פתיחת התפריט הראשי

סימן סחעריכה

שאלת: מי שנדר לה', שאם לא יפרענו חמיו מכאן ועד הפסח, שלא יהיה בחג השבועות דיצ"א מא"ר. ונשאל על לשון זה, מה היה בלבו. לפי שרבים היושבים בארצות האלו, קורין לכל היושבים שבמדינת הים, דיצא מאר'. ולעבר הים קורין די"לא מאר'. ואמר: שבלבו היה, שבחג השבועות יהיה בים, או באחד מן האיים. ונתן טעם לדבריו, דכבר היה נודע שאינו יכול לילך לעבר הים, מפסח ועד עצרת. והוסיף בנדרו ואמר: בלי התרה ולא הפרה. והגיע הפסח, ולא פרעו חמיו. ועכשו ניחם על נדרו, ורוצה לישאל עליו, ואמרנו: שאי אפשר, לפי שעדיין לא חל הנדר עליו. הודיעני: אם יש היתר לנדר זה, קודם עצרת. ויש שבקשו לו היתר מצד אחר, שהוא נשבע בנקיטת חפץ מזמן שנשא אשה, שלא יתאחר מבחוץ לעיר, יותר משלשה חדשים בשנה, אם לא יהיה אנוס. וא"כ היאך יכניס עצמו בספק, ואין שבועה חלה על השבועה?

תשובה: אם נשבע שלא יהיה בחג השבועות דיצ"א מא"ר, או אסר על עצמו בנדר דיצ"א מא"ר, ונשאל ואומר: שבדעתו היה שיהא בים, או באחת מן האיים, בודאי עיקר הלשון הוא על כל המקומות שהם מעבר לים. והנה כי דיצ"א מא"ר משמע, שאהיה אני מכאן והים לפני. אבל אם מ"מ נשאל ואמר: שלא היה בדעתו, אלא שלא יהיה בארץ הזאת, אלא יעבור בא' מן האיים, היה אפשר דסומכין על פירושו להקל, אף על פי דסתמו להחמיר. וכדתנן (בנדרים דף יח:): סתם נדרים להחמיר, ופי' להקל. כיצד? אמר: הרי עלי כבשר מליח, וכיין נסך. אם של שמים נדר, אסור. אם של עבודת כוכבים מותר. אם סתם, אסור. ואף על פי שכאן יש חומר יותר בצד מן הפנים, לפי שבאותה משנה הלשון כולל שני הענינים, שהעולם קורין ליין נסך בין נתנסך ע"ג המזבח: יין נסך; וליין שנתנסך לעבודת כוכבים: יין נסך. ולפיכך, שומעין בפי' להקל, שמפ' דלא נתכון אלא ליין המתנסך לעבודת כוכבים. אבל כאן, אם הכל קורין דיצ"א מא"ר כל שהוא מעבר לים, והנה נמצא שאין זה מפ', אלא שמבטל דבריו, מה שהוציא בשפתיו. ואפ"ה, היה באפשר שיהיה נאמן, כמ"ש (בשבועות דף כו:) נתכוין להוציא פת חיטין, והוציא פת שעורים, פטור, משום דפיו ולבו שוים בעינן. אבל מ"מ אין להקל בדבר. וכ"ש דבכל כיוצא בזה, שנינו (במס' נדרים דף כ): ועל כולן, אין נשאלין להם. ואם נשאלו, עונשים אותם, ומחמירין עליהם, דברי ר"מ. וחכמים אומרים: פותחין להם פתח ממקום אחר, ומלמדין אותם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. כלומר: פותחין להם פתחים, בין בפתח בין בחרטה. ומ"מ אפילו אם בא לישאל על נדרו ומתחרט בעיקר הנדר, או שנמצא פתח לנדרו. יפה אמרת: שא"א, עד שיחול הנדר וכדקי"ל (בנדרים דף צ): אין חכם מתיר הנדר עד שיחול. דכתיב: לא יחל דברו. ותנן התם (שם (נדרים) ע"ב): שאיני נהנה לפלוני, והריני נזיר לכשאשאל עליו. נשאל על נדרו, ואח"כ נשאל על נזרו. ולפיכך, אין זה היתר מצד שאלה לחכם, עד שיגיע עצרת, ואז ישאל על נדרו. ואף על פי שנדר ואמר: בלי התרה ובלא הפרה; לכשישאל נשאל תחלה על מה שאמר בלי התרה ובלא הפרה, ואח"כ נשאל על עיקר הנדר. אבל ההיתר שמצאו לו מצד השבועה, שקדמה לו שלא ידור, ושלא יתאחר מחוץ לעיר יותר משלשה חדשים, איני רואה בו ממש. מפני שיכול לילך לאחד מן האיים, כמ"ש שעלה בדעתו נדרו בשעה, וישב שם, ויעבור חג השבועות, ישוב משם לארצו, שכבר קיים נדרו. ואם אינו יכול לשוב תוך הזמן, הרי זה אנוס, וכבר הוציא עצמו הוא מכלל שבועתו, שאם יהיה אנוס יהיה פטור, עד שיעבור האונס. ואף על פי שאמרתי לך למעלה, דאין מקילין לו להתעכב מעבר לים, והנה היינו דוקא להחמיר עליו, אבל אם פירש, שמפרש שבדעתו היה על אחת מן האיים, הוי חומרא לגבי השבועה שנשבע לחמיו, שעל ידי פי' אפשר לקיים את שתיהן, לא נקל עליו בכך בחומרת נדרו, הוי קולא לגבי שבועתו, לפיכך נטיל אותו לחומרין. ע"כ, איני רואה בענין, רק שיכנס בים קודם חג השבועות, אחר שהוא מפרש, דהיה בדעתו להיות באחד מן האיים, או בים בחג השבועות. ואז יתירו לו נדרו. ואפשר שהוא מותר להשיאו עצה, עד חג העצרת, ואז יחול נדרו, ויתירו לו ומשיאין לו עצה, משום שלום הבית. וכשיתירו לו נדרו, לא ישאר עליו עונש הנדר, מפני שחכם עוקר הנדר מעיקרו. ודמיא לאותה שאמרו (בנדרים דף פט:): ההוא גברא דאמר: תתסר הנייתה דעלמא עליה, אי נסיב איתתא. כי לא תנינא הלכתא, דהיינו בגבא ותובלייא, ולא מצי למתני. אתייה רב אחא בר הונא, ושבשיה, ואנסביה אתתא, ושרקיה טינא, ואתייה לקמיה דרב חסדא אמר רבה: מאן חכים למעבד, כי האי מלתא. אלא רב אחא ב"ר הונא, דגברא רבה הוא, דקסבר: כי היכי דפליגי רבנן ור"נ בהפרה, פליגי נמי בשאלה, כלומר שאין חכם הנשאל על הנדר, מתיר עד שיחול הנדר