים, כדברי הרי"ף (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל. וכיון שכן, הדין עם ראובן התובע, דבן עשרים מיום ליום בעינן. וכדאיפסקא הלכתא, בפ' מי שמת (שם (בבא בתרא קנ"ה):) תוך זמן, כלפני זמן ומה שטען, מאחר שחתמו העדים בשטר המכר, חזקה דהוא גדול, וכדרשב"ל, דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר, אא"כ נעשה גדול. הכא, כיון דאיכא עדים שמעידים שלא היו לו עדיין עשרים שלמים, חזקה במקום עדים לא אמרינן. ואפי' היו לו כאן העדים החותמים על השטר, והיו מעידים כן בפירוש, שהיה מבן עשרים שלמים מיום ליום, לא היו נאמנים, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי ארעא בחזקת מרי קמא. וכאותה שאמרו בכתובות (דף כ): בר שטיא זבין נכסי. אתי בי תרי ואמרי: כשהוא חכים זבין ואתו בי תרי אחריני ואמרי: כשהוא שוטה זבין. א"ר אשי: אוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא. ומה שטען שמעון: שעמד שם בפני ראובן, לאחר שהיה מבן עשרים, ולא מיחה בו; וראובן משיב: שכבר מיחה בו, ובירר מחאה שמיחה תוך עשרים, כלשון המחאה שכתוב למעלה. מסתברא: שהדין עם ראובן שאותו לשון כבר כתבנו, שהוא מספיק למחאה גמורה. וכ"ש כאן, שאינו צריך אלא גילוי הדעת בלבד, שאינו שותק מחמת שרוצה עכשיו בקיום ממכרו. לפיכך, בגילוי דעת כל דהו, די לו. וזה אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל, שכתב: שקטן שמכר בנכסי אביו, וכשנעשה בן כ' לא מיחה, אינו יכול לחזור. שכיון שלקח המעו', ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפנינו, כשהוא בן עשרים, ולא מיחה, נתקיימה ביד הלוקח, שהרי רצה בממכרו, ע"כ. וכ"ש שיש לדון בדבר, ולומר: שאפילו לא מיחה כלל, אין ממכרו ממכר לעולם, כיון שמכר תוך זמנו, ולעולם הוא מחזיר את ממכרו, ואפי' לאחר עשרים. וכן הורו רבותיו של הרמב"ם ז"ל. ומסתבר טעמייהו, מדאמרי' ביה בגמ': לא עשה ולא כלום. וכיון שאמרנו שלא עשה כלום, נמצא ממכרו בטל לשעתו. ואחר שנתבטל המכר, היאך הוא חוזר וניעור, לאחר עשרים, כשלא מיחה? וא"ת דכיון דעדיין הוא מחזיק במעות ממכרו, ורואה את הלוקח משתמש ומחזיק בקרקע, בחזקת שהוא שלו, הרי זה מגלה דעתו, דרוצה הוא שיקנה עכשיו, ואף על פי שלא אמר לו: לך חזק וקנה (וקני) קנה. דבפניו, אין צריך לומר: חזק וקני. ותנן בפ' הכותב (דף צ) קטן שהשיאו אביו, כתובתה קיימת, שע"מ כן קיימה. גר ואשתו עמו וכו'. דאלמא: אף על פי שלא עשו כלום בשעתן, כשגדל או נתגייר ולא מיחה, כבר קיימו מה שעשו מעיקרא. והכא נמי, לא שנא. דשאני התם, דקיימה בפי'. על דעת שמואל, דאמר: כל הבועל, על דעת קידושין הראשונים הוא בועל, אא"כ פירש. ואי נמי בשבעל אפי' סתם, ולדעת רב דאמר: בכל מקום כי הא, כל הבועל, על דעת קידושים הוא בועל, כדי שלא יעשה בעילתו בעילת זנות. אבל כאן, שלא עשה שום מעשה המוכיח, שתיקתו לבד אינה הוכחה.

ועוד, דמה ששתק, דדילמא סבר: עד דהוו לי זוזי, ופרענא ליה. ומתיירא הוא למחות עכשיו, כדי שלא ידחקנו על מעותיו. וכיון דיש לתלות שתיקתו בכך, מספק אל תוציא דבר מחזקתו. ועוד, דהתם נמי לא אמרו, אלא במנה מאתים, מפני שהוא תנאי ב"ד, וכדי שלא יעשה בעילתו בעילת זנות. אבל תוספת אין להם, אא"כ חדשו. וכדאמר רב הונא התם, וקי"ל כוותיה. ואין אומרים: כיון שקיימה, על דעת כל מה שעשה מתחילה קיימה; ואף על פי שעשה מעשה בידים. וכ"ש זה, שלא עשה מעשה, ושיש לתלות שתיקתו בדבר, וכמו שאמרנו. ומ"מ, קצת היה נראה לכאורה, כדברי הרמב"ם ז"ל, ממעשה דבני ברק, בשלהי דפ' מי שמת (שם (בבא בתרא) דף קנה). דאמרינן התם: מעשה בבני ברק, באחד שמכר בנכסי אביו, ובאו בני המשפחה לומר, דקטן היה בשעת מיתה. ומה הוצרכו לומר קטן היה בשעת מיתה, ולא אמרו דקטן היה בשעת מכירה. משמע, שאלו לא היה קטן בשעת מיתה, אף על פי שהיה קטן בשעת מכירה, אין ערעורם כלום, שהרי נתקיים המכר, כיון שלא מיחה קודם שהגדיל. ומיהו ליתא. דיש מרבותי מפרשי, דלהכי נקט: היה בשעת מיתה; לפי שלאלתר שמכר, מת, והיו הלקוחות באין לבודקו, ולומר: דגדול היה. ואלו נמצאו לו עתה סימנין בשעת הבדיקה, הרי זה כאלו ידענו בבירור, דבשעת מכירה גדול היה, שהרי לאלתר שמכר מת. אבל אלו לא מת לאלתר, אף על פי שמצאו לו סימנין בבדיקתם, לא היתה בדיקתם ראיה, דחוששין שמא בין מיתה למכירה הגדיל והביא סימנין. ואף על פי שבני המשפחה, הם שאמרו: קטן היה בשעת מיתה, כלפי מה שהיו הלקוחות טוענין: דגדול היה בשעת מיתה, הוא שהשיבו בני המשפחה, לא כן אלא קטן היה בשעת מיתה. אלא שזה הלשון אינו מיושב בעיני, דלא יתכן לפרש כן, אלא למ"ד נכסי בחזקת יורשים הוו קיימו, ואתו לקוחות וקא מערערי. ומסקנא דגמרא אינו כן, אלא נכסי בחזקת לקוחות קיימי, משום דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול. אלא נ"ל, דאדרבה, משום דנכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי, ובני המשפחה באין לערער (ולרמו כקטן) [ולומר: כי קטן] היה בשעת מכירה, ובאין לבודקו עכשיו. ע"כ לא סגי להו, דלא לימרו קטן היה בשעת מיתה. שאילולי בדק, ונמצא עכשיו בסימנין, א"כ אין בדיקתם כלום. ואדרבה! היא ראיה ללקוחות, שאני אומר כן היה, אף בשעת מכירה, משום דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול, כמו שנמצא עכשיו. אלמא: אין להם לבני המשפחה ראיה, אלא כשנבדק ולא מצאו לו סימנין, אפילו עכשיו, דזו ודאי ראיה. שאם עתה אפילו בשעת מיתה, לא היו לו סימנין, כ"ש בשעת מכירה. הא אלו נבדק, אף על פי שהגדיל לאחר מכאן, ולא מיחה, אין בכך כלום. והוא הדין והוא הטעם, למי שנודע בעדים, דבשעת מכירה היה קטן בשנים, כלו' פחות מבן עשרים מעת לעת, אף על פי שהגדיל ולא מיחה, לא נתקיים המכר בכך, ויכול הוא למחות כל זמן שירצה.