פתיחת התפריט הראשי

תוכן עניינים


סימן ראעריכה

עוד שאלת: אם קובעין זמן ביומי ניסן וביומי תשרי, שראית' מן החכמים שקובעים, כל שהוא בעיר?

תשובה: לא ראינו שחלקו בגמרא (בפ' הגוזל בתרא דף קי"ג) בין מי שהוא בעיר, למי שאינו בעיר. וטעמא דאין קובעין, הוא משום טירחא. וא"כ, כולי' עלמא בהנהו יומי, טרידי וטריחי: ביומי ניסן, וביומי תשרי, ובמעלי שבתא, ויומא טבא; בהדי אהדדי אתמרו, וכולהו משום דטרידי. ובמעלי שבתא וי"ט, מאי איכא לחלק, בין איתא במתא, לליתיה במתא. אלא לעולם לא קבעינן זמן, לא בניסן ולא בתשרי. וכולהו אינשי דאזלי וניידי לבר ממתא, יהבינן להו בעלמא שני וחמישי ושני, משום דסתמא דמילתא לא שכיחי במתא. דאילו איתתא דשכיחא במתא, כתבינן עלה פתיחתא לאלתר, כדאיתא התם בפ' הגוזל (שם דקי"ג) וא"כ, אף לכשתמ"ל דטעמא משום דשאינו בן עיר לא שכיח, ולא מקבעינן ליה בניסן ותשרי, אף לכולהו אינשי. נמי כן אלא ודאי לא שנא שהוא (בן עיר) [בעיר], ולא שנא שאינו בעיר. והרי"ף ז"ל, וכולהו רבוותא פסקו הכי. ולא אשכחן לחד מינייהו, דפריש הכי.

סימן רבעריכה

לבולשלכון.

שאלת: מבוי אחד בעירנו (וזה צורתו). ולפי מה שפירש"י (בפ"ק דעירובין ח:) במבוי העשוי כנדל, גבי לעביד לכולהו צורת הפתח מחד גיסא, ואידך גיסא משתרי בלחי או קורה. משמע דמבוי עקום, אף על גב דאית ביה תרי עקמומיות, כלומר דהוא עשוי כמין כי יונית, אפ"ה תורתו כמפולש. לא דקי"ל כוותיה (שם (עירובין) פ"ק ו), ובעי צורתו פתח לראש העקמומיות הא', ולחי או קורה לראש העקמומיות השני. הודיעני: דרך זו נלך?

תשובה: ודאי לפי פרש"י ז"ל, כן הוא בבירור. דאפילו במבוי עקום כמין כי יונית, אינו ניתר בצורת פתח בראש המבוי האחד, הפתוח לרשות הרבים, ובלחי וקורה לראש המבוי השני, הפתוח לרה"ר ג"כ. וכן, אין ניתר בצורת פתח לראש אחד מן העקמומיות, ולחי או קורה לראש העקמומיות הב', אלא צורת פתח לכל אחד מן העקמימות, וקורה או לחי כנגד היוצא לרשות הרבים. וכדפירש הוא (שם (עירובין) בפ"ק ח:), בההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא, ואצרכוה דלתות. מדקאמר: דלתות; שמע מינה דשתי דלתות אצרכוה. כלומר: דלת לראש כל אחד מב' העקמומיות. ולפיכך פי' לשתי המבואות שאמרת, שאין להם תל מתלקט, צריכין שורת ג' פתחים כזה. אחד לראש כל אחד משתי העקמומיות, ואחד לראש המבוי היוצא המים, ובענין שהוא עושה צורת הפתח לכל הראשים הפנימיים של מבוי העשוי כנדל. וכן השלשה שיש לו תל מתלקט עשרה מתוך ד', עושה צורת פתח לראש העקמומיות, שמתלקט לראשו הפתוח לרה"ר, עולה לכסות בכל מקום משום לחי. ואותו הצייר שצייר בשער המים, אינו מבוי אלא שער לבד. דשער העיר, אין צריך שם יותר, דהיינו צורת פתח ועדיף מינה. ואין צריך דלתות. זהו הנ"ל לפי פרש"י ז"ל. אלא שדרך פירושו מתמיה מאד. דהיאך אפשר שיהא יותר חמור מבוי עקום לרב, יותר מן המפולש הגמור. דאילו מפולש הגמור, ניתר בצורת הפתח מכאן, ולחי או קורה מכאן. וזה שהוא עקום, צריך שני לחיים וצורת פתח. וע"כ מסתברא לי, דאפי' לרב (שם (עירובין) בפ"ק ד"ו:), אינו חמור ממפולש דעלמא, ואינו צריך בעקמומיות כלום. אלא עושה צורת פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן ושמואל נמי דאמר: תורתו כסתום; כסתום ממש עביד ליה, ואין צריך בעקמימותו כלום, אלא עושה לחי וקורה מכאן, ולחי וקורה מכאן וכן נ"ל מתוך גירסת הירושלמי, דגרסינן התם (בפ"ק דעירובין): מבוי שהוא עקום ומפולש, ר' יוחנן אמר: נותן לחי וקורה מכאן, ועושה צורת פתח מכאן וכו'. כדאיתא התם, עד, רב ושמואל, רב כר' יוחנן, ושמואל כר"ל, עד כאן. ומבוי העשוי כמין כי יונית, אינו צריך אלא לחי וקורה מכאן, וצורת פתח מכאן, לשני פתחי המבוי. וההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא, דאצרכוה דלתות, לא שתי דלתות קאמר, אלא דלת אחת, ותורת דלתות קאמר. ולאפוקי מדשמואל, דאמר: דאינו צריך דלת, ולא צורת פתח. ולאפוקי מדרב: דאמר: דאינו צריך דלת, אלא צורת פתח. והגירסא הנכונה שם, ואצרכוה דלת, וכגירסת דרבינו חננאל ז"ל.

וכל מבוי דאין בו תנאי מבוי, דאין ארכו יותר על רחבו, או שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, נידון כחצר ואינו ניתר בלחי וקורה וצורת פתח, אלא שני לחיים או פס ד'. והריני כותב לפניך, מה שנראה בעיני עיקר, בבתים וחצרות שאמרו. ומה שאמרת: שנסתפק לך, במ"ש בפ"ק דעירובין (דף יב): איזהו מבוי הניתר בלחי וקורה, כל שאין ארכו יותר על רחבו, ובתים וחצרות פתוחות לתוכו. הא אין בתים וכו' פתוחות לתוכו, נידון כחצר, וצריך שני לחיים או פס ד'. אם הוא דוקא במבוי סתום, אבל במבוי מפולש שאינו ניתר בלחי וקורה, אלא בצורת פתח, אפילו שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, ניתר בלחי וקורה, או דילמא ל"ש? דבר זה לא שמעתי בו שום הפרש, דמאי שנא? ואי נפשך לומר: לפי שפלושו מוכרח, דאינו חצר אלא מבוי, וכי אין חצרות. מפולשות לרשות הרבים. ותנינן (בתוספתא דטהרות פ"ז, והובא בש"ס שם בפ"ק דעירובין ח ע"א): חצר שהרבים נכנסים לה בזו, ויוצאים לה בזו. ואם נפשך לומר, מפני שאמרו: שניתר בלחי וקורה; ולא אמרו: בלחי וקורה וצורת פתח; זו אינה תורה, דלאו כרוכלא לחשוב ולימא. אלא כל שניתר בראשו הפתוח לרשות הרבים בלחי וקורה; קאמר. כי ראשון וב', בין שהוא סתום לגמרי, או שיש בו צורת פתח, הרי כסתום לגמרי. וכיוצא בה דמי, לענין שבת. ודא ודא אחת היא ועוד, אם באנו לומר, דדוקא קאמר, א"כ אף אנו נאמר: דמבוי המפולש, הניתר בצורת פתח, אף על פי שאין ארכו יתר על רחבו, נידון כמבוי ולא כחצר. ואינו צריך אלא לחי אחד, דלא ארכו יתר על רחבו, אלא במבוי הניתר בלחי וקורה. וזה אינו! דסתם אמרו: מבוי שארכו כרחבו, אין ניתר בקורה טפח, ולא סתום, ולא שנא מפולש. ובתים וחצרות שאמרו, באמת נחלקו בו הדעות הרבה. לפי שהראב"ד ז"ל פירש שם, באותה של רב נחמן דפ"ק דעירובין (דף יב:), דשתי חצירות ובכל חצר בית. וכן פי' שם רש"י והרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות שבת ה"ח) חצרות ובתים, ואפילו חצר אחת ובית אחד. בהא ליתא! דשמואל הוא דאמר הכין, והדר ביה. כדאיתא בפרק הדר (דף עג:), בהדיא דאמרינן שם: קא סבר רב: דאין המבוי ניתר בלחי וקורה, אלא א"כ חצרות ובתים פתוחים לתוכו: שתי חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר. וזה נ"ל עיקר, והכין איתא בירושלמי בפ"ק דעירובין ובפ' הדר. דגרסי' התם: רב נחמן בר יעקב בעי: מבוי אין פחות משתי חצרות: חצר אין פחות משתי בתים. והכין בר"פ ר' אליעזר דמילה (דף קל:). דאפילו איכא בתים וחצרות וערבו, אמרו דנתקו חצרות, ונעשו בתים. ובתים איכא, וחצרות ליכא. וכן מוכח לפי דעתי בהכרח בעובדא דאבוה בר איהי, דבפ' הדר (דף עד). דאמרינן התם: שמואל אמר: אפי' בית אחד וחצר אחת. וא"ל ר' אליעזר: והא מר הוא דקאמר, שמבוי לחצרות, כחצר לבתים. ואישתיק. ואי בעיא להו: קבלה מיניה, או לא קבלה מיניה? ובעי למיפשט: דלא קבלה, מההיא, מבואר דאבוה בר איהי, דעביד ליה לחי, ושריא ניהלה מר שמואל. אלמא: לא קבלה מיניה. ודחי: לעולם קבלה מיניה. והתם, חזנא הוא דהוה כריך ריפתא אבראי, והוא גני. התם אבוה סבר, מקום פיתא גריס. ושמואל לטעמיה, דאמר מקום פיתא גריס. ולדידי ק"ל: כיון דמעיקרא הוה ס"ד דלא קבלה מיניה, דמסבר סבר מקום פיתא גריס ושמואל לטעמיה, וחזנא לא הוה כריך פיתא, התם לא מעלה ולא מוריד, וכמאן דליתיה דמי. וא"כ, אין כאן אלא חצר אחת בלבד. וחצר איכא, ובית ליכא. ושמואל בית אחת וחצר אחת, מיהא בעי. ואף על גב דאיכא בית בבי כנישתא דחזיא לדירה, דירה בלא דיורין לא שמה דירה, ואינה אלא כחורבה. ור' יוחנן בלחוד הוא דמקל, האי אפי' חורבה ותו, רבה הראויה קאמר, וכדאמרי' התם. לא א"ר יוחנן, אלא חורבה דחזיא לדירה. אלמא: שמואל בית עם דיוריו קאמר. אלא ע"כ, בדאיכא בבית הכנסת, ביתא אחרינא, מלבד ביתא דחזנא. ומש"ה, הוה קס"ד מעיקרא, דשמואל משום ההוא ביתא הוה שרי, דבחצר דאבוה בר איהי, איכא תרי בתי, והוה ליה חצר אחת. דאבוה בר איהי, ובית אחת בבי כנישתא, בר דההוא חזנא, ומתכשר מבוי בלא חזנא, למאי דס"ד מעיקרא. ודחי', דלא היא! דכיון דחזנא הוה גאני ביה, הו"ל שתי חצרות פתוחות למבוי, ושני בתים לכל חצר וחצר. ושמואל לטעמיה, דאמר מקום לינה גרים. אלמא: למאן דבעי בתים וחצרות, שתי חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר, קאמר. ואנן קי"ל בהא, דרב דבעי בתים וחצרות. ואף על גב דר' יוחנן פליג עליה, הא הדר ביה שמואל, וקבלה מיני' דר' אלעזר. ורב ענן נמי, דעבד בה עובדי, דשריא ללחייא דאבוה בר איהי. ור' נחמן נמי, דבתרא הוא, אמר: נקטינן: אין ניתר המבוי בלחי וקורה, עד שיהיו שם בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ואף על גב דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב הכא מחיצות נינהו.

ועוד דשאני הכא, דפסק ר"נ הכי, וקי"ל כוותיה, דבתרא הוא. ועוד, דמלישנא דקאמר ר"נ: נקטינן; משמע דפשיטא להו דהכי הלכתא. ואף על פי שר' חננאל ז"ל פסק כר' יוחנן, אנו אין לנו אלא כדברי הרי"ף ז"ל, שפסק כרב, וכן פסקו רוב הפוסקים. וכ"נ לי עיקר, וכמו שכתבתי.

סימן רגעריכה

ומה ששאלת: למה אמרו במבוי, דבבתים וחצרות פתוחות לתוכו, שניתר בלחי וקורה. וכשאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, וכן חצר שאין ניתרין בלחי וקורה, אלא בפס ד'? דאדרבה, איפכא מסתברא! כל דאושי דיורין בעי הכרה טפי? מסתברא כל שהוא עשוי יותר לדירה, ולתשמישי הצנע, ולאכול בהם, צריך יותר מחיצות גמורות. ולפיכך, החצרות של בעלי בתים, שדרכן להשתמש בהן יותר בתשמיש הצנע, ולאכול בהם, צריכות המחיצות יותר גמורות. וכן הדין במבואות, שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, דיוריהן מועטין, והם משתמשין בהם יותר, דאינן בושין כל כך לאכול ולהשתמש בהן. לפיכך, הרי הן כחצר. וכענין שאמרו בעלמא: מבוי שהוא בוש לאכול בתוכו, אין תשמישן בהם כל כך, כי לפי רבוי הדיורין מתמעט תשמיש המובאין, ובמחיצה כל דהוא סגי. ואף על פי שענין זה אינו שוה בכל, דהרי יש מבוי שדיוריו רבים בבתים וחצרות, ואפ"ה בעי פס ד', וכגון דאין ארכו יותר על רחבו, כבר אמרו לפי שהוא משוי כחצר. וחצר וכל הדומה לה, דינו בהן דין אחד.

סימן רדעריכה

לאדרה.

שאלת: ראובן נשא את לאה בת שמעון, ולאחר זמן הלך ראובן והניח ביתו ריקם, והלכה לאה עם בתה לבית אביה שמעון. ותבעה מב"ד, לפסוק לה מזונות. ופסקו לה ולביתה מזונות ידועים, ויזון אותן שמעון הנז'. וכתבו לו הב"ד, שיפרע מנכסי ראובן בכל מקום שהם, לפי שהיא ניזונית על ידו. ועוד כתבו ונתנו לו לשמעון, כח ורשות, שכל זמן שלא תמצא לאה הנז' מנכסי בעלה להתפרנס מהם, שיוציא לה שמעון בתורת הלואה, כל צורכיה לפי החשבון דפסקו לה. ואח"כ מת ראובן, במקום שהלך שם. והיו לאה ובתה נזונות על שולחן אביה שמעון, וכשגדלה הבת, פסקה לה שמעון ונתן לה נדוניא משלו, והשיאה ללוי. ואח"כ נפלה לה לבת הנז' בית בירושה, מבית אביה. ועכשו בא להפרע ממנה, מה שהוציא לה במזונותיה. והיא משיבתו: כשם שעשית חסד עמי להשיאני משלך, כך נתחסדת עמי לפרנסני משלך. ושמעון טוען: דמעולם לא ויתרתי על המזונות, רק הייתי ממתין עד שיהיו לך נכסים לגבות מהם. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: ב"ד שפסקו מזונות לבת, שלא כדין עשו, דכל שהלך מדעתו למקום אחר, ולא צוה על ביתו, ב"ד יורדין לנכסיו, וזנין את אשתו, אבל לא לבניו ובנותיו. כדתניא בפ' נערה שנתפתתה (דף מח ע"א): מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות, ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו, אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר. ומ"מ, האשה והבת לא לוו כלום משמעון, כדי שתהא לאה צריכה לחזור אחר הבעל ונכסיו להפרע ממנו, שיחזור ויפרע שמעון ממנה. כדרך האשה שלוות ואכלה, שהיא תובעת לבעל, וב"ח תובע ממנה. אלא שמעון כאן קבל עליו לזון, והוא ידרוך על נכסי הבעל בכל מקום שימצאם. אבל רואה אני שלאחר מכן, כתבו לו הב"ד: וכל זמן שלא תמצא נכסים לבעל להתפרנס מהם, שיוציא לה בתורת הלואה כל צורכיה. נמצא: דלאחר דבקש שמעון ולא מצא נכסים לראובן, כל מה שהוציא, הוציא בתורת הלואה, בין לה בין לבת, ולא על נכסי הבעל, ולא בתורת מתנה. ולפיכך הדין עמו, במה שתובע יפרע מהבת. ואם נתחסד עמה להשיאה לבעל משלו, אין זה מחייבתו ליתן המזונות עוד משלו.

סימן רהעריכה

שאלת: שמעון שנשא אשה רחל, ובשעת הנשואין התנו לשום סך ידוע מנדונייתה ביד ראובן ולוי, שיתעסקו בו עד זמן ידוע לאחריות כתובתה, ועשו מזה שטר פקדון לשמעון. ועכשיו נפטר שמעון, והניח לרחל אלמנתו מעוברת, וילדה בת. ורחל באה לגבות כתובתה מנכסי בעלה, ותובעת מראובן ולוי הנפקדים – הפקדון ההוא, שיתנו לה כל אותו עסק לפרעון כתובתה. הודיעני כיצד יעשו ראובן ולוי הנפקדים, כדי שלא ישאר עליהם שום תביעה, לא מחמת האלמנה, ולא מחמת הבת וכו'.

תשובה: תתבע האלמנה אותו ממון לפרעון כתובתה מראובן ולוי בב"ד, ויתנו לה לאלמנה בב"ד. וב"ד יכתבו לראובן ולוי שרחל העמיד (שמא צ"ל: העמידה) אותם לפניהם על אותו ממון, והם ראו מן הדין שהם חייבים למסור אותו ממון לידה מחמת פרעון כתובתה, ואין לאחר מעשה ב"ד כלום.

סימן רועריכה

טורטושא.

שאלת: שטר כתובה הכתוב בו, מטבע מוראבאטינ"ס, וכתוב בו כך וכך, זהו מורבאטי"נס מסמואי"דה. ונסתפקתם אם הם מטבע מוראבאטינ"ש אלו, היוצאים בארץ, הנקרא מסמוד"ש, לפי שאין יוצא עכשיו המוראבנטינ"ש. ואף על פי כן קורין למסמוב"ידנה מוראבאטינ"ש בלשון, לשון הערבי, כולל שניהם.

תשובה: כיון דלשון העם מפרידין בין מוראבטינ"ס למסמונידנה, שהכל קורין למוראבטינ"ס זהובים, ולמסמונידנה זוהבות. ודאי ראיה, שאין מסמונידנס. אלא דמצד אחר יש להסתפק, לפי שהמטבעות האלו של זהב, העלו שמם כל אחד ואחד, על שם המלך שהטביעו. ומוראבטינ"ס נקרא על שם המלך שחדשו, שהיה שמו מורבטינ"ס. ואותו שקורין סעדיה, היה על שם המלך שהיו קוראין בשם סעיד. וכן היום בכפולות. לאחת קורין לה: מריא; על שם אמיר. ולאחרת קורין לה רשידיא, על שם רשיד. ולנדון שלפנינו, יש לחקור על שהיו אותו מורבטי"סעיד, כי כן במקומות ראיתי בשטרות ישנות, לשון של סעדיה. ואם יש אנשים נודעים איך היו נוהגין בפרעון הכתובות שהיה כתוב בהן סעדיה, יש לסמוך עליה בזה. ואם לאו, איני יודע מה טיבו של מטבע זה.

סימן רזעריכה

שאלת: חצר ידועה ליעקב, ומת והניח ב' בנים, ראובן ושמעון. ועכשיו, החצר בחזקת שמעון, וראובן אחיו מערער על חלקו. והשיב לו שמעון: דאפי' דהיה לו זכות בו, כבר נפקע, לפי שכבר עוררת על זה בפני ב"ד, וקבעו לך זמן ב"ד להביא ראיה, ולא הבאת. עד שהתרו בך שאם לא תבא להתראה בפניהם עד יום נועד, שהיה זכותך נפקע, ועבר היום ולא באת. וראובן טוען: כן הוא, שקבעו זמן, ובאתי. על מי להביא ראיה?

תשובה: דברים פשוטים אני רואה, שאפילו הודה ראובן שלא הביא ראיותיו תוך הזמן שקבעו לו בב"ד, לא אבד זכותו. כדאסיקנא בנדרים בפ' ד' נדרים (כ"ז ע"א), גבי ההוא דאמר: אם לא אתינא וכו' ליבטלן זכותיה. והלכתא: אסמכתא קניא, והא דקנו מיניה בב"ד חשוב. אלמא כל דלא קנו מיניה בב"ד חשוב, לא בטלן זכוותיה.

סימן רחעריכה

ומה שכתבת במתנת הצרפתי הג"נ, ומה שהשבתי עליה, איני רואה שיסתפק בו איש כמוך, ולא אפי' אחד מתלמידיך. כי לא נתן מה שנתן בקנין כלל, אלא הד' אמות בלבד, ועל גבן חשה (שמא צ"ל: חשב) ליתן כלל השאר. וזה מבואר בלשון המתנה, ויותר. שהכוונה באה נגלית מבוארת, שאם לא נתן, לאיזה ענין נתן הד' אמות, כיון דאין להם ענין לשאר המתנות. ע"כ אני אומר, כד ניים ושכיב מר, אמרה למילתא.

סימן רטעריכה

שאלת: אם בכלל לשון הריוח שלהם, וכן אותם שטרי חוב, כיון שנתחייבו להם התלמידים והקהל, מחמת שכר למודם, אם לאו?

תשובה: אם משכונא זו היא לזמן, ואין הממשכן יכול לסלקן תוך הזמן, ועדיין לא הגיע הזמן, זו היא שקרויה משכנתא באתרא דלא מסלקי. ומשכנתא באתרא דלא מסלקי, הרי כשל מלוה לענין רבית, ולענין בכורה, ולענין שמטה. כדגרסי' בפרק איזהו נשך (ס"ז ע"ב): האי משכנתא באתרא דלא מסלקי ליה, הבכור נוטל בה פי שנים, ואין שביעית משמטתה, דהרי היא כקנויה לו. ומסתברא לי, דאפילו עבר הזמן, כל שהיתה המשכונה מתחילתה לזמן, קרויה אתרא דלא מסלקי. לעולם, אין קרוי אתרא דמסלקי, אלא בשכתוב בשטר, ושיוכל הלוה לפדותה ולסלקה כל זמן שירצה, ואפילו ביומו. א"נ אף על פי שאין כתוב כן בשטר, אלא שנהוג כן במקומן, כל שמשכנו סתם. הא לאו הכי, הרי היא המשכונא כמכר. וכשהלוה מודה, הרי הוא כאילו חוזר ולוקחה מן המלוה. ויש לי ראיות על מה שאסמוך, אלא שאין זה מקום אריכות. ועוד תדע, שאין לנו לומר שאינו שלו. וכמו שלמד אותה ר' יוחנן בב"ק (ס"ט ע"ב), מדכתיב: כי יקדיש את ביתו קדש. ודרשי' מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו. ומה ביתו שלו, אף כל שלו. ואפילו הכי, אדם מקדיש שדה מקנה, ואפילו בזמן שהיובל נוהג, וכדכתיב: ואם משדה מקנתו יקדיש איש. ואע"א דחוזר לבעלים ביובל. ועוד, דגם הבעלים יכולין לגאול אחר שתי תבואות. אלמא: כשלו חשבינן ליה, ולפיכך בתים שאמרת, בכלל בתיהם הם.

ולענין הריוח שאמר', זה נראה יותר פשוט, ששכר למודם בודאי ריוח הוא. ואלו שהשכירו עצמם לחפור או לארוג ולתפור והרויחו בזה, דלא יקרא לזה ריוח. ומה בין ריוח שכר לימודם, לשאר הרוחין.

סימן ריעריכה

ומה שאמרת בכותי שהביא דורון לישראל מדברים שיש במינן במחובר לקרקע ביום טוב ראשון של ר"ה שחל להיות בה' בשבת. והרב הגדול ה"ר שלמה ן' אברהם דמונט"פלר ז"ל התיר לאוכלן בשבת דלאחריו, משום דלא אמרינן הכנה משני ימים, כי אם מיום אחד. ושאלת ממני: מהו לסמוך על הוראה זאת לכתחילה, או לא?

תשובה: מי הוא אשר יבא אחר הרב (הרשב"א מן מונטפלר) ז"ל את אשר כבר עשה? וכבר הורה זקן בהכנה דרבנן. אבל לדין יש תשובה, דשני ימים טובים דראש השנה – כיומא אריכתא משול להו רבנן לכולהו מילי, בר מלגבי מת. ואנו לא ראינו מי שנהגו בו היתר בכל מקומותינו.

סימן ריאעריכה

עוד שאלת: באחד שאמרו לו הקהל לקנות להם ערבה לצורך יומא דערבה, והלך וקנה לו מכותי, ודעתו להיות העצים הגסים שלו, לצורך מלאכתו. ולפי דבריו אמר לכותי שיחתוך ערבה לצורך הקהל בסך ידוע, כדי שתהא מזומנת לו מו' לשבת, לפי שהיה יום א' יום הערבה. ובשעה שאמר לו בערב שבת, עדיין היה שהות ביום לקוץ קודם שקיעת החמה. והכותי לא חתך אלא ביום השבת, ומקום הערבה היה קרוב לעיר, מקום שעומדים שם רבים ביחד, וכן השליח היה עומד שם. ויצא הקול בעיר שביום השבת היו קוצצים בערבה לצורך ישראל, וכל העם היו מרננים על כך ואומרים דערבה זו באה בעבירה.

תשובה: יפה עשיתם שאסרתם, שיש בדבר להקל ולהחמיר. ואילו באתי לכתוב עליכם כל מה שעלה בלבי, יאריך הספור מאד, לפי שהוא תלוי בהלכות מרובות. וסוף דבר, כיון דנעשה במקום פרהסיא, והם אומרים שהם קוצצים לצורך ישראל, וחשבתם לרינון, יפה השגחתם. אבל להלכה נראה דהוא מותר, שהכותי במלאכתו הוא עושה. ואפילו במקום דאפשר באריסות מותר, כדאיתא בשלהי פ"ק דע"ז (דף כא ע"ב). ואפילו יש לישראל חלק בה, ואפילו בקבולת בנין בתים מותר לדעת ר"ת ז"ל. ואף על פי שהיה בתוך התחום ובמקום פרהסיא. ומ"ש במ"ק י"ב ע"ב במקום פרהסיא, כבר פירש ר"ת ז"ל (שם (כ"א) בפ"ק דע"ז בתוס' ד"ה אריסא), דהתם באבל דווקא. ומדר"פ נמי שמעי' לה, דאמר (בביצה כ"ד ע"ב): כותי שהביא דורון לישראל, אם אין מאותו המין במחובר לקרקע, אסור לו עד הערב, וצריך להמתין עד בכדי שיעשו; ומותר לישראל אחר מיד, אף על פי שהביאם מחוץ לתחום. ואם יש באותו המין המחובר, כולו אסור עד שימתינו בכדי שיעשו. ומעשים בכל יום, שהכותי מביא לישראל בציר בשבת ויו"ט, ומותר אפילו לאותו ישראל לערב, בכדי שיעשו. ומה שאסרו (בשבת דף קנ"א ע"א) בחלילין לספוד בהם, היינו מתוך המתנת זמן הערב בכדי שיעשו. וכן אמרי' (שם) בקבר שלא יקבר בו עולמיות, היינו לאותו ישראל, ומשום כבודו דלא יאמרו: נקבר זה בקבר שחפרו לו בשבת. ותדע, דאפילו ישראל המבשל בשבת, ואפילו במזיד, ואפילו לאחרים ולא לו, מותר לערב, ואפילו לר"י דאמר, אין הלכה כר"י הסנדלר [דאמר] מעשה שבת אסורים. ולא גרע מלאכת כותי הנעשית בשביל ישראל, ממלאכת ישראל שעשה במזיד. הנה כתבתי לפי קיצורם של דברים, ויראה לי שכן הלכה למעשה.

סימן ריבעריכה

שאלת ממני להודיעך דעתי, אם צריך האדם שיאכל בלילי שבתות?

תשובה: כן כתב ר' סעדיה גאון ז"ל, דצריך שיאכל כזית לפחות בלילי שבתות אחר הקידוש.

סימן ריגעריכה

ולענין מה ששאלת: אי סומא צריך שיבדיל על הכוס, אי לא?

תשובה: כתבו הגאונים ז"ל דאינו צריך שיבדיל על הכוס, ובתפילה בלבד סגי ליה.

סימן רידעריכה

שאלה: אי מותר להניח תפילין בט"ב (תשעה באב), או לא?

תשובה: נמצא להגאון ר' האיי ז"ל דמותר להניחם, ולזה הסכים מורי הרב הרמב"ן ז"ל בספרו הידוע תורת האדם.

סימן רטועריכה

שאלת: בהא דאמרינן (בפ' לולב הגזול דף לו:) בדר' חנינא, דמטביל באתרוג ונפיק ביום טוב ב', אם הוא יום ג' דהיינו חול המועד, כדעת ר"ת ז"ל, או יום טוב שני ממש? ואם הוא יום ג', היאך קורא אותו יום טוב, כיון דחוה"מ הוא?

תשובה: כך האמת לפי דעתי בדעת ר"ת, דיו"ט ב' של גליות – משום ספק יום ראשון אנו עושין אותו, וכיון שכן – כל מה שפסול ביום ראשון פסול ביום שני. וחולו של מועד הוא יום טוב, וכן אנו מזכירין בתפלת המוספין; וגם הוא אסור בעשיית מלאכה שאינה דבר האבד מדברי תורה, אם כן יום טוב הוא.

סימן רטזעריכה

שאלת: אם מותר לקנח בשבת בעפר תיחוח לכתחילה, אם אין לו מים?

תשובה: ודאי דמותר לקנח בעפר תיחוח, מדאמרינן (בשבת דף צה): אסור לכבד את הבית, שמא ישוה גומות. ולא נקט טעמא, משום איסור טלטול.

סימן ריזעריכה

שאלה: האשה שנדרה בנדרים שהבעל מפר, והקים לה בו ביום באחד מהלשונות של קיום, וכסבור דאינו מלשון הקמה, ובו ביום הפר לה, ואח"כ נודע לו דהוא לשון הקמה, אי הפרה זאת הויא הפרה מעליא? ודמיא האי מילתא ליודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שיש נדרים, דאיפליגו (בנדרים דף פז:), ר' מאיר אומר: לא יפר, וחכמים אומרים: יפר; וקי"ל כרבנן. או דילמא האי הויא הפרה מעלייא, דהתם שאני דהוא מוטעה בגוף הנדר ושתק, אין שתיקתו מעכבת בהפרה, דשב ואל תעשה הוא?

תשובה: מסתברא דהקמתו הקמה, ואין זה דומה כלל ל"איני יודע שיש נדרים". דהתם טעמא הוא, משום דכיון דזה שאינו יודע שזה מן הנדרים שהבעל מפר, אף על פי דשמע בנדר אין זו שמיעה, ולא קרינן ביה ביום שמעו. ור"מ סבר מכל מקום, כיון שהוא יודע שיש נדרין שהבעל מפר, אף על פי שלא ידע דנדר זה הוא מאותם דיכול להפר, ביום שמעו קרינן ביה. אבל הכא דהוא ידע שיש נדרים ויש מפירין, ויום שומעו איכא לכ"ע, ואם טעה בהקמתו אין בכך כלום. הגע עצמך! אם שמע וידע שיש נדרין ויש מפירין, אבל אינו יודע שצריך להפר ביום שומעו, מי אמרינן דיוכל להפר ביום שלאחריו? וכי תימא אין הכי נמי? אם כן ליתני הא דהויא רבותא טפי, דיודע שיש נדרים ויודע שיש מפירין, אלא דאינו יודע שצריך להפר ביום שמעו, ואפילו הכי יכול להפר. אלא דכל זה בכלל שותק שאמרו בשלהי פרק נערה המאורסה (דף עט), והיינו טעמא כדאמרן, דכל שהוא שומע בנדר וידע שיש נדרים ויש מפירים, אפילו דטעה בענינים אחרים אינו יכול להפר. וזה נראה לי ברור.

סימן ריחעריכה

עוד שאלת: אם תמצי לומר דהקמתו הקמה, הודיעני דאם אחר כך נשאל על הקמתו, אי מהניא ליה אותה הפרה דהפר לה ביום נדרה בעוד דהוא סבור דאין הקמתו הקמה, או לא? שיכולני לדון דהפרתו הפרה, דכי היכי דחכם עוקר הנדר מעיקרו, כך עוקר את ההקם מעיקרו, ונמצאה ההפרה במקומה עומדת. או נאמר דאין חכם עוקר את ההקם מעיקרא, מדאמרינן בר"פ נערה המאורסה (דף סז ע"א): לא צריכא דקיים אחד והפר אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו, מהו דתימא, דאוקים הא עקריה? קמ"ל עד שמפרין שניהם כאחד. אלמא אין ההקם נעקר מעיקרו?

תשובה: גם זה נ"ל ברור שההקם נעקר לגמרי למפרע, שלשון חכמים מרפא, וכל שהוא נעשה ע"י חכם נעקר וכאלו אינו. דאם לא כן, היאך חוזר ומפר? והלא נתקיים הנדר מעיקרו, וקיומו עומד במקומו, ואין היתר זה עוקר אלא גוזז, כעין הפרת הבעל, וא"כ היאך הוא מפר? וכבר נתקיים, והתורה אמרה: הקים אותו. ועוד, דהרי אמרו שם (נדרים) (דף סט): וקיים ליכי וקיים ליכי, ונשאל על הקם ראשון, מהו? ת"ש דאמר רבא: נשאל על הראשונה, שניה חלה עליו. פירוש, דתנן (שם (נדרים) בדף יח): שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל, ואכל, אינו חייב אלא אחת. ואמרינן עלה בש"ס, אמר רבא: אם נשאל על הראשונה, שנייה חלה עליו. וטעמא, דכי מתשיל על הראשונה הרי היא נעקרת מעיקרא, ולא מקריא שניה שבועה על שבועה. דאילו לא היתה הראשונה נעקרת, לא היה מקום לשניה לחול, שהרי שבועה א' עומדת בפניה בשעתה. ותדע, דאפילו כן היינו סבורים לחלוק ולומר (בפ' שבועות שתים בתרא דף כז:) בגמרא, שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, דהא דרבא ליתא וכדאמרינן התם בש"ס: (אינו) [הא תו] למה לי? הא קמ"ל, חיובא הוא דליכא, הא שבועה מיהא איכא, דאי משכח הוא חיילא, כדרבא דאמר דאם נשאל על הא', שניה חיילה תחתיה. ואמרינן (שם): לימא מסייע ליה, מי שנזר שתי נזירות, ומנה את הראשונה והפריש קרבן ואח"כ נשאל על הראשונה, עלתה השניה בראשונה. ודחינן: הכי השתא! התם נזירות מיהא איכא, דהא כי מני לראשונה בעי מיהדר וממנה לשניה. הכא, בלא [שאלה], שבועה מי איתא כלל? ואפי' את"ל דהלכה כרבא, מ"מ הא שמעינן דליתא, אלא משום דכי מתשיל מיהא לא חלה ראשונה כלל, ואיתא לשניה ולא לראשונה. אבל אילו איתא לראשונה כלל, וליתא לשניה אלא מכאן ולהבא, אי אפשר, דהא הוה לה הב' בשעתה שבועה על שבועה. וא"כ מאי קפשיט שאלת ההקם, שאינו נעקר מכאן ולהבא, משאלת שאר הנדרים שנעקרים מעיקרן? וזה פשוט. אבל הדקדוק שדקדקת מההיא דקיים אחד והפר אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו, דקדוק יפה הוא. גם אני דקדקתי עלה במקומה בר"פ נערה המאורסה, מ"ש מהא דאמרינן (בקידושין דף נ) [(כתובות עב:)]: המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו וכו', אינה מקודשת. הלכה אצל החכם והתירה, הרי זו מקודשת. ויש לומר דקיים אחד דקאמר, היינו אב, ומהו אחד? מיוחד שבהם, והיינו אב. ויש הרבה בתלמוד כיוצא בו, ואחד מהם בפ' הספינה (דף פה): אם היתה מדה של אחד מהם, ראשון ראשון קנה; ואינה אלא בשהיתה בידו של לוקח. והדא נמי כשקיים האב, וטעמא לפי דגורע כח הבעל, ואין הפרתו כלום אלא בשהיה האב ראוי להפר. דאין הבעל מפר לעולם אלא בשותפות, ובשעה שהיא ראויה לשניהם, וכדתני התם בההיא שמעתתא (בנדרים דף סח:): שמע הבעל והפר, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב, אין הבעל יכול להפר, דאין הבעל יכול להפר אלא בשותפות. שמע האב והפר, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומפר חלקו של בעל. ואף על גב דאמר ר"נ (שם (נדרים) דף סט), הן הם דב"ש וב"ה אומרים: אינו יכול להפר? התם טעמא אחרינא הוא, דכיון דהפר האב כמו שהבעל היה קיים, מקלש קליש חלקו של בעל, ושוב אינו חשוב להורישו לאב.

סימן ריטעריכה

עוד שאלת. הרי שנינו (בנדרים דף עז:) בלשונות של הקמה, יפה עשית, אין כמותך. אם לא נדרת מדירך אני; דבריו קיימין, ואף על פי שלא אמר: קיים ליכי. והטעם, לפי שהוא גילוי דעת. א"כ האשה שנדרה לשתי שנים, ואמר לה בעלה: אם הייתי יודע שדעתך לידור כך, הייתי שוכרך שתדורי לעשר שנים. נראה דהדבר פשוט, שדבריו קיימין. וכדומה לזה, אם לא נדרת מדירך אני. וכן נראה פשוט, דבלשונות של הקמה אין לחלק בין שאנו יודעים ומכירים שהוא אומר לקפח אותה בדבריו, או מפני שהוא רוצה בנדרה. דהא לא קי"ל כר"ח (בנדרים דף עח:), בשותק על מנת למיקט.

תשובה: הדבר באמת נראה פשוט בשאלת חכם, וראיותיו היא התשובה. והאמת כמו שאמרת

סימן רכעריכה

שאלתם: אנו החרמנו בענין המס, חרם גמור ע"ד רבים, בלי שום פתח היתר וחרטה בעולם, לפרוע עד זמן ידוע, כפי הכתוב בתקנותינו. ועתה, נשאר עד הזמן ההוא כשתי שנים, והנה האחרון הכביד. ועלה בדעתינו לתקן הענין, ולעזור לדלים על כובד המס. הודיענו: אם יש היתר לזה, אם לאו?

תשובה: כבר ידעתם, דהחרמות והשבועות והנדרין, מן הדין אין להם היתר אלא בפתחים וחרטות גמורות, חרטה דמעיקרא. ואי אפשר להתירם, אלא ע"י אחרים, ולא ע"י הנשבע והנודר. ואפילו היה כמש"ר (כמשה רבינו= ע"ה )עליו השלום=, שכן כתוב: לא יחל דברו. ובא בפירוש מקובל מסיני (חגיגה דף י): הוא אינו מיחל, אבל אחרים מוחלים. ושבועת הרבים, אי אפשר לה למצוא היתר, אלא בקושי גדול. לפי שפתחו של זה, אינה כפתחו של זה. והיאך לא יאמרו: ע"ד כן לא נשבענו, ולא נדרנו. אלא שנהגו בכל המקומות שבישראל בחרם הקהלות, שהם בעצמן מתירין לעצמם, מבלי פתח וחרטה. והטענה שאנו סומכין עליה בזה, הוא מפני דכל דנהגו להחרים ולהתיר, כל שהם מחרימין, הרי זה כאלו התנו: לא יהא חרם זה נוהג, אלא עד זמן שנרצה. אבל כל זמן שנרצה, יהא בטל. ואף על פי שלא התנו כן בפי', כאלו התנו דמי. ודומה למ"ש בהפרת הבעל: כל הנודרת, ע"ד (על דעת) בעלה היא נודרת. וסמכו עליהו עצה זו, אפילו בנדר מד"ת, ובנשואין דרבנן. כדאיתא בנדרין (דף עג:), ובפ' יוצא דופן (ד' מו:) וכיון שכן, כל שהם מתנים בפירוש, שלא יהא לחרם זה פתח וחרטה. ולא עוד, אלא שהחרימו ג"כ עד"ר (על דעת רבים), הרי גילו דעתם שלא על דעת המנהג הנהוג בקהלות החרימו, אלא החרימו כדין תורה, כשאר חרמי היחידים והנדרים.

ולפיכך, איני מוצא פתח היתר לחרם זה אבל מצד אחר אפשר למצוא תקנה לדלים ואף על פי שאיני רואה ויודע על איזה דבר נפלה השאלה, אני פורט קצת ענינים, ומהם יש ללמוד על אחרים. הרי שהקהלות נהגו במקצת המקומות, להטיל קצבה ידועה לכל ראש וראש, או שהם מטילים קצבה ידועה, לכל בעלי אומנות, וכיוצא בדברים כאלו. ועכשיו אם אתם רוצים להקל להם, תיקנו שיחזרו להם הנאמנים לאחר הפרעון מה שגבו מהם, שהרי זה פורע ומוחזר. או שיתנו הקהל בסך כלל, שהקהל יפרעו כל אותו סך, על כל עניי העיר. והענין שאתם רוצים, וזה, הכל שבא לענין אחד. אלא דמצד היתר החרם, אי אפשר ואפשר מצד זה. ואני, איני יודע עיקרן של דברים שאתם רוצים לשנות ולתקן, אלא שאני בהם כחולם. ואם מה שאמרתי אינו מספיק למה שאתם צריכים לו, לכשתודיעוני עיקר הענין, אכתוב לכם, כפי מה שיורוני מן השמים.

סימן רכאעריכה

שאלת: הרי שהחרימו הקהל לפרוע חמש פסקות. ובלשון הזה החרימו: שיפרעו כו"כ בשני ימים אחרונים של סיון, וכן בשני ימים אחרונים של תמוז, וכן בשני ימים אחרונים של אב, וכן בב' ימים אחרונים של אלול. וכשיטילו בתוכה, יהיו בבית הכנסת מצויים שם ב' ברורים. וכן החרימו, שיחרימו חרם גמור מענין הבאת הפסקות הנז', להביאם באמונה לזמנים הנז"ל, בכל שני וחמשי בשבת, שבכל שבוע הפרעונות. ועתה, נסתפקנו אם שבוע זה הוא שבוע אחרון שבחדש, כלומר שיהיה שבוע שלם, או אותו שבוע בלבד, שחל בתוכו הפרעון. לפי דלשון בני אדם, קורין שבוע סתם, מיום ראשון עד יום ראשון. ולפי שהיה ר"ח סיון ביום ג', הוזקקנו מספק זה להחרים ב' וחמישי וב' של אייר, לפי דזמן הפרעון היה בשני ימים. וכן חמישי של סיון, מספק, שחל שבוע הפרעון בתוכו. ועתה, הוצרכנו לדעת זה להתיר המכשילות. ועוד צריכים אנו לדעת, דנמצא כתוב בס' התיקונים: דכל ספק שיולד במשמעות הלשון, יהא נדון ע"פ הברורים שעשו התיקון. ואם יאמרו: זו כוונתינו; אם נוכל לסמוך עליהם, כי שמא זה מבואר, ואין בידם במבואר כלום?

תשובה: מסתברא שלא הייתם צריכים להחרים כלל, בה' בשבת כלל דבנדרי', הלך אחר לשון בני אדם. ואין קורין שבוע פלוני לז' הימים, דבסוף החדש, אלא שבת שחל אותו מאורע בתוכו. ואילולי דראיתי באותו לשון התקנה, שיחרימו בכל ב' וה' בשבת, הייתי אומר: דאין צורך להחרים, אפי' באותו שבוע, אלא בב' וה' של קודם הפרעון, מפני שהם אין מחרימי' שהביאו, אלא להביא באמונה. ולאחר הפרעון, מאי דהוה הוה. אבל עכשיו שראיתי שהצריכו להחרים אפי' ביום השבת, א"א להחרים בשבת דקודם הפרעון, דאם על שבת דקודם הפרעון, יום שבת זה איני (שמא צ"ל: אינו) מכלל שבוע הבא ה, אלא תשלום שבוע שעברה. וכדתנן (בנדרים דף ס): שבת זו, אסור בכל השבת, והשבת שעברה. ואם יום השבת של שבוע הפרעון קאמר, אחר הפרעון ההוא. אלא א"כ נאמר: דחששו לחדש שחל להיות בב' בשבת, דעכשיו יהיה סוף החדש, שבת ויום אחד בשבת. וכענין זה יצטרך להחרים בשבת, ובב' וה' הקודם לו, צריך להחרים, כיון שחל יום אחד מזמן הפרעון בשבת של אותו שבוע, ויצטרך להחרים בשבת ג"כ, מפני שהוא קודם ליום בשבת דלאחריו, שהוא קודם הפרעון של יום אחר בשבת, והוא מכלל השבוע דחל בו הפרעון, דהשבת בעצמו הוא מכלל הב' ימים דבסוף החדש. ואף על פי דאי אפשר לפרוע לו ממש, וזה דבר רחוק הוא לומר, דנתכוונו לדבר זה בלבד. ע"כ נ"ל דבכל זמן מזמני הפרעון, צריכים להחרים כל ב' וה' בשבת של אותו שבוע, שחל זמן הפרעון בתוכו. ואף על פי שכבר עברו ימי הפרעון, כשיגיע יום השבת, אולי חששו לפושע ולאנוס, או שהיה בדרך רחוקה, בשעת זמן הפרעון. והנה הם מחרימין ביום השבת על האנוסים ועל השוגגים שלא פרעו, שיפרעו אותו פרעון באמונה. ולפי זה, כל שבוע דחל בו הפרעון, צריכים להחרים בב' ובה' בשבת שבו, בין מלפני הפרעון ובין דלאחר הפרעון. ונמצא דלפעמים יצטרכו להחרים ב' וה' בשבת, וב' וה' בשבת. וכגון, דחל ר"ח שלפני הפרעון בב' בשבת. לפי דזמן הפרעון תופס משתי השבועות יום שבת משבת שעברה, ויום ראשון משבת הבאה. מ"מ אם הברורים יבינו הלשונות באחת מן הכוונות, יעשו כפירושם, לפי דכל ספק שיולד, נידון כפירושם. וזה בודאי אינו כל כך ברור, שינצל מידי ספק.

סימן רכבעריכה

עוד שאלת, לענין מה שהחרימו הקהל, ובשעה שיחרימו על הבאת הפרעונות באמונה, דיהיו מצויים שם, כל האנשים שיהיו מבן ט"ו שנים ומעלה. ונסתפקת: אם החצר של בית הכנסת חשוב כבית הכנסת לענין זה, כיון דמתכנסים שם כל ימי החול, יותר ממה שמתכנסים בפנים. או [אינו] בכלל בית הכנסת, הואיל ויש שם בפני עצמה, וקורין לה עזרה. והברורים עושים שם מעשה בעצמם, ויושבים בחצר בזמן שהקהל מביאים פרעון פסקותיהם. אף על פי דהיו צריכים להיות בבית הכנסת, כמו שכתוב בשטר התקנה. והנה מצאתי כתוב בתקנות שתקנו להקהל: דיש להם לעמוד בבית הכנסת יום אחד בשבוע. והם עומדים בעליה הסמוכה לבית הכנסת, שקורין לה מדרש ואני שואל: אם יוצאים בכך?

תשובה: כל הנודר כיוצא בזה, הולכים בו אחר ענינו. פעמים יש, דאפילו העזרות והעליות הם כבית הכנסת. ולפעמים אינם בכלל, אלא הבית שהש"ץ מתפלל שם בלבד, שהכלל נכלל אחר הענין המדובר בו. והוא, אם נשבעו הקהל דהכל יפנו לבית הכנסת בשעת התפילה, הכוונה בזה הוא שיכנסו ממש במקום שהש"ץ מתפלל שם, כדי להצטרפו עמהם וכיוצא בזה. וכן לענין מה שהחרימו, שיהיו מצויים בבית הכנסת בשעה שיחרימו, הכוונה היא במקום ממקומות בית הכנסת, שישמעו באזניהם הש"ץ בשעת החרם. וכן לענין מה שהחרימו, שיהיו הברורים מצויים שם בבית הכנסת, בשעת שמביאים הפסקות, אין הכוונה להם שיהיו ממש בפנים. דמה צורך יש להם בפנים. ואדרבה, אין הכוונה אלא במקום שבאים שם, המביאים הפסקות. וכן לברורים, שיכנסו שם לעיין בתיקון המדינה, אין הכוונה אלא שיהיו שם באחד מן המקומות, כדי שיהיו שם מצויים לכל, ומי בעל דברים יגש אליהם. ויש בנדרים הרבה כיוצא בזה, כדתניא בפ' הנודר מן הירק (נ"ד:): הנודר מן הבשר, אסור בכל מין בשר, ובראש, וברגלים, ובלב, ובעופות, ומותר בבשר דגים, וחגבים. ר"ג אומר: [הנודר מן הבשר וכו'], ואצ"ל בשר דגים וחגבים. ואקשי': ומ"ש בשר עוף לת"ק דאסור, דעביד שליחא דמימליך עליה שליח וליחתן? אביי אוקמא: כגון דהקיז דם, דלא אכיל דגים. ור"פ [אוקמה] כגון דכאיב ליה עיניה, דדגים קשים לעינים, ובתחילת אוכלא. אלמא: כל אחד לפי ענינו. עוד תניא התם (נדרים) (דף נה:): כיצד? א"ר יהודה: הכל לפי הנודר כגון דהיה לבוש שק, והזיע, ואמר: קונם צמר עולה עלי, אסור ללבוש, ומותר לטעון. היה טעון פשתן, והזיע, ואמר: קונם פשתן עולה עלי; מותר ללבוש ואסור לטעון. ותנן בפ' קונם יין (בסוף הפ' ס"ג:): היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו, ואמר: קונם שהיא נהנית לי לעולם וכו'. הרי אלו מותרות להנאות לו, שלא נתכוון זה אלא לשום אישות. היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו, ואמר: קונם ביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם. מותר ליכנס לביתו, ולשתות ממנו צונן. דלא נתכוון זה, אלא לשם אכילה ושתיה. ויש רבים כיוצא בזה. וכן יקרה לענין מקח וממכר, כמו ששנינו (בפ' המוכר פירות צ"ה ע"ב): לענין הלוקח יין, דיש הפרש בין אומר יין סתם, לאומר יין למקפה. אף על פי שהוציא כאן וכאן, לשון יין. וכן רבים. וכן לגבי חצר בית הכנסת וזה נ"ל ברור.

סימן רכגעריכה

שאלת מ"ש (בשבת קי"א): בני מלכים סכין שמן ורד על גבי מכותיהם, או כל ישראל היכא דשכיח. קשיא לי: מי גרע מחמין ושמן, דקי"ל (שם (שבת) בד' קל"ד:): אסור להניח ע"ג המכה, אלא חוץ למכה. ושמא אמרו: אף זה בחוץ למכה; ודחוק הוא?

תשובה: באמת זה דחוק מאד, עד שלא ימצא מקום לנוח שם, דודאי שמן ורד נוהגים בו בני מלכים למשוח כל גופם בו תדיר, להתעדן ולהתבשם. לפיכך סכין שמן בשבת, אף ע"ג מכה ממש. ואינו נראה כרפואה, אלא להתעדן הוא מכוון, לפי שכן דרכם. אבל אחרים, שאין נוהגים בו ואין ראויין לכך, לא, שנראה כנותן לרפואה. ולרשב"ג דאמר: כל ישראל בני מלכים הם; סבר דכולם ראויים להתעדן בו. ולפיכך אפילו בשבת, אינו נראה כנותן ע"ג המכה לרפואה, אלא להתעדן בו. ולהניח אצלו חמין, אין אדם עושה כך, אלא לצורך. ולפיכך, אם נתן על המכה בשבת, היה נראה ודאי כנותן לרפואה. אבל התירו לתת חוץ למכה, לפי שלפעמים רוחצין ומושחין שם, ושותתין ויורדין למכה.

סימן רכדעריכה

שאלת: היהודים שבעיר הזאת, שנושאין הטלית על הגלימא, כרוך על צואריהם ברשות הרבים. היאך מותר? והא אמר ר' יוחנן בפרק חבית (דף קמז): היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו, חייב חטאת. וטלית שלהם, אין להם בית הצואר, ולא לולאות להחזיק בהם שלא יפולו. ובשלמה, דרך מלבוש הוא. שלא בדרך מלבוש, לא.

תשובה: כל ארץ ספרד נהגו כן לצניעות, לצאת אפי' בחצריהם ובבתיהם, ודרך מלבוש הוא להם כך. והוו כי הא דאמר התם: הדיינון (צ"ל דהרטנים) יוצאים בסודר שעל כתפיהם בשבת. ולא [הרטנין] בלבד אמרו, אלא אף כל אדם. אלא שדרך הרטנים לצאת בכך. ואף על פי שאין להם בית הצואר ולא לולאות, אין חוששין שמא יפלו. דאדרבה! כל סודרו (אין) סביבות הצואר, ואין עשוי ליפול. ולא עוד, אלא אפילו סודר שעל כתיפו, אין חוששין לנפילה, ואפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו. וכדאיתא התם (שם): מעשה בהורקנוס שיצא בסודר שעל כתפו, אלא דנימא כרוכה לו באצבעו. אמרו חכמים: [אפילו] דאין נימא כרוכה לו באצבעו. דרש רב נחמן: הלכה: אף על פי דאין נימא כרוכה באצבעו. וטלית מקופלת דא"ר יוחנן: היוצא בה דחייב, פרש"י ז"ל: דלאחר שנתנה על ראשו, הגביה שוליו על כתפו, שאין זה דרך מלבוש. והיינו נמי דר', שהיו שני צדי טליתו מונחין לו על כתפו. ואמרו לו: שהוא חייב חטאת, ושלשל טליתו. ובזה אנחנו נזהרים, שלא לקפל שולי הטלית על הכתפים.

סימן רכהעריכה

שאלת: המיחד אבן בחלון מע"ש (מערב שבת) לפצוע אגוזים בשבת, תועיל הכנה? דהא עפר אין לו תורת כלי, [ואפ"ה, אם] הכניס כלי ומלא קופתו עפר מע"ש (מערב שבת), ויחד לה מקום, עושה בה כל צרכיו.

תשובה: בפ' במה טומנין (דף נ) נחלקו ת"ק ורשב"ג בחריות של דקל, שגררן לעצים, ונמלך עליהם לישיבה. ת"ק סבר: צריך לקשר; ורשב"ג סבר: אין צריך לקשר. ואיפסיקא. הלכה כרשב"ג. שמואל אמר: והוא שחשב ורב אסי אמר: אפי' שלא חשב. אלמא: דטפי עדיף חשב, מיושב וקי"ל כרב אסי: ובין חשב ובין ישב, מהני ועלה מייתי בגמ', הא דקופת עפר, ואתי לאוקמא כרשב"ג. דאי כרבנן, הא אמר: בעי' מעשה. ודחי': אפי' תימא רבנן. ע"כ לא קאמרי רבנן דבעינן מעשה, אלא מידי דבר מיעבד מעשה. אבל מידי דלאו בר מיעבד מעשה. אלמא: לרשב"ג, בין מידי דלאו בר מיעבד מעשה כעפר, ובין מידי דבר מיעבד מעשה כחריות שגוררן לעצים, אפי' ביחוד סגי לה. וא"כ אפילו שיחדה לפצוע בה, משמע דסגי לה בהכי. ואף על גב דפקורין, וציפא שלא צבען בשמן, ולא כרכן במשיחה, בעינן שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום. אלמא: יחוד לא מהני להו כתב מורי ז"ל, דהתם משום דלא מוכח, דמיחדי למכתו, ומיחזי כמוציא בשבת. ואפשר דלגבי אבן בעינן שישתמש בה בע"ש לפצוע בה, כי היכי דליהוי הכירא.

סימן רכועריכה

שאלת: בנכרי החולב ביום טוב שחל להיות אחר השבת, ובפני ישראל, שהוא מותר באכילה?

תשובה: כדין אמרת, שהחלב אינו מוקצה, שהרי מוכן הוא, דאפי' ישראל איפשר דמותר הוא לחלוב תוך הקדרה, שיש בה אוכל. אבל לתוך הקערה שאין בה אוכל, לא. וכמ"ש הריא"ף בפ' חבית (לדף קמ"ד ע"ב). ובס' עבודת הקודש (ש"ח סי' ג'), תמצא זה בארוכה.

סימן רכזעריכה

שאלת: פירות שאין במינן במחובר, הבאים מחוץ לתחום ביום טוב, דאסורין למי שהובא בשבילו, שמא יאמר לו: לך והבא לי. ולישראל אחר, מותרין בו ביום אי נקרא בני ביתו: ישראל אחר?

תשובה: ודאי דאסורין לבני ביתו, כמו שהן אסורין לו, כיון דהם סמוכים על שולחנו. שאם מותרין גם לאלו, גם בזה יש לאסור, שמא יאמר להם לך והבא, כדי שיאכלו בני ביתו, מאחר דחייב בפרנסתם. וטעמא דמסתבר, וכן שמעתי.

סימן רכחעריכה

שאלת: ראובן נשא בת שמעון, והתנו ביניהם בשעת הנישואין, דאם תפטר אשתו בחיי ראובן בעלה, בלא ולד, שתחזור כל הנדונייא לבית אביה. ונשבע ראובן זה, לעשות שטר לשמעון חמיו, מתנאי זה, לזמן ידוע ובפני עדים וכתבו העדים את שבועתו בשטר, וחתמו העדים. ולקץ הימים, בקש שמעון מראובן לקיים שבועתו, ושיעשה לו השטר על אותו התנאי. ופייסו ראובן להרויח לו הזמן, עד בוא אביו, וכן עשה. ואמר לו: הרי את פטור ומותר, עד שיבא אביך. לימים בא האב, וחזר שמעון ותבע מראובן, לעשות לו שטרו, כמו שנשבע. השיב לו ראובן: דאין חייב לו לכתוב שטר, מפני שהותרה לו השבועה, כיון שפטרו עד בא אביו. דנדר שהותר למקצת ימים, הותר לעולמים. דכל נדר דהותר מקצתו, הותר כולו. ועוד, דבשעה שנשבע לא הבין, מהו ענין שיור, ולא נתכוון בשבועתו לזה. והיה סבור: שהיו מבקשים ממנו דבר אחר. ועוד, כי לא נשבע לכתיבת השטר, אלא על חזרת הנדונייא. ונתן אמתלא לדבריו, מלשון שטר השבועה, שכתוב בו: ונשבע ראובן הנז', שאם תפטר מרת פ' הנז' בחיי בעלה בלא ולד, שתחזור הנדונייא שהביא מבית אביה, לאביה. והתנו ביניהם, שיעשה לו שטר מתנאי זה, תוך חדש ימים. הודיעני: הדין עם מי? והודיעני צדדי הדין, מאיזה צד יפטר ראובן משבועתו, או יתחייב? ע"כ תורף דבריך. והראית פנים לחיובו של ראובן, ופנים לפיטורו, כמו שכתוב בשאלתך

תשובה: אף על פי שיש בכלל דברים אלו, דברים שאין צריך להשיב עליהם, מרוב פשיטותם. ועוד, שאין הדין צריך להם, אף על פי כן ארמוז דעתי בהם, להפיק רצונך. ודע: כי מה שטען ראובן לפטור את עצמו, מטעם נדר שהותר מקצתו, אינו אלא דברי הבאי. שלא נאמר על צד זה, אלא על דרך (אותה ששנינו בנדרין דף נ"ו ע"ב): שראה אותם אוכלים תאנים, ואמר לא ידעתי שהיה אבא ביניהם (שם (נדרים) דף ס"ו). ולא ידעתי שהבצל הכופרי היה ללב, וכל כיוצא בזה, וכמו שאמרת בשאלתך. ויפה אמרת גם מה שטען ראובן: שלא הבין על מה שנתחייב, ועל מה נשבע, אין שומעין לו, שאין העדים חותמים על מה שלא הבינוהו הם ועדות העדים מכחישתו. שאם אתה אומר כן, אין לך מתחייב בשטר, וכל אחד יטעון כן. סוף דבר מצד זה אין בדבריו כלום, ואין ראיה להאריך בדבר זה.

ואמנם יש לחקור עליו, מצד אחר. כי מאחר שקבע זה לעשות שטרו, ועבר זמנו, אינו חייב לאחר זמנו מכח שבועתו, לעשות אותו שטר. דהרי זה כנשבע לאכול את הדבר יום זה, ועבר היום ולא אכלו, דעבר על שבועתו, ושוב אינו חייב לאוכלו. דמאי דהוה, הוה. וגם זה, כשעבר יומו עברה שבועתו עוד יש לדעת, כשהאריכו חמיו, אם הוא פטור בכך, אם לאו, מפני שאני רואה שאתה חוכך אם יכול להתירו ביחיד, אם לאו. ואינו מאותו צד שאתה בא לחקור עליו, דאין זה תלוי ביחיד מומחה בשלשה, אלא מפני שהתנאי זה, הוא לתועלת שמעון זה ולהרוחתו. וכל כי האי, יכול להתיר, שלא ע"פ חכם. וכאותה ששנינו בפ' קונס (צ"ל: קונם) יין (דף ס"ג ע"ב): האומר לחבירו: קונם שאיני נהנה לך, אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חטים, וב' חביות של יין. ר"מ אומר: אסור, עד שיתן וחכמים אומרים: אף זה יכול להתיר נדרו, שלא עפ"י חכם, ויאמר לו: הריני כאלו התקבלתי ומפרשי' בגיטין, בפ' מי שאחזו (דף ע"ה ע"ב) גמ'. ע"מ שתתן לי אצטלתי. טעמא דהך מתני', משום דלהרוחה איכוון, והא לא איצטריך. וה"נ, תנאי זה להרוחתו של שמעון איכוון. יכול הוא שמעון זה להתיר, שלא ע"פ חכם. אלא מיהו, דווקא אם פטרו לגמרי, דכיון דלא איצטריך, ואמר ליה: הריני כאלו התקבלתי. שהרי אנו רואים, כאלו נתקיים התנאי. אבל זה שרוצה בקיום התנאי, ומחזר אחר שטרו, אלא שחתנו פייסו להאריך לו ימים, או עשור, עד בא אביו, ושבועתו קיימת, אין בידו להאריכו, אלא א"כ התנה בפירוש בשעת השבועה, שיוכל להאריכו, ושיהא פטור עד הזמן שיקבע לו, כמו שידעת שאנו נוהגין כן, בשטרי שבועות כהן. ומ"מ, איני רואה לעיקר מחלקותם שום ענין, שהם העדים הראשונים, כבר כתבו וחתמו, שזה התנה שאם תמות אשתו, שתחזור כל (שמא צ"ל: הכל).

סימן רכטעריכה

שאלת: על עשיר אחד, שנשבע לשכור מלמד לבנו, עד עשרה לי"טרה.

תשובה: כך דעתי נוטה, שמצד שבועתו פטור הוא, כל זמן שישכור מלמד הגון. שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור. וכל הנדרין, אין הולכין אלא אחר כוונת הלב. ומן הידוע, שאם מצא זה מלמד הגון לבנו בפחות מכן, ומצא אחר שהוא זקן ויושב בישיבה, לא ירבה במחירו. לפי שבתחילת הלימוד, כ"כ ראוי והגון מי שלא הגיע למעלת הרבנות, כמו אחד מגדולי הרבנים ולא נתכוין זה, אלא להגון לו. דומה למה שאמרו בפ' מרובה (דף פ עא): לא נתכוון (בנוסח שלפנינו: נתכוונה) זו, אלא להגון לה. וכ"ש אם השכיר האי דגריס ודייק, וזה רוצה לעשות שלא כהוגן. ובא עליו בעקיפין, מפני ששמע שבועתו, ומערים. זה המלמד, אינו דובר אמת בלבבו, שהרי הוא היה נשכר אצלו בפחות מיכן, אלא שעכשיו סבור דנקיט ליה בכובסיה, ואשר לא טוב עשה. ואפי' לא חזר בו מלמד זה, אם בא בעל הבית להקנות לקרובו, ולהושיב בנו לפניו, הרי זה פטור משבועתו, ובלבד שיהא ראוי והגון לו, לענין למודו. שלא נשבע לחזור אחר חכם שבישראל, אלא למי שראוי ללמוד לבנו, כמו שאמרנו. ועוד, שיש כמה אנשים שלשונם מרגלת לתורה, ואדם זוכה ללמוד מהם יותר מכמה ת"ח הגדולים מהם. וכל שזה ראוי והגון, גריס ודייק, וראוי לו לפי ענין למודו, אף על פי שהאחר גדול ממנו, יצא זה ידי נדרו. ומיהו, אם משלח שיביא את השני, איפשר דהוא אסור, מפני שהוא מחוייב בדבר מיד, והא קאי מלמד. דומה לדרבא (בפ"ק דר"ה ו ע"א): דצדקה, מחייב עלה לאלתר. וכ"ש בענין הלימוד, שהביטול בו אפי' שעה אחת, הוייא פסידה דלא הדר

סימן רלעריכה

עוד כתבת הוקשה לי, הא דתנן בנדרין בפרק ואלו מותרים (דף טז): קונם שאיני עושה סוכה, שאינו (שמא צ"ל: שאיני/ מניח תפילין )בנוסח המשנה שלפנינו: קונם סוכה שאני עושה, תפילין שאני מניח/. דלשון שאיני, היינו דאסר נפשיה אחפצא, ולשון שבועה הוא, ולא נדר?

תשובה: אין לשון המשנה כמו שכתבת, אלא הכי תנינן. קונם סוכה, שאני עושה. תפלין שאני מניח. ושאני; גרסינן. ולא גרסינן: שאיני ומן הטעם הזה שאמרת דשאיני עושה, לשון שבועה הוא וכן בכולה מכילתא, לא גרסינן שאיני, אלא שאני. כלומר: קונם יהא עלי הסוכה שאני עושה, והתפלין שאני מניח. ואל תסתבך במקצת מקומות שיש בתלמוד, שנראה מתוכם דרך פשיטותם, שיש נדר בלשון שבועה, ויש שבועה בלשון נדר. שאין הלשון בא שם בדוקא, אף על פי שראיתי למקצת מן הגדולים שנסמכו עליהם. דתניא בשבועות (דף כ) ובנדרים (דף יב): איזהו איסר האמור בתורה. אמר: הרי עלי שלא אוכל בשר, ושלא אשתה יין. וקרי ליה: איסר נדר. ואמרי' בר"פ שבועות שתים בתרא (דף כב), אכילה משתיהם עלי; שבועה. ואמרינן בשבועות (דף כט) ובנדרים (דף כד:), לאו יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה. אלמא: יש שבועה בלשון נדר, דהא: עלי; קאמר. וליתא. דבכל הני, לאו בדוקא נקטינהו, דכיון דלא עיקרא דמילתא משום האי לישנא אתי, לא דק בלישנא. וההיא דאסר נדר, לא אתא, אלא לאשמועינן: דצריך לתלות נדרו בדבר הנדור. וכדשמואל, דאמר: והוא שנדר ובא, מאותו היום. ולעולם באומר: בשר ויין, ביום שמת אביו. וההיא דשבועות שתים בתרא, באומר: הריני נשבע שלא אוכל משתיהם. וכן פירש ר"ח שם, והרא"ה ז"ל. ולא הוזכר שם לשון, אלא בגררא בקונמות, ומשום דאוקים התם (שם בשבועות ד' כב) הא דתניא: קונמות מצטרפות, ואין שבועות מצטרפות, באומר: אכילה משתיהם עלי קרבן. ומשום הכי, אמרינן: שבועות נמי, דאמר: אכילה משתיהם עלי קרבן; שבועה. ולא מוקי דלא הזכיר שבועה על כל ככר וככר בפני עצמו, אלא בבת אחת. ולאו דוקא, שיאמר לשון זה. וההיא דיאסרו פירות עולם עלי בשבועה, באומר: הריני נשבע שלא אוכל מפירות שבעולם, אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ובלשון הזה מצאתיה בתשובת הגאונים ז"ל ומצאתי בירושלמי דעבדי ליה פלוגתא. דר' יודן ור' מונא סברי: אין נדר בלשון שבועה, ואין שבועה בלשון נדר. ור' יוסי סבר: יש נדר בלשון שבועה, ויש שבועה בלשון נדר. וקי"ל דיחיד ורבים, הלכה כרבים. וכ"ש דאמרינן בנדרים (רפ"ק ב ע"ב, וע"ש בחי' לרבי' המחבר ז"ל), דנדר מתסר חפצא אנפשיה. ולא שבקינן מאי דמפ' בגמ' בהדיא במקומו, ותפשינן לישני בעלמא, דלא מתאמרן בדוקא.

סימן רלאעריכה

עוד שאלת. לדעת הגאונים ז"ל, דשבועה דאורייתא בנקיטת חפץ, ושבועות הסת היא שלא בנקיטת חפץ. א"כ, כששאלו בפ' שבועות הדיינין (מ"א ע"א): מאי איכא בין שבועה דאורייתא, לשבועה דרבנן? היאך לא אמר: איכא בינייהו נקיטת חפץ, דשבועה דאורייתא בנקיטת חפץ?

תשובה: האמת כמו שאמרו הגאונים ז"ל. ושאלה זו ששאלת, שאלה היא. אלא שכבר תירצה הרא"ם ז"ל, בפי' שבועות שלו. דהתם בדיני קא מיירי, בתכסיסים לא קא מיירי. וזה נכון.

סימן רלבעריכה

עוד שאלת: מי שנשבע ליתן לו לחבירו כך וכך, ואם יכול לישאל על שבועתו שלא בפניו, או לא?

תשובה: אי אפשר לו לישאל, אלא בפניו. וכדאמרינן בנדרים (דף סה): המודר הנאה מחבירו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו. ומעשה דצדקיה נעשה שלא כהוגן, וכדעת הראב"ד ז"ל ואפי' בדיעבד אינו מופר. והוא שענשו הכתוב על כך, שנא': אשר בזית אלה, להפר בריתי.

סימן רלגעריכה

מה שאמרו בסוף פרק קמא דבכורות (דף יא): חמורו שלא בכרה. אמר רב שזבי א"ר הונא: הפודה פטר חמור של חבירו, פדיונו פדוי. איבעיא להו: פדיונו פדוי לפודה, א"ד פדיונו פדוי לבעלים. אליבא דר"ש לא תיבעי לך, כיון דאמר מותר בהנאה, ממונא דבעלים הוא. כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהודה דאמר אסור. להקדש מדמה ליה, ורחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו. א"ד כיון דקני ליה להנך דביני ביני, לא דמי להקדש? ואסיקנא: לא להקדש מדמה ליה, ולבעלים הוי. וצ"ע, אם יש ראיה מכאן למה שכתבתי באוסר נכסיו על עצמו, אם הם שלו? כיון דאפשר, ומצוה נמי לאתשולי עליה, וחזו ליה בפטר חמור דאסור בהנאה. ואפ"ה פדיונו פדוי לבעלים, א"ד להקדש מדמינן ליה?

סימן רלדעריכה

עוד שאלת. חרם שהחרימו הקהל ע"ד המקום ב"ה (ברוך הוא), ועל דעתם, ולאחר זמן רוצים להתירו. הודיעני: אם יכולים להתירו, לפי מה ששמעתי מפיך, שאין חרמי הקהל נתרין עכשיו בפתחים ועל פי עצמן, אלא מפני שכיון שהורגלו, הרי הוא כאלו התנו הכי מעיקרא, שהוא קיים עד זמן שירצו. ואם רוב הקהל הזה אינם יודעים בטיבו של תנאי זה, ואדרבה תמהים ביום שומעם: כי חרם יש לו היתר! אי אמרינן לב ב"ד מתנה, ויש לו התרה, אם לאו?

תשובה: איברא, שורת הדין: אין נדרים ושבועות ניתרין, אלא ע"י אחרים ובפתחים. אלא שכבר נהגו בכל המקומות ששמענו שומעם. וישראל, אף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם. וכבר חקרו הראשונים לדעת טיבה לדבר זה. ומצאו טענה זאת ששמעת ממני. והרי ענין זה כענין שאמרו (בנדרים דף ע"ג:) בהפרת הבעל: דכל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת ולקחו טעם זה בעיקר אמיתי, ושזהו דעת התורה בדבר זה, עד שאמרו בנדה בפ' יוצא דופן (דף מו:): בקטנה שנדרה, בעלה מפר לה. ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא, אתו נישואין דרבנן, ומבטלי נדרא דאורייתא? ופריק: אין כדר' פנחס. דא"ר פנחס: כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. ואם לא שזה עיקר הטעם להם, היאך התירו נדר מדאורייתא, ע"י מי שאינו בעלה אלא מדרבנן. וכיון שהדבר כן, אף אנו נאמר כן בחרמי הקהל אם הטענה זאת אמת, ואף על פי שמקצת הקהל אינם יודעים כן. מ"מ בכל מקום ומקום, נודרין ומחרימין על דעת הנהוג, וכיון שנהגו הנח להם

סימן רלהעריכה

שאלת הקהל החרימו שלא לילך למקום אחד, מפני חרום הדרכים, מכאן ועד ר"ח ניסן. ומשם ואילך, עד ר"ח אייר. אבל תלו הענין מר"ח ניסן ועד ר"ח אייר, במראית עיני הברורים. אם יראו הם שהדרכים נתקנו ילכו, ואם לאו לא ילכו. ועכשיו, רצו הקהל להתיר החרם קודם ניסן, כי אמרו: שנסתלק הספק ההוא. הודיעני: אם יכולים להתיר, אם לאו. מפני שהחרימו על דעת רבים, ונדר שהודר ע"ד (על דעת) רבים, אין לו הפרה. ועוד, שכבר תלו הקהל דעתם בדעת השנים, מר"ח ניסן עד אייר, ולפי מה שיראו. ואם אותו זמן לא הגיע, היאך יתירו, כי לא ידעו מה ילד יום. ועוד, שאותו זמן שהושם בדעת, עדיין לא הגיע, ואין מתירין עד שיחול הנדר. ואפי' לדעת המורים להתיר חרמי הקהל, אף על פי שהדירו ע"ד רבים, מפני שהם כמתנים שיתירו לכשירצו, כאן תלו דעתם בשיבוש הדרכים אם יתקן, אם לאו. שמא היום אין שבוש, לא נדע אם ישתבש למחר. הודיעני: אם יכולין להתיר, אם לאו?

תשובה: כבר ידעת, דאין היתר חרמי הקהל הולך על דרך שאר נדרין וחרמין, דאין הנודר מתיר עצמו, שהוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלים לו. ועוד, שאין הנדרין והחרמין נתרין אלא בפתחים. וחרמי צבור נהגו להתיר הם עצמן ובלא פתחים וכבר ידעת, שהענין זה צווחו עליו מקצת מן הגדולים הראשונים ג"כ. אלא שכבר שמעת שנותנים טעם לזה, שהם כשהם נודרין ומחרימין. הוי כאלו על דעת שאם נרצה להתיר, בין בטענה, בין שלא בטענה, אלא ברצון פשוט לבד, נוכל להתיר. והוה ליה כהפרת הבעל, וכבר שמעת ממני כמה פעמים דברים אלו בארוכה, וגם אתה רמזת הענין כן. וכיון שכן, אם דין זה אמת, הלכו להם כל הטעמים אלו, וכל הספקות. וכיון שנתקנו הדרכים, בין שעדיין עומדים בשבושם, יכולין הם להתיר. שהרי זה כאלו התנו לעשות כן, זולתי אם פירשו בשעת החרם מפורש, שלא יהא לו היתר, כאשר אמרתי לך פה אל פה, כמה פעמים. גם מה שאמרת: שעדיין לא בא הזמן ולא חל הנדר, וכל שלא חל אינו ניתר אינו לפי דעתי, בעניני חרמי הקהל. לפי ההסכמה ההיא שאמרנו, לפי שחרמים אלו כאילו יש בהם תנאי, שיוכלו להתיר בכל עת שירצו הם, וכעין הפרת הבעל שהפרת הבעל אינו צריך שיחול. שלא אמרו, אלא בהיתר הזקן, כמו שמפורש בשילהי נדרים (דף צ). וכ"ש כאן, שכבר חל החרם, ונמשך הוא, דאסור ממילא, עד ר"ח אייר בין שיאמרו הברורים, בין שישתקו. ולא שמו בהם האיסור אלא ההיתר. שאם יראה בעיניהם שנתקנו הדרכים, שיוכלו ללכת.

סימן רלועריכה

שאלת: מנודה שמת בנדויו, אם יש רמז בשום מקום, שיהא אסור להתעסק בקבורתו. שלא מצינו אלא ב"ד סוקלין את ארונו, לא שישליכו עליו גל של אבנים, כגלו של עכן, אלא ב"ד מניחין אבן אחת על ארונו. אבל איסור בעסק קבורתו לא מצינו. והרי ארונו, קבורתו. ועוד, שהרי נשכר ונשכרין לו, אפילו בחייו, שהוא נהנה במה שנשכרין לו. ואם תמצא לומר: דמותר לחבירו, מוחרם מהו? מפני שהחמירו עליו: לא נשכר ולא נשכרין לו. דדילמא בחייו שאני, שהוא נהנה. אבל לאחר מותו לא, או דילמא לא שנא?

תשובה: אני, איני יודע שהחמירו בשום מקום על המנודה, יתר על מ"ש שם באבל רבתי (בפ"ה). אבל כל ז' הימים, שב"ד סוקלין את ארונו בהנחת אבן אחת על ארונו. אבל מתעסקין בו בקבורתו, ובכל צרכיו. ומסתמא, דמתעסקין עמו לכל דבר. שלא אמרו אין מתעסקין עמהם לכל דבר, אלא בהרוגי ב"ד, ובמאבד עצמו לדעת, ובפורשין מדרכי צבור, והמסורת. אבל במנודה ואפילו במוחרם, לא אמרו. אף על פי שאין ראיה לדבר, מדר' אליעזר הגדול ע"ה, שאמר עליו ר' עקיבא: הותר הנדר; כדאי' באבל רבתי (בפ"ט). על כל המתים אינו קורע, שהוא גדול העולם. ורבנן לא ברכוהו, אלא לגדר שלא ילמדו היחידים לחלוק על הרבים. זכר לדבר יש, ולא הוצרכו לומר: הותר הנדר; אלא כדי שלא יהו ח"ו צריכין להניח אבן על ארונו. ואיפשר לומר שהותר הנדר, ממילא קאמר, שאין אסור למתים. אלא שהרמב"ן ז"ל כתב בספרו הידוע, תורת האדם, שהמנודה כמאבד עצמו לדעת. ואני מה שנ"ל כתבתי. ומ"מ לא אמרו אלא במנודה, ומשום אפקרותא, ועובר על דעת חכמים. אבל לממונא, כיון שמת פטור מגזרתם, ואין סוקלין לו ארון, ומספידין לו כראוי. ואף כשאמרו בכל מקום. אין מתעסקים לכל דבר; לא לענין קבורה ותכריכים אמרו, אלא שאין קורעין ולא חולצין עליהם, ולא מספידין עליו. וכמו שאמרו במאבד עצמו לדעת, וכדתניא: המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין קורעין, ואין חולצין עליו, ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה וכו'; כדתניא באבל רבתי (בפ"ב). ואטו המחותך, והמסורס, ובן שמונה חי, והנפלים, ובן ט' מת, שאין מתעסקים עמהם לכל דבר, התם מי לא קברינן להו, או מניחים אותם עד שיגררם חולדה וברדלס! ותדע עוד, דאפי' בהרוגי ב"ד שאמרנו, בפ' נגמר הדין (דף מו) דכיון דבדין הויא להו כפרה, ואפ"ה בקברי אבותיהם אין נקברים, אבל בקברים שהתקינו להם ב"ד נקברין, אלא שאין עומדין עליהם בשורה. וכן לכל שאר הדברים, של כיוצא באלו. אבל לא לקבורה, ולא לתכריכין. ומסתברא דאפילו מנודה ומוחרם, בקברי אבותיו הוא נקבר. דאל"כ אף להם יתקינו בית הקברות שלישי, או אפי' רביעי, אחד למנודים ואחד למוחרמים, דאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור. ואם מפני שהוא רשע, אין קוברין רשע אצל צדיק, ההוא אפילו בשאר בני אדם נמי, ואפי' כשר אצל אחד מגדולי ישראל. והפורש מדרכי צבור, אינו כפורש מהם מן המס, שזה אינו אלא באחד (שמא צ"ל: כאחד) מבעלי עבירה, או כאחד מן הגזלנין שגוזל מנת חלקו מן הצבור. ולא כל הגוזל את הרבים נקרא פורש מדרכי הצבור. ולא אמרו (שם במס' שמחות (אבל רבתי) בפ"ב), אלא בפורשים מדרכי צבור, כגון: המינים, והמומרים, והאפיקורסי', וכן המסורות לאנסים; אין מתעסקים עמהם לכל דבר. אחיהם וקרוביהם, לובשים לבנם (שמא צ"ל: לבנים), ומתעטפים לבנים, ובאים ואוכלין ושותין ושמחין, מפני שאבדו שונאי המקום. ועליהם הכתוב אומר: הלא משנאיך ה' אשנא. ובהדיא תנייא: אבל מי שפורש מדרכי צבור, כגון: המינין, והמומרים, והגודפנין, והחנפין, ואפיקורסין, ומבזה את המועדות, ושכפרו בתחיית המתים, ושאמרו: אין תורה מן השמים; וכולה, ברייתא כדאיתא התם וכ"ש במי שאינו רוצה לפרוע את המס, שבא בטענה, כמו שאמרת.

סימן רלזעריכה

שאלתם: ראובן ושמעון היו דרים בקלעס איו"ב. ושדך שמעון ללאה בתו, לחנוך בן ראובן. ופסק שמעון לתת לבתו לזמן הנשואין, כך וכך. וראובן פסק ליתן לאותו זמן, כך וכך. ונשבע שמעון להזמין בתו לחנוך הנז' לקדושין ולנשואין, לזמן ידוע, ולפרוע לו אותה נדוניא לאותו זמן. ובתנאי שיתן ראובן לבנו חנוך, כל מה שקבל על עצמו ליתן לו. ושיקדש וישא אותה חנוך הנז' לאותו זמן. ועוד קבל על עצמו, להשלים כל זה לאותו זמן, בקנס ידוע. וכן נשבע חנוך, שיקדשנה וישאנה לאותו זמן, וקבל על עצמו בקנס ממון ידוע. וכשהגיע הזמן הנז', נאנס חנוך הנז', והושם בבית האסורים בסרקסטה. וטען חנוך שהוא מזומן לישאנה, אם יזמינוה לו שם. וטוען שנפטר מידי שבועתו וקנסו, בכך, מפני שלא קבע מקום ידוע לנשואין בפירוש. ושמעון טוען: שאין לו להזמינה, אלא בקלעס איו"ב. ובין כך ובין כך, עבר הזמן הקבוע ביניהם. וזה בא וטוען, שחבירו עבר על תנאי, ותובע קנסיו וזה תובע בהפך. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: כך נראין הדברים, שאין לשמעון להוציא בתו ממקומה, לינשא במקום אחר. שהקפדה היא זאת, שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה, קודם נישואין. והקפדה ודאית היא זאת, וכענין שנזכר בקדושין (בפ' האיש מקדש דף נ), גבי האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה פלונית, במקום פלוני. והלך וקדשה במקום אחר, אינה מקודשת, משום דלא ניחא ליה דיקדשה באותו מקום, דילמא ממלי מילי מילי. וכן בגיטין, שאינו רוצה שיתבזה באותו מקום. וכ"ש האי, שהמחזר אחר האשה, ואין האשה מחזרת אחר האיש. וכ"ש עכשיו, שהכל מקפידין בכל מקום על הדבר הזה, וסתמם של משדכין בנותיהם, דעתם שינשאו במקומם. ואפי' אם היה ממקום אחר, אלא א"כ התנו בפירוש כ"ש אלו שהיו שניהם במקום אחד, דנמצא שמעון זה פטור מקנסו ומשבועתו. וכן חנוך פטור משבועתו ומקנסו, לפי שהוא אנוס. ויש טענת אונס, ובכל דבר חוץ מגיטין, מתקנת חכמים, משום צנועות ומשום פרוצות, כמו שנזכר בריש פרק ראשון דכתובות.

סימן רלחעריכה

וזה מה שהשבתי לחכם ר' יעקב בן הכשף, בעל ישיבה בטוליטולה, על הנהגת המדינה זו, ויסור העוברים.

דע: כי לשון רכה תשבור גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבלה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים. כבר ידעת מ"ש בנזיר (דף כג:): גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה. וכבר הראו לנו מועצות ודעת, במה שהזכירו בפ"ק דע"ז (דף טז) גבי של בית רבי, שהיה מקריב לבית קיסר שור פיטם ביום אידם, חיסר ד' רבוון. שלא יהיו מקריבין אותו יום, אלא למחר. חיסר ד' רבוון, שלא מקריבין אותו כל עיקר. ואמרו: ר' למעקר מילתא בעי, ועקרי אותה פורתא פורתא. הנה זאת שמענה, ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במדה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואף על פי שהיו בני מות. והטענה שאמר: כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל. כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות. ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת. וכבר ידעת ענין מלכנו הראשון שאול, כי היה כמחריש והעלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים, מצוה רבה. והמקיים את המצוה, עשה סמוכות לתקנה, ובנקלה חומה בצורה. ואחר תחזקנה ידיך, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך. והנך רואה כי גלתה סנהדרין ממקומה, כדאיתא (בסנהדרין דף מא) כדי שלא יצטרכו לרבות בדיני נפשות, מפני שראו דרבו הרצחנים. כ"ש אנו, שאין בנו כח מדין תורה לדין בדיני נפשות, ואף לא בדיני קנסות, אלא לצורך השעה. ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה, כמוזכר בסנהדרין (דף מו) וביבמות (דף צ). ואם השתיקה לעתים לגדר, אין כאן סייג בחזקה ידבק ההפך. זהו עצתי, שתפתה בלשון רכה, פעם ושתים. והרבה רעים על הרעים, שמאל דוחה וימין מקרבת, אולי יזכו, וישובו מדרכם הרעה, ורשעים עוד אינם. ואם לא ישמעו, ויעברו בשלח יעבורו, תלוש ומרוט, טול מקל והך על קדקדם, אלף ופרוטרוט. היש דבר שצריך שישקול הפסד כנגד שכר. וצריך מתון והסכמה והמלכה, ומתוך כך יסור הרבים לשום שמים. כי כל שהמעשה גדול, וחזקת היד רצה, צריך יותר השגחה והסרת הכעס. וצריך שיהא הדיין חושש את עצמו, שמא אש קנאתו לשי"ת (לשם יתברך) תבער בו, ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו. על כן, כי תבא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה, שמא יאכלנה פגא. אלא יבשלנה, וימתיקנה בסוד הזקנים, וישרים בלבותם. ואם יש אנשים רשעים מפורסמים, ורצית למתקם, ועוד הם בתמרוריהם עומדים, תמנה עם הזקנים, בין להלקות, בין לקוץ יד או רגל, ואפי' להמיתו ואף על פי שדיני התורה בטלו מן הסנהדרין, עוד לא בטלו לצורך השעה. הנה אמרו בפרק כל היד (דף יג:): רב הונא קץ ידא. ואמרו ביבמות פרק האשה רבה (שם (צ')): שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, לגדור דבר הצריך גדר, וצורך שעה. דתניא: אליו תשמעון, אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה, שמע. למסקנא, למגדר מילתא. ותניא: א"ר אליעזר בן יעקב: שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. לא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד, שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאהו לב"ד וסקלוהו. ולא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. ובכולם אסיקנן: טעמא למגדר מילתא. ושוב מעשה באדם שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאו לב"ד וכו'. ולא מפני שראוי לכך, אלא דהשעה צריכה לכך. והנה שמעון בן שטח תלה פ' נשים באשקלון ביום אחד, כמוזכר בפרק נגמר הדין. ואף על פי שאין תולין נשים, ושאינם דנין שנים ביום אחד, והנה ר"ש בן אלעזר שהיה גדולם של ישראל, שהיה הורג ברשעי ישראל בהורמנא דמלכא, ושלא בעדים והתראה, כמוזכר בפ' השוכר את הפועלים (דף פג:).

סימן רלטעריכה

עוד אמרת: שיש שם נער כהן, ונחשד בעבירה, ומנעת ממנו מתנות כהונה. ונשבע שלא ישוב לקלקולו, ועבר על קלקולו, ונתייחד עם העריות על פי עדות נשים, וברח. ואח"כ בא לפניך כמתנצל ואומר: כי עבר באחרות, ולא בזו. וקבל עליו כל מה שתפשור עליו. ומאותו היום והלאה, לא יצא קול באותם הרעות. ושאלתני: איך תתנהג עמו במתנותיו?

כבר אמרתי, שכל הדברים האלה, הולכין אחר עיני הב"ד. אם רואה אתה שחזר בו, נס נא אותו, ותן דעתך עליו, אם יתחרט וישוב מדרכו הרעה, יסרהו קצת על הקודם, ופשוט ידך אליו לקבלו בתשובה. שהרבה, דחיות הרשעים בשתי ידים עושה. וכבר ידעת, מה שאמרו (בסנהדרין דף קז:): לא כגחזי, שדחאו אלישע בשתי ידים והרבה אנשים וחטאים החטיאם היצר הרע, ולבבם הזונה, ואחר ישובו, ומהם תצא תורה. וכבר ידעת מ"ש (ברפ"ק דע"ז דף י"ז) באלעזר בן דורדיא: לא דיין לבעלי תשובה שמוחלין להם, אלא שקורין אותם רבי. ואמרו (בברכות ל"ד ע"ב): מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וכבר ידעת, מה ששנו בברייתא בראשון של ע"ז (ז ע"א): וכולן שחזרו בהם, אין מקבלין אותם עולמית, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: חזרו בהם במטמוניות, אין מקבלין אותם. בפרהסיא, מקבלין אותם. איכא דאמרי: עשו דבריה' במטמוניו', מקבלין אותם. בפרהסיא, אין מקבלין אותם. ר' יהושע בן קרחה ור' שמעון אומרים: בין כך ובין כך, מקבלין אותם. שנאמר: שובו בנים שובבים. א"ר יצחק איש כפר עטיש שאמר משום ר' יוחנן: הלכה כאותו זוג. ולענין המתנות, מדין הגמרא, אפילו היה במקום ת"ח ועם הארץ, אין נותנים מתנות לעם הארץ, אלא לחכם שהמתנות דין, כמוזכר בחולין פ' הזרוע (דף קל:): אם יש לו מכירים שנהגו לתת לאבותיו ולו, נותנין לו. (הושמטה הערת בעל רחמים לחיים). אבל עכשיו נהגו לפי דעתי בארצכם, שנותנין מתנות, שאין משגיחין בכף מאזנים, להבדיל בין ת"ח לעם הארץ. ואם הנער הזה רואה אתה, שהוא מתחרט וחוזר מדרכו הרעה, הניחהו, ויתן לו מי שיתן. ואף על פי שיש לחוש שמא מחמת יראת המתנות חוזר, אין אני רואה כ"כ עכוב. ואם מפני אותה שאמרו בפ' זה בורר (כ"ה): ההוא טבחא דנפק טריפה מתחותי ידיה, פסליה ר"נ, ועבריה. אזל רביה מזייה, וטופריה סבר ר"נ לאכשוריה. א"ל רבא: דילמא אערומי קא מערים. אלא מאי תקנתיה? כדר' אידי בר אבין: אין לו תקנה, עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזור אבידה בדבר חשוב. התם הוא, כי מאחר דנחשד להאכיל טרפות, אין סומכין עליו לאכול, עד שיצא מהחשד, וכענין שאמרנו. אבל ליתן לו מתנותיו, אם כהן הוא, אחר שלקה על עברותיו, וחזר בו, אינו בענין זה. וכבר אמרו במכות (כ"ג ע"א): ונקלה אחיך. כיון שלקה, אחיך הוא. ואמנם יסוד כל זה, הוא שתכיר בו שהוא מתנהג כשורה.

סימן רמעריכה

עוד אמרת על אחד שבא מאשביליי"א, ואשה עמו. ויצאו עדים עליו, שהוציאה מתחת בעלה בזנות, ונשתמדו שניהם, ואח"כ קבלה גט מבעלה. ועתה הם בטוליטול"ה, יוצאים בחזקת יהודים, ובאיש ואשתו, ויש בידך למוסרם למלכות. מה יעשה בהם?

תשובה: כבר ידעת, שהאשה שזנתה תחת בעלה, ויש עדי טומאה, אסורה בין לבעל בין לבועל. בין יש לה בנים מן הבעל, או מן הנטען, יוצאה מזה ומזה. ואפי' היו בעלי תשו', מכריחין להוציאה בעל כרחו, ולא תדור עמו ולא בשכונתו. אבל למוסרו למלכות להורגו, זו אינה שלי, שלכם היא! אם ראיתם לפי העדת העדים, שהענין אמת כמו שהעידו עליו שנשתמד, ועוד שהוציא את האשה בזנות. וראיתם כי יש גדר בדבר למסור אותו למלכות, כבר כתבתי לפניך, מה שיספיק לדבר זה ואם לאו, יסרהו ותלקהו, והוציאוהו מתוככם. זה למקום אחד, וזה למקום אחד, כדי שלא יזדווגו עוד, ויחזור הדבר לקלקולו. ואמנם ידעתי, כי הזקנים שבעירך, ורעיך האצילים, עמהם עצה ותושיה, לפי מה שיראו, יעשו, ומותר להם לפי השעה, כמו שאמרתי.

סימן רמאעריכה

עוד אמרת שיש שם אשה נשואה, שיצא עליה קלא דלא פסיק, עד שאומרים שנתייחד עמה, מי שנחשד ממנו כמה פעמים, אבל אין עדים בדבר מה דינה?

תשובה: דבר זה, אם הוא דבר מכוער, כאותה שאמרו ביבמות בפ' כיצד (כ"ד ע"ב): רוכל יוצא, ואשה חוגרת בסינר, ורוק למעלה מן הכילה. ויש שני עדים בדבר זה, בזה יש מחלוקת גדולה בין גדולי החכמים. שהרב בעל הלכות, ור"ח, והרי"ף, ור"ת ז"ל, הסכימו: שאין מוציאין אשה מבעלה, אלא בעדים. ולא שנא יש לה בנים, ול"ש אין לה בנים. ובקלא דלא פסיק, דוקא מנטען ולא מבעל. ורב אחא משבחא גאון, ורש"י ז"ל, סוברים: דאפי' מבעל מפיקנן (מפקינן) בקלא דלא פסיק, וכשאין לה בנים מבעל. והוא, דליכא אויבים. אבל יש לה בנים, אין מוציאין אותה ממנו, אלא בעדים דטומאה, או שאין לה בנים, ואיכא אויבים, דאויבים הוא דמפקי לקלא. והנה לפנים בהלכות ר' אלפס ז"ל, עיין ביבמות בפרק כיצד. ובדעתו ובדעת הגאונים הנז', אני סבור והדברים עתיקים. ואיני בא עתה להאריך בראיות ובטעמים, שהלכות מרובות הם, והשליח דוחק. אלא שאני כותב לך דרך כלל, שלא תוציאוה מבעלה, אלא בעדי טומאה. וכ"ש אם יש לה בנים מבעל.

סימן רמבעריכה

עוד אמרת שיש אחד, שהוא תופס ישמעאלית מיוחדת, וגיירה ונתן לה קדושין, והוא עמה בלא כתובה: ואני רוצה להוציאה ממנו, מפני שהחרמנו ע"ז במאסר, שיוציא כל מי שתופס ישמעאלית, או אפי' יהודית, או ישאנה בקידושין וכתובה. והוא טעין: דהוא עמה בהיתר, אחר שקדשה. וגם על החרם הוא טוען: שהוא עשה מודעא בפני עדים בשעת החרם, שלא היה מקבל החרם. והוא טוען עתה: כי בשעה שישמע מפי כבודך שהוא עובר על החרם, או שלא יספיקו לו הקידושין, שישאנה.

תשובה: כבר ידעת ששנינו, ביבמות בפרק כיצד (כ"ד ע"ב): הנטען מן השפחה ונשתחררה, מן הנכרית ונתגיירה, לא יכנוס. ואם כנס, אין מוציאין מידו. ואפשר שאפי' לא כנס בנשואין, אלא שקדש, אין מוציאין מידו. דכל דצריכה גט, מוציאין קרינן ליה, ואין מוציאין בדיעבד ואם לא שהחרמתם, אפשר היה להשהותה אצלו, דהיינו פילגש. אבל החרם מעכב. כי מה שטוען דמסר מודעא, מודעתו בטלה, שהרבים יכולים הם להחרים אפי' בעל כרחו. וכדכתיב: במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים הגוי כולו. אי איכא גוי כולו, אין. אלמא: היחידים הם בארור, אי איכא רוב. כ"ש כולם, חוץ מיחידים, וכ"ש חרם העשוי לקיים התורה, ולכלא פשע ועבירה.

סימן רמגעריכה

ועל האנשים הגנבים, אשר אמרת, כבר אמרתי דהכל לפי השעה ואם אתם רואים שחוזרים בהם, ואפשר להתיר להם מחמת החרם, מוטב. ואם לאו, דאינם רוצים לקבל עליהם מה שגזרת עליהם, כאילו קוצים מן הכרם. ולעולם תעשה מעשיך עם האצילים. שאמרת, שהם בעלי עצה, והסברה. וה' אלהיך יעמוד על ימינך, ועשה מרעה לבלתי עצבך.

סימן רמדעריכה

שאלת: הרי שהשר העביר כרוז בעיר: שלא יחרימו הקהל שום חרם; כי אם ברשות ראובן. ואם יחרימו, שיהא אותו חרם מבוטל. אי הוי מבוטל כיון שבטלו השר, או לא?

תשובה: כל דאין החרם מבוטל ע"י כך. שאין ביד שום אדם לבטל שבועות ונדרים וחרמות של אחרים, ולא להתיר, זולתי איש לאשתו ואב לבתו. וא"ת: שאין השבועות ונדרים וחרמות חלים על דבר מצוה, ומצוה לקיים דבר שר ושלטון. דברים בגו.

סימן רמהעריכה

עוד שאלת אנשים העושים שררה על הצבור שלא מדעת הקהל, ובלא מינויים. ופעמים יחרימו מדעת עצמן, חרמות שלא כדין. ואין הקהל מוחים בידם, שיראים מהם מחמת אלמותם, ועוברים הם על אותו החרם. הודיעני: אם יש כח בהם להכריח להקל מעצמם, או לא? ואפי' אם הסכימו עמהם קצת מהקהל, כיון שאינן ממונים מהקהל. ואפילו הם מראשי הקהל וממונים עליהם, כיון שהם רואים שהם מוכרחים בכך שלא מרצונם, והם מחרימים על דעת שלא יקיימו. אם יש לנהוג על פי אותו החרם, אם לאו? ועוד שפעמים מוסרים מודעא בחשאי בכך, ופעמים יודעין בפירסום, שאינם מקבלין. מה דינו? אם חייבין לנהוג ע"פ אותו החרם, אם לאו?

תשובה: דברים אלו צריך להתיישב, באם מפני שבכל מקום ומקום הוצרכו הרבים למנות אנשים להשגיח על תקוני הצבור, והם גודרים ומתקנים לפי השעה. ולולא זה, ירבו המתפרצים, ואיש כל הישר בעיניו יעשה. אבל אם אינם ממונים ראשים על העם, אין באסיפה להחרים, אלא א"כ יסכימו עמהם רוב הצבור, והתלמידי חכמים שבעיר, ואפי' יהיה אותו החרם לגדר ולתיקון, שאין הרוב משועבדים למיעוט. וכ"ש אם יהיה שלא כדין, שאם אינו כדין, ואין גדר ותיקון בכך, אפילו עשו אותו ראשי הצבור וגדוליו; אין הצבור מחוייבים לנהוג על פי רצונם, כיון שאין תקון וגדר בדבר. וכ"ש אם היא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה עד שיהו פורצים ועוברים, ואפי' עשאוהו לגדר ולסייג שלא ליגע לאיסורין. ותדע, שאין לנו גדול מדניאל שגזר על השמן (ע"ז ל"ז ע"ב) בעיר, ותלמידי שמאי והלל שהוסיפו וגזרו אפי' בשדה. ועם כ"ז, בא ר"י הנשיא ובטלו, ואף על פי שלא היה גדול כמותם. וכבר ידעת מה שאמרו בגמ' (במ"ק ג ע"ב): שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואפ"ה בטל ר' יהודה הנשיא, והתיר את השמן. ואף על פי שלא היה גדול כדניאל, ולא כתלמידי שמאי והלל. ונתן הטעם בגמרא: מפני שלא פשט איסורו ברוב ישראל. דאמ"ר שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: ישבו אבותינו ובדקו על השמן, ולא פשט איסורו ברוב ישראל. וה"ה לחרמות שהחרימו, שאם לא קבלו הרוב, אינם מחויבים לנהוג בו. דאמר ר' אדא בר אהבה (שם בע"ז): במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים, הגוי כולו. ואי לא, לא. וכ"ש כשמיחו בהם הרוב, והוציאו עצמם מכלל החרם בשעתו

סימן רמועריכה

שאלת: ראובן שדך יתומה כבת ט' שנים, ונשבע שבועת התורה שישאנה לזמן ידוע, כדת משה וישראל. ועוד חייב עצמו זה לה, במאה זהובים, והושלש אותו שטר חוב ביד שליש, שאם לא ישאנה לזמן הנזכר, שיתן השליש השטר ליד היתומה. ועכשיו הגיע הזמן, ואינו רוצה לישא אותה. וטוען: שאינו מחוייב מצד השבועה, לפי שאי אפשר לקיימה, שהרי נשבע לישא אותה כדת משה וישראל. והדת נותנת: שהנושא אשה, צריך לקדש, וזו הואיל ואין לה אב לקבל הקידושין, אי אפשר להתקיים המעשה. נמצא שנשבע ע"ד שאי אפשר לקיימו. וכיון שכן, תובע מן השליש שיחזיר לו שטרו. וקרובי היתומה אומרים: מ"מ חייב לישא בכח השבועה, בין אי תופסין הקידושין בה, בין אין תופסין. וכיון שכן, תובעין מן השליש להחזיר השטר חוב ליתומה. עוד טוען ראובן: שאם ישאנה, צריך לכתוב לה כתובה, ולכשתגדל תמאן ותלך לה, ואפי' בנה מורכב על כתפה, ותוציא ממנו הכתובה. ועוד, שהיא קטנה ואינה יודעת בטיב בעל ושמושו. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: חזרתי על כל צדדי דברי ראובן, ולא מצאתי בהם ממש: לא בטענתו הראשונה, ולא בטענתו אחרונה. ודברים פשוטים הם, ששבועתו שבועה, וחייב הוא לקיימה, ואפשר כדת משה וישראל, שהרי תקנו חכמים נשואין לקטנה, כדי שיהא בעלה משמרה, כדאיתא ביבמות בר"פ (ארוסה) [חרש] (קי"ב ע"ב). ואם מפני שנשבע שישאנה כדת משה, וסבור לומר שזו א"א לה להתקדש כדת משה וישראל, כלומר: קדושין דאורייתא, זו שגגה גמורה היא, לפי דעתי. כי כל מה שתקנו חכמים, כדת משה וישראל היא. ומי שמקדש את הקטנה, בו בלשון הוא מקדשה. והטעם, שהתורה אמרה: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. דרך כלל אמרה תורה, שלא נסור ממה שיגידו לנו, בין בפירושי התורה, בין בתקנותיהם. ומי שאינו שומע להם, עובר על דת הוא. ואף על פי ששנינו בפ' המדיר (דף ע"ב ע"ב): אלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. איזו היא דת משה? מאכילתו דבר שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ואינה קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזו היא דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. דאלמא: לא תקרא דת משה, אלא מה שהוא ממש מדאורייתא. לא היא! דהתם, איכא למימר דבין עוברת על מצות התורה ממש, בין עוברת על מה שנהגו היהודי' לנהוג בנות ישראל בצניעות, דיוצאה שלא בכתובה. לפי' פרט מה שעוברת ומעברת אותו על מצות התורה. והלכך התם, על הכוונה כדת משה, ממש; ודת יהודית, במה שהיהודים נוהגים בצניעות. אבל כאן, דת משה אפי' בקידושין דרבנן, שהדת צותה לשמוע לתקנותיהן. ותדע, דאי לא כן, מאי האי דקאמרי: כדת משה וישראל? ומאי דת משה, ומאי דת ישראל? ומי מקדשה בשתים? ולדעת רש"י ז"ל והר"ם במז"ל אין לך קדושין מד"ת, אלא קידושי ביאה. וא"כ לדבריהם, היאך המקדש אומר כדת משה וישראל, והוא אינו מקדשה אלא בכסף! ומה שטען, שאם ישאנה יצטרך לכתוב לה כתובה, ולכשתגדל תמאן בו ותצא, ואפי' בנה מורכב על כתיפה, ותטול ממנו כתובתה, זו יותר שגגה שאין הלכה כן, אלא כמ"ד עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות. ועוד, דכל ממאנת אין לה כתובה, וכמו ששנינו בפ' אלמנה ניזונית (דף ק' ע"ב). הממאנת השניה והאילונת, אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות וכו'. אלמא: אין לה כתובה כלל, ואפי' נכסי מלוג שלה, שכלו ביד הבעל ואינם אינו משלם, ולא נכסי צאן ברזל. כדגרסי' התם בגמ' (שם (כתובות) ק"א ע"א). אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא: אמרת לן משמיה דשמואל: לא שנו אלא נכסי מלוג. אבל נכסי צאן [ברזל] לא. הוי בה ר"פ: אהייא? אילימא אממאנת, אי דאיתנהו, אידי ואידי יש לה. אי דליתנהו, אידי ואידי אין לה. ותוספת בלבד הוא שיש לה, מפני שרצה הבעל ליזון מנכסיו, שיודע שהיא יכולה למאן, ואפ"ה לא חשש וכתב לה. ש"מ שהוא גומר בדעתו, ונותן, אפי' תמאן בו. וכדאמרי' התם (שם (כתובות ק"א)): אמר שמואל: ל"ש, אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש להן. תניא נמי הכי. נשים שאמרו חכמים, אין להם כתובה, כגון הממאנת וחברותיה, אין להם מנה מאתים, אבל תוספת יש להם.

סימן רמזעריכה

עוד שאלה. הרי שכתבו בני העיר בתקנותיהם: שיהא נדון כל ענין התקנה, וכל לשון מסופק שבה, כאשר אדון להם אני. אם יש לי רשות לדון, כאומר כפי מה שיראה בתיקון הענין, או דוקא במשמעות הלשון?

תשובה אילו כתבו: כל ענין מחודש, וכל לשון מסופק, יהיה נדון ע"פ פלוני; היה לך לדון הענין המחודש, לפי מה שיראה לך, שיהא בו תיקון ענין התקנה. והלשון מסופק, לפי מה שיהא דעתך נוטה בו במשמעותו. וכבר ידעת: שהנהגתי אני בו במקומנו, להסתלק מן הספקות. אבל אלו שכתבו: כל ענין התקנה וכל לשון מסופק יהא נדון ע"פ פלו'; אי אפשר לדונו כרצונך, אלא כפי מה שיראה בדעתו, לדון אותו מתוך הלשון, שהם לא שמו בידך אלא לדון מה שהוא נמצא כתוב בשטר התקנה. ועוד, שלא אמרו שיהא נדון כאשר תאמר, אלא באשר תדון

סימן רמחעריכה

שאלת: הא דאמרינן בפרק הנודר מן המבושל (דף נא ע"ב): דג שאני טועם, אסור בגדולים ומותר בקטנים. מאי ניהו גדול, ומאי ניהו קטן? דמדקאמ' ליה ר"פ לאביי: ממאי דדג גדול. דכתיב: וימן ה' דג גדול. והא כתיב: ויתפלל יונה ממעי הדגה. ומתרץ התם: דילמא פלטיה דג גדול, ובלעיה דג קטן. אלמא: משמע דאפילו דג דראוי לבלוע אחר, אכתי קטן מיקרי, וזה דבר שאי אפשר?

תשובה: בירושלמי (שם בפ' הנודר מן המבושל ה"ג) פי' דבר שהוא פחות מליטרא, מיקרי קטן וכל שהוא ליטרא, מיקרי גדול. דגרסי' התם איזהו גדול, ואיזו קטן? יבא כדמר ר' זעירא: כל (מין) [נון] דאנא אכול פחות מליטרא, כלכיד אנא מטעים ליה ע"כ. ומיהו ודאי איכא למידק בהא דאמרי' (שם (נדרים נא)): דילמא פלטיה דג גדול, ובלעיה דג קטן; לא משמע הכי. וכבר הקשתי אני במקומה, ותרצתיה שם ובלשון שכתבתיה, אני כותבה לך ק"ל: והלא אפי' שניזה על כורחי' גדול הוא, וטפי מליטרא הוא. וניחא לי, דלגבי ראשון קטן מיקרי. מ"מ שמעינן דלשון קטן נופל בדגה, ובהצטרף אצל גדול ממש, אחר שאינו גדול כמוהו, קטן מיקרי, אף על פי שהוא גדול אצל אחרים. אבל דגה סתם, אינו אלא בהצטרף אצל כל המין. וקטן שבעין, קטן מיקרי, היינו כל שאין בו ליטרא. וכל שהוא ליטרא יצא מכלל קטן, וגדול מיקרי, כדברי הירושלמי.

סימן רמטעריכה

שאלת: ראובן הקדיש שלש מאות דינרין, ומסר לידי. וכך אמר ראובן המקדיש: אני נותן שלש מאות דינרין לתלמוד תורה, שיתחלקו פירותיהם בכל שנה ושנה לת"ת. ולא פירש אם: ילקח בהם קרקע, או יתעסק בהם ברבית, או בסחורה, או מה יעשה מהם. ועשאני גזבר עליהם. ועתה, הקרן הנה הוא בידי. ואינני מוצא קרקע מעלה שכר לקנותו, ולהלוותם ברבית ירא אנכי, פן יהיה בהם ההפסד מרובה, לפי הזמן. ולבי אומר לקנות בהם ספר תורה, ולתתו לבית אלהינו. כי אני חושש כי היתה דעת המקדיש נוחה בזה, אילו ידע המקדיש הפרק הזה. או אם מותר להלוותם לקופת הצבור, והם יעלו שכר בכל שנה ושנה לת"ת?

תשובה: כל מה שאדם מקדיש או מפקיד בכל גלילות אלו, ונותן אותם ביד הגזברים, על דעת הגזברים הוא נותן לעשות בו סחורה, או מלוה, מפני שהארץ הלזו בעלת סחורה והלואה. וכל מי שהקדיש בכל גלילותינו, ומסר ביד הגזבר, כך נהגו הגזברים. וכיון שכן, כל מי שראה ראשונים עושין כן, על דעת המנהג עושה, שבדברים אלו אין בהם אלא מקומם ושעתם. על כן, אם רואה אתה להלוותם, או להתעסק בסחורה, או לקנות בהם קרקע, הכל הוא לדעתך, שכן נהגו, וע"ד כן מקדיש כל מקדיש, ומוסר ליד הגזבר. אבל לקנות ספר תורה, איני רואה שהיתה כן דעת המקדיש. ואף על פי שס"ת, הכל עניים אצלו, מ"מ הרי זה צוה לחלק פירותיהם בכל שנה ושנה לת"ת, ואין זה כי אם למי שעומד בבית הספר. ואני הייתי בא בדרך אחרת, שתהא הרשות בידך, עם הסכמת הקהל, לשנותה למצוה אחרת. מאותה שאמרו בערכין (דף ו:): ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת, מותר לשנותה, משתשקע שם בעליה. ואסיק' התם: ואפילו לדבר הרשות. אלא שאין אני רואה כן לרבותינו, אלא בדברים המקודשים לבית הכנסת. מפני שאפילו בית עצמו, רשאין בני העיר למכור, וכ"ש תשמישיו והדברים עתיקים. אך להטיל אותם לקופת הצבור, יותר קרוב בעיני, מפני שמעיקר הדין יראה שאין רבית בכיוצא בזה. דלא אסרה תורה, אלא רבית הבא מלוה למלוה (כמ"ש בב"מ דף סט:), וקרן מעות אלו אין בו בעלים, והגזבר אינו נוטל לעצמו. וקרוב הוא להיות זה כהקדש בדק הבית, שאין בו רבית. וכדאמרינן (בפ' הזהב דף נז:) רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש, דרעהו; כתיב. והכא נמי, ליכא רעהו. דאי משום הגזבר שמלוה ברבית, רבית זה אינו שלו, דא"כ אפי' גזבר בדק הבית כן. ואי משום שכר המלמדים, שמלמדים, את התינוקות, אין עיקר הממון לתינוקות, אלא למי שירצה הגזבר ליתן פירותיהם, שעל דעת הגזבר, הקדיש המקדיש. שאפי' אפוטרופא של יתומים, ג"כ איפשר שאם מלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה, אין בו משום רבית דאורייתא, דאפטרופוס אינו מלוה לעצמו, ואין הריבית בא מלוה לאפוטרופא, והיתומים אינם מלוים. אלא דאסור לעשות כן, ובלוטא דרבנן הם, מפני שאוכלי' מה שאינו שלהם. ושבא להם בצד רבית שאסרה התורה, בפ' איזהו נשך (דף ע). אמר ר' ענן אמר שמואל: מעות של יתומים, מותר להלותם ברבית. א"ל רב נחמן: משום דיתמי נינהו, ספינן להו איסור. יתמי דאכלי דלאו דידהו, ליזלו בתר שבקייהו. מ"מ לכאורה נראה, שאין כאן איסור של תורה. חדא, דהיאך איפשר דטעי בהכי רב ענן. ועוד, היאך אמר ר"נ, בהאי לישנא: דספינן להו איסורא? הו"ל למימר: משום דיתמי נינהו, מלוינן זוזי ברבית דאורייתא, וספינן להו רבית דאורייתא. אלא משום דאכלי רבית, הבא להם מחמת קרן שלהם, לייט להו. אבל כאן, שאין הקרן הממון שלהם, אמאי לא. אלא שלבי נוקפי, אפי' בדבר זה. אלא אם יש בעיר מי שרוצה לקבלם, קרוב לשכר ורחוק להפסד, הוא שאם יפסד הממון, יפסד למקבל, ואם ירויח, יתן מחצה או שליש או רביע.

סימן רנעריכה

שאלת: בית הכנסת שהיתה הקדש, ואח"כ הסכימו הקהל להוציא אותו לחולין. הודיעני: אם יש במקומות טענת חזקה, או לא? ואם יש חזקה, הודיעני אם החזקה היא כשאר החזקות?

תשובה: בית הכנסת שהיא של הקדש, כגון שהקדישו הצבור להיותה בית הכנסת, אפי' כי לא החזיק באחד ממקומותיה שום אדם, אלא זה בא ויושב כאן היום, וחבירו יושב בו מחר, וכן כל אחד בכל אשר בחרו, אם באו הקהל להוציאה לחולין ולמוכרה: אם של כפרים היא, יכולים הרבים למוכרה, ולקנות בדמיה דברים המקודשים יותר. כמו שנז' דיניה בפ' בני העיר (כ"ו). ואם מכרוה ז' טובי העיר, הממונים פרנסים על ענייני הקהלות, ומכרוהו במעמד אנשי העיר, בתנאי שיקחו בדמיה, אפי' שכר, מותר, וכמו שנזכר שם. אבל אם בית הכנסת של כרכים היא, שבאים שם אנשים מעלמא, א"א למוכרה לעולם, מפני שיד הכל שוה בה. ואפי' הרחוקים יש להם חלק בה, ואין הקהל יכולים למכור מה שהוא לרבים, שאינו מכלל קהלם. אלא א"כ יש שם אדם חשוב, כרב אשי. דאתו כ"ע, אדעתא דידיה, ונעשה הוא אפוטרופוס לכל. וכדאמרי' התם (שם (מגילה כ"ו)): בית הכנסת לוקחים תיבה. אמ"ר שמואל בר נחמני אמ"ר יוחנן: ל"ש אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בשל כרכים, כיון דמעלמא אתו, הוייא דרבים, ולא מצי מיזבני. אמ"ר אשי: והאי כנישתא דמתא מחסייא, אף על גב דמעלמא קאתי לה, כיון דאדעתא דידי קאתו לה, אי בעינא מזביננא לה. ואם יחיד הקדישה, איפשר שא"א לצבור למוכרה, ואפי' לכשתמ"ל דאפשר להם למוכרה. ה"מ, דוקא לדבר מצות. אבל לדבר הרשות לא, כענין שאמרו בפ"ק דערכין (דף ו:): ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת.

ולענין מ"ש בשאלת, אם יש למקומות חזקה? אם כל אחד ואחד בירר לו מקום לעצמו, לא קנה, דזו אינה הפקר שיזכה בו כל אחד, כזוכה מן ההפקר. שהיחידים או הקהל כשהקדישה זה, לא הפקיר זה, וזה דבר פשוט. ועוד, שאם אתה אומר כן, א"כ בית הכנסת של כרכים, יכולין הצבור למוכרה, שכל אחד ואחד ימכור חלקו, כקרקע של שותפין. ומ"מ נראה דיש להם חזקה כל דהו, לענין זה, שאם כל אחד בורר לו מקום וישב שם ימים רבים, זה במקום ידוע, וזה במקום ידוע, אסור לזה שבעיר לבא לשבת במקומו של זה, מפני דרכי שלום. ובמה ד"א (דברים אמורים)? שאין בהם קנין גמור, עשאום כקנויים להם, מפני דרכי שלום. וכאותה ששנינו בגיטין בפ' הנזיקין (נ"ט ע"ב): אלו דברים אמרו, מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום מערבין בבית ישן, מפני ד"ש (דרכי שלום). בור הקרוב לאמה, מתמלא ראשון. ומצודות חיה ועוף, יש בהם משום גזל, מפני ד"ש (דרכי שלום). ר' יוסי אומר: גזל גמור. ואוקמינן, בשלא נטל ונתן ביד, ולא קנה אותם קנין גמור, אלא מדבריהם. ואפ"ה, לר' יוסי הוי כגזל גמור, להוציאו בדיינין. ולרבנן, הרי זה גזל מפני ד"ש (דרכי שלום), ואסור לעשות כן, אלא דאין מוצאין בדיינין, וגם זה כאחד מהם.

ולענין חזקה ששאלת, במקומות שנהגו להיות מקומות בבית הכנסת ליחידים, [הוייא להו חזקה] גמורה, למוכרם וליתנם במתנה, ולהוריש אותם לבניהם, כשאר החזקות דכותה. לא שיהא צריך לישב שם יום ולילה, ושלא יהא מפסיק אפילו יום אחד, שלא ישב שם, כחזקת הבתים. לפי שחזקת כל הדברים, היא לפי תשמישם. וכל דמשתמש בו זה, כדרך שהבעלים משתמשים במקומותיהם, הרי זו חזקה. אף על פי שלעתים יוצא לעסקיו, והולך למקום אחר, ופעמים חולה, ופעמים שיש בבית הכנסת אחד משני מקומות על מקריהם, וכל כיוצא בזה. שאם אין אתה אומר כן, אין להם חזקה לעולם, אלא בשטר. וכן הבורות, אין אדם משתמש בהם תדיר (תדיר), אלא בהפסק ובלילות כימים. וכבר כתב בזה הרב העיטור ז"ל, משמו של ר"ת ז"ל. ומ"מ צריך אתה לדעת, שלא כל שעה צריך אדם להביא עידי חזקה. שאילו אחד היה אוכל את השדה, ובא אחר ואמר לו: מה אתה עושה בתוך שדה זו; אין זה המחזיק צריך להשיב כלום, ולא להביא עדים, ששדה זו שלו היא, אלא הרי זה משיב: למה אתה שואלני, ומה לי ולך עד שאשיב? וזו טענה מספקת, עד שיביא התובע עדים שהיתה שלו, או של אבותיו. וזה שהיה אוכלה בא, להוציאה מחזקתו, או מחזקת אבותיו, שקדמוהו. וזה דבר פשוט וברור, ואינו צריך לפנים. ולפיכך, אפילו במקומות דיש להם קנין גמור, במקומות בית הכנסת, הרי הם בחזקתם ושניהם, עד שיביא התובע, שהוא או אבותיו קדמוהו. ומכאן אתה דן לכל, בכל המקומות וזה בנין אב לכל החזקות, ולכל התביעות.

סימן רנאעריכה

שאלת: עשרה מהקהל שלוו מנכרי מעות לצורך ראובן שמעון ולוי, והם עם העשרה, נתחייבו באותו שטר לנכרי. ומתו שלשה אלה, ובא הנכרי ליפרע מן היורשים [והיורשים] אומרים: שלא יפרעו, אלא חלק כחלק עם העשרה. והעשרה מהקהל טוענים: כי לוו אותם לצורך השלשה, שהם חלו פני הקהל שיכנסו עמהם בחוב, כדי שילוה להם הנכרי. ויש להם עדים משאר הקהל, כי הם צוו להשתעבד לנכרי מחמתם. והיורשים אומרים: שאינם יודעים מזה כלום. גם עדים מהקהל שהודו: להם, שהם יוצאים מן הערבות תוך ט"ו ימים, ונפטרו פתאום ביום השני להודאה זאת. הודיעני: אם עדים אלו נוגעין בעדותם, אם לאו? מפני שאם יפרעו את השטר, הם לא יעזרו ולא יפסידו כלום?

תשובה: שורת הדין נ"ל, שהדין עם היתומים. חדא, שהקהל מודים לאלו העשרה, שמחמתם נכנסו ערבים בשטר זה. ובודאי, כל שיפסידו אלו עשרה, ההפסד מוטל על הקהל. והגע עצמך! אם לא ימצא הנכרי ליפרע מאלה השלשה, והוצרכו אלו העשרה לפרוע החוב, אף על פי שהשלה מודים שמחמתם הכניסום, הקהל חייבים עמהם. הלא מכיס הצבור היו פורעים. שאם לא כן, לא נכנסו (אלא) מחמת הקהל, אלא לרצונם וחפצם, שלא מחמת הקהל. וכיון שכן, אפילו עכשיו שאין היורשים מודים להם בכך, והוצרכו העשרה לפרוע, אין ההפסד משתלם מנכסיהם לבד, אלא מנכסי הקהל, שבמצותם נכנסו. ושלוחים של צבור הם, בדבר זה. וא"כ, אף הם אינם מביאים ראיה מאנשי העיר, דנוגעין בעדותם הכא ואפילו אם יפטרו הקהל לעדים אלו, לא עשו ולא כלום. ואינה דומה לאותה שאמרו שם (בפרק חזקת הבתים מ"ג ע"א): וליסתלקו בתרי מינייהו, ולידיינוה. דהתם, היינו טעמא, דכיון שיעידו וידינו, או שלא יעידו ושלא ידינו, אינם מפסידים ולא מרויחים בזה. ויותר מזה, שכל שלא יעידו, הרי אין אנשי העיר ולא הם, מוציאין כלום וכשיסתלקו הם, אין מוציאין לעצמם כלום. נמצא קודם סלוק, כלאחר סלוק. אבל במת קודם, פטור זה, נמצאו העדים אלו מפסידים, ועם עדותם נשמרים מן ההיזק, נמצאו מרויחים בעדותם. ולא הא שאמרו גבי הן הם שלוחיו, הן הם עדיו. השתא דתקון רבנן שבועת היסת, משתבע ומשתבעי כדאי' בר"פ (האיש מקדש מ"ג ע"ב). ולולי ההפרש זה שאמרתי, אטו בשופטני עסקי', כשרואה הלוה הזה. שהוא מפסיד משני צדדים, מה ששלח ביד השלוחים בשבועת השלוחים ומשלם למלוה בשבועת המלוה. אם פקח הוא, פוטר את השלוחים, בין נתנו בין לא נתנו, ויעידו, דעכשיו אין נוגעים בעדות, אלא שאיפשר כמו שאמרתי. ועוד יש לי ראיות על זה, ודי בזו במקום הזה. ועוד יש טענה אחרת ליתומים, שאם היה כן כמו שאומרים הצבור, מ"מ כל שהוא כנגד אלו העשרה, אין השלשה אלו חייבין לעשרה בשטר, אלא כמלוה ע"פ הוא עליהם, ולכשיפרעו לנכרי. וא"כ הרי הוא מלוה ע"פ, ומלוה ע"פ אינה משתלמת מן היורשים, אלא א"כ מת לוה בגו זימניה, או כשחייב מודה, או שמתוהו ומת בשמתיה. ואין כאן אחד מאלו, דזמנו של שטר כבר עבר.

סימן רנבעריכה

ומה ששאלת דעתי, במאי דאמר ריש לקיש: אם הוא ביתומים גדולים, או אפי' בקטנים?

תשובה: דעתי נוטה בזה, כמי שמפרש בכל: בין גדולים בין קטנים. ואין זה מקום אריכות, במה שיש בזה מן הטענות.

סימן רנגעריכה

עוד שאלת: מהו הנקרא קהל קבוע? אם יש בכפר אחד, ג' או ד' בתים, ויש להם שמשים וילידי בית משלימין לעשרה, היקרא קהל קבוע או לא?

תשובה: איני יודע לאיזה ענין אתה שואל. וגם אנכי לא ידעתי, שנזכר בשום מקום, קהל קבוע. וכל מקום שיש עשרה גדולים, נקראים: עדה. בין שיהיו כולם בני בית אחת, בין שיהיו בני בתים הרבה. ע"כ, אי איפשר לי להשיב על זה, עד שאדע דבר אתה שואלני.

סימן רנדעריכה

שאלת: בהא דאמרינן בפרק המדיר (דף עב). תניא: היה ר"מ אומר: כל מי שיודע באשתו שהיא נדרנית, יקניטנה, כדי שתדור ויפר לה. וכתבת בחי': ק"ל למה ליה להקניטה, יפר לה מן הסתם, ויאמר לה: כל נדרים שנדרת עד היום, הרי הם מופרים. כאותה [שנינו] שם בנדרין (דף עב:): כל נדרים שנדרתי עד שלא תבא ברשותי, הרי הן מופרי'. ואני מסתפק בו. הא תינח נדרי עינוי נפש, או שבינו לבינה. אבל נדרין הצריכים חכם, מאי איכא למימר? יקניטנה כדי שתדור כל שתוכל, ואם הם מעין נדרים שהבעל מפר לה יפר, ואם לאו יכריחוה לקיימם, או תתחרט, ויפר לה חכם.

תשובה: איני רואה במה אתה מסתפק בדבר זה. שעל כרחנו, אינו מדבר אלא בדברים שבינו לבינה, ועל עינוי נפש. דאי אנדרין אחרים, אין בידו להכריחה לשאל עליהם. וכ"ש, שהרי אמר: כדי שתדור בפניו, ויפר לה. דאלמא: משום חשש נדרין, שהוא יכול להפר, קאמר. ומה שאמרת: תתחרט, ויפר לה חכם; שלא בהשגחה אמרת, שאין חכם מפר, אלא מתיר. דבעל שאמר בלשון חכם, וחכם שאמר בלשון בעל, לא עשו ולא כלום. ועוד, היך (היאך) אפשר להכריחה שתתחרט, אם היא אינה מתחרטת מרצונה. ואי אפשר להתיר על פי חכם, אלא על ידי הכרחים אי נמי, בחרטה למאן דפסק שפותחין בחרטה. ודוקא בחרטה דמעיקרא, ואם אינה רוצה להתחרט בעיקר הנדר, מה יועיל כי יקניטנה ותדור. ועוד, אורחא דמילתא, דכשהוא מקניטה, אינה נודרת על ענינים אחרים, אלא דברים שיש בינה ובינו, דמשום הקטנתו, חוששת לאסור עצמה בדברים שבינו לבינה, או לענות נפש מפני הקנטתו. וגם רש"י ז"ל, פי': ותדיר בפניו אותו נדר שהיא רגילה בו, וישמענו, ויפר לה ביום שמעו. אמרו לו: אין אדם דר עם נחש [בכפיפה]. דזימנין דלאו אדעתיה להפר, עכ"ל הרב ז"ל, ועיקר.

סימן רנהעריכה

שאלת: באומר: שדה זו שמכרתי לך, לכשאקננה ממך, תקדיש (שמא צ"ל: תקדש) דלא קדשה, (כדאמרינן בנדרים דף פו). אי אמר בלשון קונם, כיון דהקונם חמור מן ההקדש, אי תפיס אי לא תפיס?

תשובה: נראה שאתה סבור, שבלשון קונם אדם יכול להקדיש שדהו, ק"ו מהקדש. ואינו! שאין קונם אלא אסור. כלומר: כאלו אומר: עלי הקדש שאחד האומר לחבירו: קונם נכסי לך; הרי הוא אסור בהנאת נכסיו. וכן, האומר: קונם נכסיך עלי, או פירות אלו עלי; וכיוצא בזה. אבל הנכסים בעצמם, אינן הקדש: לא למזבח, וראוי למזבח, ולא לבדק הבית, מה שאינו ראוי למזבח. ולפיכך, האומר: שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך, תקדוש; דלא קדשה דבעי' דומיא: דכי יקדיש את ביתו. מה ביתו ברשות. ולפי' אמרו (בב"ק דף סט): שאפילו גזל מטלטלין, ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. אבל האומר: קונם שדה זו עלי, לכשאקחנה ממך, אסר בה, לפי שאין זה אלא אסור. ואדם אוסר נכסי חבירו עליו, ואוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם, לכשיבא לעולם.

סימן רנועריכה

שאלת: מי שקנה פירות מחבירו, ונתן לו המעות, ולא משך הפירות, מהו שיאסור אותם? וכי קמבעיא לי, היכא דלא קבעי מוכר למיהדר ביה, מאי? כיון דמדינא לא קנה, לא מצי אסר, א"ד כיון דמעות קונות דבר תורה, מצי אסר?

תשובה: מסתבר דלא מצי אסר, דכל משך לא אוקמוה רבנן ברשותו של לוקח, ודבר שלא בא לעולם הוא לו. דהא אי בעו תרוייהו למיהדר, מצו הדרי בהו. וכל דלא הוי ברשותו מדרבנן, לאו דידיה חשבינן ליה. בין לדברים של דבריהם, וכדתנן בפ' חלון (דף פא): נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום, כדי שיזכה לו בעדו; דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אין זכין לו מעותיו. ואמרינן עלה בגמ': מ"ט דר"א דהא לא משך. וכן באיסור תורה, כגון המקדש בחמץ משש ולמעלה, ואפי' בחיטי קרדנייתא, ואפי' בשעות דרבנן, אינה מקודשת, כדרב גידל אמר רם. ואף על גב דדבר תורה דידיה היא, אפ"ה באיסור ערוה התמורה (החמורה), עשאוה כמקדש בדבר שאינו שלו.

סימן רנזעריכה

שאלת: תנאי דכל נדרי אם מועיל, אפי' בנדר שהודר ברבים, אי לא?

תשובה: לדעת אביי דאמר (בנדרין דף כג:): ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר; לא שנא אפי' הודר ברבים, דהא משום נדרי שגגות אתי (לא) [ליה]. ורבא נמי, לא פליג לאביי בהא, בעיקרא דמלתא; אלא בפי' דמתני'. מדקתני מתני': ובלבד שיהא זכור. והוא מפרש לה, ואמר: תני: ובלבד שלא יהא זכור. ולפיכך פירש רבא, ובלבד שיהא זכור בפיו אותו נדר, כלומר ובלבד שיאמר על דעת ראשונה אני עושה. ולפי' לרבא נמי, אפי' הודר ברבים.

ומיהו לעיקר הענין, אינו לנדרין שכבר עברו. כמו שסברו רבים, ואומרים: כל נדרים שנדרנו. אלא הענין אינו תלוי (אלא) לנדרים שעתידין לידור, ומן הטעם שאמרנו. ועוד אמרו רז"ל: דה"מ, דוקא בשבועות ונדרים שנדר ונשבע לעצמו. אבל מי שהשביעוהו או שהדירו חבירו, אין ביטול זה מועיל לו כלום, שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר, וכמו שמבטל תנאו לגמרי הוא. דהא אסיק', דלאו אדעתא דנפשיה משתבע, כדאי' התם בפ' ד' נדרי' (דף כה). וכן אמרו בתוס': דשבועות של מ', או שמשביעין הקהל, אינן בטלות. ואגב זה אני כותב לפניך, מה שנתחדש לי באותה הלכה, להלכה ולא למעשה. הא דאמרי': ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. ואקשי': אי בשעת הנדר, עקריה לתנאו, וקיימיה לנדרו? וקשי' לי: אמאי עקריה? אדרבה! ע"ד ראשונה הוא נעקר, ואין פיו ולבו שוין, והו"ל כעין נדרי זרוזין, שאע"פ שפיו ולבו שוין, להוציא דבר זה בשפתיו, אפ"ה כיון שאינו נודר על דעת שיתקיים נדרו, הרי הוא בטל. ומיהו בהא איכא לתרץ, דנדרי זרורין לא הוו, אלא במאי דאורחייהו דאינשי למידר, לזרוזא בעלמא. דכיון דאורחייהו דאינשי לומר לזירוזי בעלמא, ולאו בדוקא, הרי הוא כאלו אמר בפירוש, דלא נדר בדוקא, אלא לזרוז בעלמא. ותדע לך, דהא ודאי בעלמא, כל שפיו ולבו שוין להוציא דבר זה בשפתיו, אף על פי שיש בלבו בהפך זה, נדרו קיים, ותנאי שבלבו אינו כלום. דקי"ל דברים שבלב אינן דברים. ועוד, דקי"ל בנדרי זרוזין, דלא חשבינן להו לזרורין, אלא בענין שדרכם של בני אדם לומר כן, לזריז, וכדאי' לקמן.

ואלא מיהו ק"ל, מדאמרי' לעיל בסמוך. כיון דאמר: כל נדר שאני עתיד לידור, הרי הוא בטל, לא שמעי ליה, ולא אתא בהדיה. כלומר דיודע הוא, שאינו נודר בדוקא, שכבר בטלו מעיקרא, ונדרו אינו נדר. אלמא: כל שמבטל נדריו שעתיד לנדור, אף על פי שזוכר תנאו ונודר סתם, נדרו בטל ותנאו קיים. על כן ר"ל להלכה, אבל לא למעשה, שלא נאמרו דברים הללו, אלא בעם הארץ, דחוששין לו. דכיון דהוא זכור תנאו, ולא הזכירו בשעת נדרו, שמא ביטל תנאו. אבל במדיר לחבירו, ועל אותו נדר ממש הוא מקדים ומתנה ומבטלו בפיו, ואומר: כל נדר שאני עתיד להדיר את פלוני, כדי שיעשה עמי כך וכך, הרי הוא בטל, בכענין זה, אין חוששין אפי' בעם הארץ, שהרי יש כאן דברים מפורשים, שהוא מבטל הנדר ההוא בעצמו, ואין פיו ולבו שוין. וה"ה לכל נדר מפורש, שיאמר: כל נדר שאני עתיד לידור לפלוני על דבר כך וכך, הרי הוא בטל, ובלבד שיוציא תנאו בפיו, ולא יסמוך על ביטול הלב לבד. דאין דברים שבלב מבטלים דבר שבפירוש, הוציא בשפתיו ושנתכוין לאמרם כן בשפתיו. אבל לכשהתנה כן בפי' בתחילה, אף על פי שבשעת הנדר לא הזכיר התנאי בשפתיו, לאו דברים שבלב נינהו. ואם תלמיד חכם הוא, בין שזכור בשעת נדרו, בין שאינו זכור, בין בכולל כל נדריו, בין בפורט, נאמן לומר: ע"ד ראשונה נדרתי. אלא שסתמו כאן הדברים, כדאמר [שם (נדרים) כג:]: (בר) רבא לרב הונא בר חיננא: תנא מסתם לה סתומי, ואת דרשת ליה בפרקא. ואי נמי מפני שאין רובן של (בנות ת"ח שאני כן התם) [בני אדם ת"ח, שאני כן סתם] על סמך הרוב. וכמו ששנינו התם, בפרקין דלעיל (ברפ"ב דנדרין דף יג:): הרי את עלי כאמא, פותחין לו פתח ממקום אחר אוקמי' לה התם בגמ', בעם הארץ ע"כ.

סימן רנחעריכה

עוד שאלת. מה שאמרו שם (בסוף פ"ב דנדרים דף כ): עונשין אותו, היכי דמי? כדתניא: מי שנזר ועבר על נזירותו, אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג התר; דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: בד"א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה, די לו בשלושים יום. ופסק הרמב"ם ז"ל בנזירות, כר' יוסי (בפ"ד מה' נזירות הי"ג). ובנדרים לא גילה דעתו. ואמרת: להודיעך דעתי בזה

תשובה: נ"ל דהיינו נזירות, היינו נדרים, שהנדרין נדרים גמורים, כנודר מן הפירות, דמאי שנא!

סימן רנטעריכה

שאלת: מה שנהגו הקהל ללוות אנשים מהם ברבית, מחמת כל הקהל. ואין המלוין יכולים לגבותו משאר הקהל בערכאות שלהם, שום דבר, כי אם מאותם שנתחייבו להם בשטר. ועכשיו, רצו כל הקהל, והתנו לכל מי מהקהל, בין מאותם שנתחייבו בשטר למלוים, בין משאר הקהל, תיפרע מה שיפרע, וינכו לו מהחוב בסך ידוע, אם מותר, אם לאו?

תשובה: איני מוצא בזה שום היתר, לא במה שהנאמנים וקצת מהקהל לווים ברבית, וחוזרין וגובין משאר הקהל, ולא בנכוי זה שאמרתי. כי מעיקר הדין, איני רואה דרך רחב להתיר הנאמנים והלווים, לפי שהם לווים מן הנכרים, ומלוים להקהל, ונמצאו עוברים על בל תשיך. וגדולה מזו שנינו בברייתא (בב"מ ע"א ע"ב): ישראל שלוה מן הנכרי בריבית, ומצאו ישראל אחר, ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך, כדרך שאתה מעלה לו, אסור. ואם העמידו אצל נכרי, מותר. ופירשו לה בגמ': דאפילו העמידו אצל נכרי, דוקא שנטל הנכרי ונתן ביד, או שאמר לו הניחם על גבי הסלע, והפטר.

אלא שאני רואה היתר זה פשוט בכל הקהלות. וגם מורי הרב ז"ל, היה זה בעיניו איסור גמור. אלא ששמעתי משם הרמב"ן ז"ל, ששמע בשם אחד מחכמי נרבונה: שהנאמנים כאפוטרופוסים על הקהל, ולווים ופורעין בשבילם. ואני אומר בזה: ערבך, ערבא צריך. ומי יגד לנו, שאפוטרופוס מותר ללות ברבית, ולפרוע מנכסי יתומים. ולא מצאתי לזה מקום שאוכל לישען עליו ומ"מ לפי טענה זו, נמצאו הנאמנים מותר, ושאר הקהל חייבים לפרוע החובות שלוו הנאמנים, כאלו נשתעבדו בשטר. וכן אותם שחייבים עמהם בשטר החוב. וכיון שכן, כל שאתה אומר: שהקהל חייבים לפרוע, והנאמנים רשאים לנגשם לפרוע הרבית, כשהנאמנים ויתר הקהל מתנין עם שאר מקצת הקהל, שיתנו להם מנה או מאתיים, והם ינכו לו מן החובות, ופורעין למקצת חובות הקהל, או שמוציאין מה שלוקחים מאלו, לשאר צורכי הקהל, הרי אלו לווים מהם, וחוזרין ומלוים לקהל, ועוברין על כל הלאוין. ואלו היה (אלף/ הקהל חייבים לאיש אחד, אלא )שמא צ"ל: היו/ דינרין, ומנכין לאחד מבני הקהל חלקו, ופורעין לזה כל שחייבין לו עכשיו, מותר. דאין רבית מתרבה על אחד מהם, שהרי פורעין את החוב כולו, עכשיו מיד. והרי זה כאלו אמר אחד לחברו, אתה חייב לפלוני מנה, תן לי חמשים, ואפרע עכשיו אותו מנה עליך, דהלואה אין כאן ורביתא אין כאן. אבל אלו שחייבום לשנים או לג', וזה חייב באותם חובות מנה, ומנכין לו אפי' דינר, ולוקחי' אותו מנה פחות דינר, ומוציאים בצורכיהם, או במקצת שאר החובות. הרי זה כאומר: מנה שאתה חייב לפלוני, הלוני חמשין, ואתן לשנה מנה לבעל חובך, ורבית קצוצה אני רואה כאן.

סימן רסעריכה

שאלת: ראובן שצוה את חנוך בנו, והשביעו שלא ילוה ממונו לשום אדם, יתר על סך פלו', כי אם ברשות שמעון ולוי. עכשיו מת שמעון. היוכל חנוך להלוות ברשות לוי לבדו, אי לאו?

תשובה: פלוגתא דר' יאשיה ור' (נתן) [יונתן] היא, (בשבועות כ"ז) בכל מקום שנאמר: פלוני ופלוני; כגון אביו ואמו קלל; אם משמע דוקא שניהם כאחד, או אפי' אחד מהם בפני עצמו. ואנן קי"ל כר' (נתן). [יונתן] דאמר: דמשמע שניהם כאחד, ומשמע כל אחד ואחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, כדרך שפרט לך בכלאים: בשור ובחמור יחדיו. ואף זה, כשהשביעו, לא השביעו אלא שלא ילוה, כי אם ברשות שניהם או ברשות אחד.

סימן רסאעריכה

שאלת: [ראובן] אבד שטר חוב שיש לו על שמעון, ורוצה להחרים כל מי שבא לידו אותו שטר, שיודיע לברורים. ושמעון מוחה ואומר: כבר פרעתיו. ואם תחרימו, יביאני בערכאות של נכריים, ויחייבוני על פי דינם. אבל אם ירצה לקיים, שלא יעמידני בערכאות של נכרים, יחרים. וראובן אומר: אם יתחייב בדיני ישראל מוטב. ואם [לא], אביאנו בערכאות של נכרים. והברורים אומרים: שלא להחרים, הואיל והעיז פניו לומר, שיביאנו בערכאות של נכרים. הדין עם מי?

תשובה: הדין עם שמעון והברורים. ששטר שנפרע, שורת הדין לא לזה ולא לזה, ואין לראובן על שמעון, אלא שבועה היסת, ככופר בכל. ואם יעמידנו בערכאות של נכרים, שלא כדין הוא עושה, וכיון שהוא אומר כן, אינו בדין שיחרים. ואפילו אם החרים, וישנו ביד אחר, כשמצאו לא יחזירנו. ואף אם החזירו, אינו מוחזר, ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל. ויש לנו בזה, ראיה מכרעת.

סימן רסבעריכה

שאלת: על מי שנשא אשה חוץ לעירו, ונתנו לו בנדונייא, אלף דינרין. והוציא מהם קצת ביום חתונתו, ונשבעו כל אחד לפרוע לקהל המס, על כל מה שיש וזה רוצה לפרוע על כל אשר לו, מאותה נדונייא. ויש מי שטוען: שהוא חייב לפרוע על כל האלף דינרין שנתנו לו, שכולם היו משועבדים לקהל. הדין עם מי?

תשובה: אני כבר השבתי לך הנה, מפה אל פה, שהדין עם החתן, לפי שהקהל אין פורעין עכשיו, לפי מה שהיה להם, אלא לפי מה שיש להם עתה. ומה נשתנה זה מחמיו. ואלו היו המעות ביד חמיו עדין, והוציא מהם כמו שהוציא זה, הרי לא היה מתחייב, אלא מה שנשאר לו, ולא על מה שהיה לו מתחילה, ולא יגרע דינו של זה, להוסיף על מה שיש לו זה נ"ל, ונהוג עוד בינינו, ולא ערער אדם בכך.

סימן רסגעריכה

שאלת: ראובן דר באושק"ה, והושיב חנוני בסרקוסט"א. והחנוני, דירתו הוא בסרקוסט"א. ועכשיו, טוענין הקהל, שיש לראובן לפרוע עמהם מס על אותו ממון שיש לו שם בחנות בסרקוסט"א, והקהל (שמא צ"ל: וקהל) אושאק"ה טוענין שיש לו לפרוע עמהם, כי עמהם מקום דירת ראובן. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: דיני המס בכל מקום ומקום, מחולקים הם עכשיו; ובכל, הולך אחר המנהג בכל אלו. אבל שורת הדין מש"ק, שהדין עם קהל סרקוסט"ה, לפי שאין אדם פורע מס לפי נפשות, אלא לפי ממון, ומקום ששם הממון שם חיובו, כיון שעסקו קבוע שם. ולא הוי כאלו שהולכים לכפרים, ומלוים שם, ונפרעין, ומחזירין הממון עמהם למקומם. ואפילו בענין זה, אנשי המקום שהוא נושא ונותן שם, יכולים לעכב על ידו, שלא יתעסק שם בממונו, אלא א"כ יפרע עמהם המס, מפני שהוא ממעט בהרוחתם. דמה שהוא מרויח, היו מרויחים הם. וכדאמרי' בפרק לא יחפור (כ"א:). א"ר הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי, מעכב. ואי שייך בכרגא, לא מצי מעכב. וכדאמרי' התם, בעובדא דעמוראי ואתלויי.

סימן רסדעריכה

שאלת: שטוענת רחל, ואומרת: שמכה אותה בעלה יום יום. ותבעה אותו לדין, שישבע שלא יוסיף עוד להכותה. והבעל משיב: שאין להשביעו על כך, וכי מעולם לא הכה אותה בלא טענה. הדין עם מי?

תשובה: אין מקום להשביעו, אפילו על לשעבר, לפי שהוא כפירת דברים, וכ"ש שאין להשביעו לעתיד. אכן כתבו הגאונים ז"ל בתשובותיהם, על כיוצא בזה, שמפייסים אותה פעם ושתים, ואם חוזרת להתרעם, מושיבין ביניהם נאמן איש או אשה. ואם אי אפשר, מחרימין סתם על מי שיעשה כן. והדבר הזה, וכיוצא בו, מסור לפי ראות עיני הדיינין, כפי המקום וכפי השעה וכפי האנשים, וכן אנו נוהגין בארצנו, ע"פ גדולים ורבנים מרבני צרפת ז"ל.

סימן רסהעריכה

שאלת: ראובן שהיה חולה, וצוה על נכסיו, ואמר לחבירו: כיצד הוא רוצה לחלק נכסיו. ומתוך דבריו, אמר: שרוצה להקדיש שני ספרי תורה. ואמר לו, שילך לסופר, ויכתוב לשון הצואה, והוא לא קבע זמן להשלמת מלאכת הספרים. והסופר קבע זמן ב' שנים, בלשון הצואה. וכשקרא הסופר זה בפניו, ואמר זמן מועט הוא ב' שנים, די שיעשו תוך ה' שנים. והסופר שכחו, ולא תקן שום דבר בלשון צואה. אם נלך אחר הזמן הכתוב בצואה, או נלך אחר גילוי דעתו, שאמר שדי לו שיעשו תוך חמש שנים?

תשובה: לעולם הולכין אחר דבריו האחרונים, ואחר גילוי דעתו, שאפי' קבע זמן מתחילה שתי שנים, יכול הוא לחזור בו ולומר ה' שנים. וכלן שאתם יודעים האמת, שכן אמר, הולכין אחר דבריו, ואחר גילוי דעתו.

סימן רסועריכה

(עיין בסימן הקודם) עוד שאלתם, ואמרתם, שהוא אמר: ויהיו אותם הספרים הנזכרים, כספר תורה שהקדיש ראובן. ונסתפקתם, אם דמיון זה הוא במשקל העטרה, ובנוי הספר, או בשווי הדמים?

תשובה: דמיונות הרבה באו בהרבה עניינים. לעתים באים בשויי המינים, כמו אשר יעשה כמוה להריח בה. ויש בדמיון הצורה, בגובה ברוחב באורך, כמו לא יעשה בית כנגד בית, היכל כנגד היכל. ויש בצורת חלקיו, באלו שלא יעשה מנורה כנגד מנורה, אבל עושה אותה בת ששה או בת שבעה ושמונה. והכל לפי ענינו. וכאן יראה, רצה לעשות אותה בנוי והדר בעיניהם, כמו ס"ת בכתיבה נאה, ונויין ותפוחים וקשוטי הסופרים, באותו ספר. ולזה יראה שיתכן שיאמר עליו, ויזכרו אותו לטובה, שהוא עשה שנים, כאחד שעשה פלוני.

סימן רסזעריכה

שאלת: שכיב מרע שאמר: הרי הוא מניח מנכסיו מנה לכת הקברים, והם יתעסקו ויחלקו פירותיו, מידי שנה בשנה, בביתו. והבן מסר המנה לברורי כת הקברים. וברורי הכת הנז', חולקים עד עתה הפירות בביתו. ולזמן, ראה אותו הבן שנכסי אותו הכת, מתמעטים והולכין. ותובע מאותו הכת, שיבא המנה לידו, שהוא ג"כ מיחידי אותו כת, ויקבלם באחריות, כדי שלא יאבד הממון. והבן עשיר, ואומר לקבלם באחריות. והברורים טוענין: שאין להם למוסרו לו, לפי שהאב ציוה למסור אותו ממון לאותו כת, ולא ליורשו. והבן טוען: דכיון שהוא מאותו כת, ורוצה להבטיח לחלק הפירות בכל שנה, יש להם לעשות כן, כיון שהממון חסר בכל יום. והאב ציוה שלא ילוו אותו ליתר ממאמר השר, כדי שלא יאבד. הדין עם מי?

תשובה: נראין לי דברי הבן נכונים, שאע"פ שצוה האב שיתעסקו בו אותו הכת, אין הבן יוצא מכלל אותו הכת, כיון דהוא מהם. ואם הכת מפסידים הממון, מן הדין כל אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה. לא שנא אפוטרופוס שמנוהו ב"ד, ולא שנא אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים. ואם הבן אמיד, ורוצה עוד להבטיח הממון, ולחלק הפירות בכל שנה כמו שצוה האב, לו שומעים, ובלבד שיחלקו הפירות בזמניהם, לדעת ברורי הקברים.

סימן רסחעריכה

(עיין בסימן הקודם) שאלת: אם ברורי אותו הכת טוענין: שכל אותו ממון נאבד; והמתעסק בממון אותו כת ההיא, זה ימים רבים, ועדיין הוא מתעסק. והבן אומר: שטר פלוני ופלוני, הוא מאותו ממון שהניח פלוני. וברורי הכת ההיא, מכחישים אותו. היש לסמוך על דברי המתעסק, בלא שבועה, או לא?

תשובה: אותו שמתעסק בממון, ושנתעסק בו, נאמן. דכל נפקד נאמן בלא שבועה, דכל נפקד שליש הוא, וכל שליש נאמן בלא שבועה, ואפי' בלי שום מיגו. וכדאיתא בפ' זה בורר, בעובדא דשטרא דנפק בבי דינא דרב נחמן, ואמר: ידענא ביה דפריעא הוא.

סימן רסטעריכה

שאלת: המקדיש שדה לעניים, שיחלקו הפירות לעניים בכל שנה ושנה, ורוצים הצבור לשנותה, ולהוציא הפירות לדברים אחרים, מהו?

תשובה: אין רשות בידם, ואפי' הסכימו בם ז' טובי העיר, במעמד אנשי העיר. שכיון דזה ציוה שיחלקו מהפירות לעניים, גילה דעתו שרוצה שלא ישנו בזה כלל. ואינו דומה, למה שאמרת: ורשאין לעשות תמחוי קופה, ולשנות לכל מה שירצו. דהתם מיירי בצדקה, שהיא נגבית בכל יום. וכל הנותן, על דעת הגבאים הוא נותן, והגבאין גובים לפרנס את העניים ליום או יומים, כדי ספוקם. ואם יצטרכו יותר, יחזרו ויגבו. וה"ה למה ששנינו (בערכין ו ע"ב): מי שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת, משנשתקע שם בעליה מותר. דהתם דוקא, כשיספיק לבית הכנסת יותר מזה. אבל בזמן שאין הצבור מספיקים צורכי ענייהם לגמרי, ואינן ממלאין חסרונם, ועמד היחיד והקדיש לעניים, ולהוסיף על קצבתם, אין ספק שאין הרשות ביד הצבור לשנות ההקדש זה, לדברים אחרים. ואם עשו כן, גוזלין את העניים. וזהו ששנינו (בשקלים סוף פ"ב): מותר עניים, לעניים. מותר עני, לאותו עני. מותר שבויים, לשבויים. מותר שבוי, לאותו שבוי. וכזה כתבו גדולי האחרונים ז"ל.

סימן ערעריכה

שאלת: ראובן דר באנטוכי"א, ופורע מס מכל אשר לו שם באנטוכי"א. וקהל בבל עשו תקנה ביניהם, על ענייני המס. ובכלל פרטי התקנה, פרט אחד זה נוסחו: כל מי שיודע לו קרקע, או מטלטלין בעירם, אף על פי שהוא דר בעיר אחרת, שיפרע עמהם על אותו ממון, כשאר פורעי המס אשר בבבל. עוד פרט אחר, וזה נוסחו: וכל מי שידע לאחד שאינו מבני עירנו, קרקע או מטלטלין בכאן בבבל, שיודיע זה למיקדמין, ויפרע עליו מס בעליו, ויפרע זה אותו שהוא אצלו קרקע. וראובן זה הדר באנטוכי"א, היה לו חוב על המלך המולך באנטוכי"א ובבל. והיה למלך גזבר יהודי בבבל, וצוה לו המלך שיפרע אותו החוב לראובן הנזכר, וזה היה אחר אותה התקנה שעשו קהל בבל. והגזבר ההוא, עשה לו שטר חוב לראובן הנז', מאותו חוב. והגזבר הנז' אינו מחוויב במס בבבל, ואינו בכלל תקנותיהם, כי בפירוש הוציאוהו מתקנותיהם. ועוד התנו באותה תקנה, ענין אחר. וזה נוסחו: כל בר ישראל מפורעי המס, אשר יעבור בשום דבר ממה שכתוב בתקנה, יהא עבריין על החרם, ויתן וישלם קנס כך וכך. ועכשיו ידעו הקהל באותו חוב, שהתחייב הגזבר לראובן, ומבקשים ממנו המס מזמן השטר. והנה רוצים לקנוס אותו בקנס התקנה, מפני שלא פרע עמהם. וראובן זה טוען: שאינו מבני עירם, ולא היה בתקנתם לעולם, והרי הוא פורע מס באנטוכי"א, מקום דירתו, על כל אשר לו, ובפרט על חוב זה. וקהל אנטוכי"א החרימו על כל הדרים עמהם, לפרוע מס על כל אשר לו בשום מקום. ואין לקהל בכל (נראה שצ"ל: בבל) לחייב שום אדם, שהוא בן קהלה אחרת. ועוד, כי אין לו שום קרקע ולא שום מטלטלי בעיר. כי אותו חוב אשר נשאר לו שם ביד הגזבר, לא נשאר לו, כי אם מפני שהגזבר אלם, ולא יכול להוציאו מידו. ועוד טוען על הקנס ועל החרם, שאינו מחוייב בכך, עד שיצא הדין לאמיתו. אם הוא חייב לפרוע עמהם מס, אם לאו. ומאותו היום שיודע: הדין עם מי ואילך. עוד יש טענות רבות בנוסח שאלתך, ולא כתבתי אלא קצרן של טענות, שאני רואה שעיקר הענין סובב עליו.

תשובה: הנהגות המסים בכל מקום, איני רואה בקהלות שינהגו על דרך אחד. לפי שאין ההנהגות להם בנויות על קו הדין, המחוייב מדין התלמוד. שאלו כן, היתה מדה אחת לכל הקהלות, כמו שיש להם בשאר משפטי התורה. וכמו שביארו ז"ל בכיוצא באלו, ואמרו בפ"ק של בבא בתרא (ז ע"ב): כופין בני החצר זה את זה, בכך וכך. כופין בני המבוי זה את זה, בכך וכך. ואמרו: מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו בכך וכך. אלא שבעניני המסים ותשחורת, הוצרכו הקהלות להיות שותפין כל קהל וקהל לאנשיו, ולשים תחומין לשותפין. לפי שהמלך מבקש דרך כלל, ולא דרך פרט. ויכולין הם, אחר שיסכימו רוב כל קהלה וקהלה. וכמו שאמרו: מתנין בני העיר ולהסיע על קצתם. ואפי' בני אומנות אחד, אם הסכימו כולם יכולים הם להתנות ביניהם, ולקנוס העובר. כעובדא דטבחי דאתני בהדדי: דכל מאן דעביד ביומא דחבריה, ליקרוע למשכיה. וכיוצא בזה. אף על פי שאין הדין כן ממילא, אלא מדין התנאין. ולפיכך איני יכול לחתוך את הדין בזה, ובכיוצא בזה, באחד מדיני התורה, והתלמוד הערוך בידינו. ומ"מ טענות ראובן נ"ל יפות. שאי איפשר לממון אחד, לפרוע מס בשני מקומות. וכיון שכן, נראה למי דומה, שחייב זה לפרוע. ורואין אנו, שראוי לפרוע עם בני מקומו, מקום שהוא יושב שם. והגע עצמך! שני תחומי מס שנבלעין זה בתוך זה. כגון שיש בין בבל ואנטוכי"א, כעשר פרסאות. ומיצעו ביניהם את התחום. בני כפרים המובלעין בתוך החמש פרסאות הסמוכות לבבל, פורעין לבבל. והמובלעים תוך ה' פרסאות הסמוכות לאנטוכי"א, פורעין מס עם אנטוכי"א. והדבר הנהוג לקהלות, שאנשי אנטוכי"א מלוים לכותים השכונים במקומות הסמוכות לבבל, ובני בבל מלוים לכותים הדרים במקומות הסמוכים לאנטוכי"א. התאמר: שיפרעו אנשי בבל מס באנטוכי"א, על כל חוב שיש להם, על שום כותי השוכן בתוך תחום מס אנטוכי"א. א"כ נתבלבלה כל הארץ, היום יפרע כאן על חוב זה, וכשיגבה יסתלק. ולמחר כשיחזור וילוה דינר לאחד, מאנשי אותו תחום, יתחייב, ואין לדבר לא סוף ולא קצבה! אבל באמת, אם היה לאחד עסק קבוע, מופקד ביד אחד מאנשי אותו המקום, או שהוא בא לקיצין ומתעסק שם בקבע, גובה וחוזר ומלוה, זה מתחייב לפרוע מס עם אנשי המקום שקבע שם עסקיו. ולא מדין התורה, אלא שאנשי המקום יכולים לעכב על ידו, שלא יתעסק בתחומם, כדי שלא ימעט להם הריוח. לפי שהמלך, כמתנה עם מי שפורע שם חלק המלך, שירויחו בריוח מקומם בסחורה, ובשאר רוחים, ולא אדם אחר. וכמו שאמרו פ"ב דב"ב כ"ב: הנהו עמוראי, דאייתיהו עמרא לפום נהרא. אתו בני מתא, וקא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרב כהנא. אמר להו: דינא הוא, דמעכבי עלייכו. אמרו ליה: אית לן אשראי במתא. אמר להו: זילו זבינו שעור חיותייכו, עד דעקריתו לאשראי דידכו, ואזליתו. אבל ראובן זה, שאין לו בארצכם כלום, אלא שהמלך ציוה לגזבר שיפרע לו כך וכך בשבילו, ומממון המלך, מדין התלמוד, איני רואה כן. והגע עצמך! אילו ציוה המלך לגזברו, שיפרע לו מן המכס כך וכך, ובא זה וקבלם בבבל, ליטול מזה בידו אחת, ולפרוע בידו אחרת למס בבל. ואף זה כיוצא בו, שאע"פ שאינו נפרע מיד, אינו מחמת שהוא עושה עסקיו שם, אלא שלא רצה המלך או גזברו ליפרוע לו מיד. ובשביל שהוא מפסיד יותר, ממי שהוא נפרע מיד, יפסיד עוד יותר, שיפרע המס. גם על ענין הקנס, נ"ל טענות ראובן. אם זה מדין התורה פטור, מאין יודע שהוא מתחייב בדינם. אין זה לוקה בממונו, ומשלם קנס על שעמד וצווח.

סימן רעאעריכה

שאלת: מי שיש לו חטטין בבית השחי ובבית הערוה, ומצטער מחמת השער, ואם יעבירנו, רפואה קרובא לבא, מהו להעבירו?

תשובה: מסתברא שהוא מותר, דאינו אלא מדרבנן, ובמקום הצריך, ושצריך לרפואה, לא אסרו (בנזיר נ"ט ע"א). דהא בעא מיניה רב מר' חייא. מהו (להקל) [לגלח]? אמר לו: אסור. אמר לו רב: והא קא גדול, וקא מצטער. אמ"ל בר פחתי: (גדול) גבול יש, כל זמן שהוא גדל, נושר אלמא: אי לאו דנושר, מצטער מותר. וכאן, שער שאינו נושר, מצטער וצריך לרפואה מותר. ועוד, שאין העושה זה אלא משום רפואה, ואין בו משום תקון כתקוני איתתא.

סימן ערבעריכה

גם מה שאמרת: אם ילך אדם אחד כנגד הרב או השופט, אם יענש אותו, אם לא יקח שופט אחר. לא ידעתי, במה הולך כנגדו, על כן איני משיב על זה, עד שאדע במה.

סימן רעגעריכה

שאלת: הקהל שכרו לראובן לדרוש להם ברבים, ופסקו לתת לו מנה בכל שנה ושנה, והממונים על צרכי הקהל עשו לו שטר הודאה. לאחר זמן, שהיו חייבים לו ג' מנים מן הזמן שעבר, ושיפרע לו הנאמנים שיעמדו שנה הבאה, עם אותם ג' מנים. ועתה הוציא ראובן שטרו, ותובע הג' מנים. ועוד תובע מנה אחר על פה, משכירותו. ויש מן הנאמנים טוענין: שנפרע. ורוצים להביא עדים מאנשי העיר. וראובן טוען: דאין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. הודיענו: הדין עם מי?

תשובה: שורת הדין הוא, דאין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, לא לחיוב ולא לפטור, דנוגעין בעדותם הם, אלא א"כ פרעו אותם העדים חלקם. וכדאמרי' בפ' חזקת הבתים (דף מג ע"א): ולסתלקו בתרי מינייהו, ולדיינוה. וכן, שלא יהא להם קרובים פסולין להם לעדות. אלא שאני רואה לכל צורכי צבור וצבור, בכל מקום, בכל ענייניהם נוהגין לדון ע"י אנשי אותה העיר. שאם לא כן, לא מוצאין ידיהם ורגליהם לכל צרכיהם. ועוד, שאף ראובן זה אינו בא מן הדומה, אלא בשטר שעדיו הם מאנשי אותה העיר. וא"כ חזרו, הוא והנאמנים שוים הם

סימן רעדעריכה

(עיין בסימן הקודם) שאלת: אם יש להם עדים שפרעו, אם משביעי' לראובן שלא נפרע, וכאותה שאמרו בפ' שבועת הדיינים (מ"א ע"א). (רב פפא אומר לא) [אמר ר"פ וכו', ואי אמר: אשתבעי לי; משבעינן ליה]. ואם משביעין אותו, איזו שבועה משביעין אותו, הסת או כעין של תורה?

תשובה: הא ודאי, אם לא טענו, אין משביעין אותו. אבל אם טענו, משביעין. כדאמרי' התם בפ' שבועת הדייני' (שם (מ"א)), גבי ההיא דרב פפא. ושבוע', כשבועת המשנה, שהיא בנקיטת חפץ, כשל תורה משביעין אותו. ותדע, דהא מתמהי' על ההיא דר"פ: ומאי שנא מפוגם שטרו? דאלמא דהא דרב פפא, בשבוע' פוגם שטרו הוא.

סימן ערהעריכה

עוד שאלת: על שבועת שמעון, הבאה על טענת ראובן, להכחיש עד אחד, דמעידו. אם תועיל לפוטרו מן הטענה, אף אם יוצא הלה עד אחד, אחרי המסכימים לדברי חבירו?

תשובה: דברי שאלה זאת, לא נתבררו לי. שאם הכוונה לומר דראובן תבע משמעון מנה; ושמעון כפר בכל, ואומר: לא היו דברים מעולם; ועד אחד מעידו: שהלוהו, ונתחייב שבועה על פי אותו העד, וקודם שנשבע, הביא עד אחר, שהעיד כדברי הראשון. אף על פי שלא העידו בבת אחת, הא קי"ל דשומעין דבריו של זה היום, וכשיבא אחר, שומעין דבריו, ויצטרף עם הראשון. ואם הכוונה לומר: שנשבע ע"פ העד הראשון, ואחר השבועה בא השני, והעיד כדברי הראשון, הא קי"ל דחייב, ואין השבועה פוטרתו. דלא קי"ל כר' יוחנן דאמר (בב"ק ק"ו עא): ולקח בעליו, ולא ישלם. כיון שלקח בעליו השבועה, לא ישלם. ואיפסיקא הלכתא בהדיא, שם בגמ' דלית הלכתא כוותיה.

סימן רעועריכה

שאלת: בפ' הבא על יבמתו (דף סד ע"ב), שנינו. נשואין ומלקיות, כר'. ועיינתי בדברי הר"ם במז"ל, בס' שופטים (בה' סנהדרין), בפי"ח (ה"ד), וז"ל: מי שלקה בב"ד על איסור כרת, ולקה פעם שניה על אותו כרת עצמו, כגון שאכל חלב, ולקה עליו, ואכל חלב בשניה, ולקה עליו. אם אכל פעם שלישית, אין מלקין אותו, אלא מכניסין אותו לכיפה עכ"ל. ותמהני על לשונו. שאין זה תרי זמני, אלא תלתא זימני. ובנשואין נמי אמרי': נשאת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא. וכן נמי לגבי מילה. הודיעני מנא ליה הא ע"כ?

תשובה: דברי הרב נכונים הם. ודע, דבתרי זימני הויא חזקה, שלא לעשות אותו מעשה אחר שנתחזק שני פעמים. כגון: שנשאת שתי פעמים ומתו, שוב אינה נשאת לשלישי. וכן במילה, אם מתו השנים, אין מלין את השלישי, עד שיפול בו דמו. אבל לעונשן בשניה, אינו נענש. ותדע לך, דבשור המועד, דבתלתא זימני אין עונשין בשלישית עצמה, לשלם נזק שלם. וטעם זה מפורש בפ' חזקת הבתים (דף כח ע"א). דגרסי' התם. אמ"ר יוחנן: שמעתי מהולכי אושא, שהיו אומרים: מנין לחזקה שהיא שלש שנים? משור המועד. שור המועד, כיון דנגח ג' נגיחות, נפק ליה מחזקת תם, וקם בחזקת מועד. ה"נ כיון דאכלה ג' שנים, נפק ליה מרשות מוכר, וקאי ברשות לוקח. ואקשי': אימא שור מועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב, הכא נמי עד שנה הד' לא קמה ברשותיה? ופרקי': הכי השתא! התם, כי נגח ג' נגיחות, הוי מועד. אידך, כי לא נגח, מאי משלם. הכא, כיון דאכלה ג' שנין, קמה ליה ברשותיה. הנה זה טעם מבואר. ומיהו מפורש הוא בגמ', כדברי הרב ז"ל, דגרסי' התם: מי שעבר עבירה שיש בה מלקות בפעם ראשונה ושניה, מלקין אותו. שלישית, מכניסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר: אף בשלישית מלקי' אותו, ברביעית מכניסין אותו. מאי לאו, דבעי' מלקיות מחזיקות, ובפלוגתא דר' ורשב"ג קמיפלגי, כדאי' התם בפ' ואלו הן הנשרפין (דף פא ע"ב). אלמא: אפי' לרבי, מלקי' אותו שתי פעמים, ועד השלישית, אין מכניסין אותו לכיפה. הנה זה מבואר

סימן רעזעריכה

עמדתי על נוסח התקנה שתקנו הקהל, על ענין העמדת התיבה, והנהגת הנשבעים, ואשר חזקו תקנתם בחרם ובקנס, אשר הוציאו מכלל זה אנשים ידועים ומוכתבים בכתב התקנה. ועכשיו נתרצו האנשים המוצאים מכלל התקנה, לחזור ולפרוע מס הקהל. אלא שאינם רוצים לנהג בשבועות ההנהגת הקהל, לישבע בבית הכנסת. וראיתי שנסתפק לכם: אם אפשר להקל מעליהם, מחמת החרם והקנס. ושאלתם, לעמוד על דעתי. ואני עמדתי על כל פרקי התקנה, וראיתי שבכל פרק ופרק מכל פרקי התקנה, הוציאו המותנים מן הכלל, וכן הוציאו אותם מכללם בפרקי הנשבעים. ועל כן, איני רואה בזה שום חשש, אלא הם מוצאים לגמרי מכלל כל התנאים הבאים בפרקי התקנה, ואיני יודע שיש בידכם שום טענה שנסתפק לכם עליה, דבר זה. ואולי גרם להם הספק, מה שבא בפרק מפרקי התקנה: דכל בר ישראל ובת ישראל, שיבא או שבא לעיר הזאת חדש, קודם הציב התיבה בקהל להטיל בה, שישבע ויטול בתיבה כשאר פורעי המס בכאן. ונסתפק לכם, אולי אלו שבאו עכשיו להשתתף עם הצבור במס, חשובים כאנשים חדשים שבאו כאן. ואינו כן, שלא נאמרו דברים הללו, אלא על אנשים נכרים, שבאו מחוץ לעיר. אבל האנשים המותנים, מוצאים מכלל פרקי התקנה לגמרי.

סימן רעחעריכה

גם מה ששאלתם: אם יסכימו רוב הקהל בהסכמה זו, שיקלו על המותנים, וימחו המיעוט. אם יערב בהסכמת הרוב מזאת המיעוט, אם לאו

אם מחמת חיוב השבועה והקנס אתם אומרים, כבר אמרנו ששבועה אין כאן וקנס אין כאן. ובמקום שאין שבועה וקנס כלל, אין מקום לשאלה.

סימן רעטעריכה

שאלת: דעת הקהל הסכימו ותקנו: שלא יהא אחד מהם, ומן הנלוים אליהם, פטור מעול המס, עד חמשים שנים; והסכימו על זה. וז"ל החרם והתקנה: הסכימו כל הקהל יצ"ו בכאן, בהסכמה אחת לבאפדילי"טאט (שלבא פדיליטא"ט: ז"א עם נאמנות) השר. והיתה עצת כולם, מבלי חולק, שלא יהא יהודי ולא יהודית פטור בסרקסט"ה ממסי השר, והוצאותיו, עד זמן פלוני. ולא יהודי ולא יהודית פטור בסרקסט"ה, ממסי, שיוכל לפרוע. וממי שיש לו שום דבר בסרקסט"ה, שלא יקצבו עליו וכל קניניו בכל פנקס, פסקא שיעשו מוקדמים במקצת הקהל, על המנהג. ולא יהא רשות לשום יהודי או יהודית בסרקסט"ה, בחותם ממסי השר. ולא להביא ראיה מחותם שהיה אצלו, קודם לכן. ולא יבקש זה, מיום זה והלאה וכו'. וכל מי שיזיד, יהודי או יהודית, בסרקסט"ה, ויפטר או יבקש עזר משום אדם מאומות העולם, או ימרה מפרעון ששמו והקציבו עליו ועל נכסיו, בכל פנקס פסקא, כפי מה שיסכימו הקהל, כפנקס תנאי הפוסקים, שיהיה מנודה עד שיפרע וכל מה שיושם עליו, לגבאי המס. ובתוך זמן התקנה זו, העמידו הקהל על לאה ובניה פוסקים, ופסקום לכל ימי חייהם, ונתחסדו עמהם הקהל שלא לעלות קצבתם, אלא על צד ידוע. ועשו להם שטר, והחרימו ונדו על כך. וז"ל שטר החסד, שנתחסדו עמהם הקהל: לפי שיצא דבר שלטון מלפני השר, בענין פרעון מס לאה אלמנת פלוני ושני בניה, והשגיח בענינם כדי להסיר הקנאה ולדחות המריבות, ציוה השר שיבררו הקהל בסרקסט"ה, שלשה פוסקים להניח שמם במס הקצוב על כל פורעי המס בסרקסט"ה. ולהתמיד הפרעון על כל מה שירשמו אותם, אלה הפוסקים, כל ימי חייהם. ולפי היותם ראויים לזה אצל הקהל, להשתדלותם, וטורחם בעבורם, הסכימה עצת המוקדמים, וכל הקהל מבלי חולק בהם, והקדימו ג' פוסקים לפסוק שמם במס. והפוסקים הנז', פלוני ופלוני. ונשבעו אלה הפוסקים הנזכר (נזכרים), בתורה בנקיטת חפץ, לפסוק שמם במס. והפוסקים הנז', שמו האלמנה ובניה הנז', באין משוא פנים, או נטירת איבה, אלא כפי מה שיראום להם מן השמים. והפוסקים הנז' פסקו שמם, בכך וכך, בכל המס הקצוב. כלו' בעשרת אלפים דינרים, או שאר תביעות, כמו שכתוב בחותם הנזכר, שהוא תחת ידם בזה הענין. וקבלו המוקדמין וכל הקהל, להנהיג הפסק הזה ולהתמיד עליו, כל ימי חייהם, מבלי שיהא רשות לקהל זה ולא ליחידים מהם, לפסוק שמם עוד בשום פנקס, שום העתידות, בשום פנים. וכמו כן הסכימו הקהל והמוקדמין, שאם יפחתו להם שום מן העשרת אלפים, שיפחת משמם כפי הפחת. ואם ח"ו יוסיפו המס קבוע, יוסיפו הם על זה הדרך, בלי שיהא רשות לכלל הקהל, ולא לפרט מהם, להפר דבר מן החיובים האלה הנז', ולא לענין מעניניהם. לא עם השר, ולא עם אחד מפקידיו. ולא יהיה להם רשות גם כן, לא בכלל ולא בפרט, לקבוע אותם, לא בדייני ישראל ולא בדייני אומות העולם. ולא להביא ראיה מתקנה, ולא מקבלה שקבלו עליהם קודם לזה השטר. ומי שיזיד ויחלוק בדבר מכל הכתוב למעלה, שיפרע קנס מאתיים זהובים, ויהיה מנודה לכל הקהל. ועתה, עוררו עליהם הקהל, ומנו מורשה לתבוע אותם, ותבע אותם המורשה על מה שכבר עבר, ועל העתיד. טענו האלמנה ובניה: שיש לקהל להתמיד להם הפסקא כל ימי חייהם, ככתוב בשטרם. השיב המורשה: שא"א, מפני שכבר קדם שבועה וחרם להקהל במניעת זה, ושכבר החרימו ונדו שלא יבקש שום יהודי או יהודית עזר משום אדם בזה. וכל מה שנעשה אחרי אותו החרם, הכל בטל, לפי שאין שבועה חלה על השבועה. ועוד, שהתוספת והגרעון הכתוב בחותם, אינו על תוספת וגרעון המס, אלא על תוספת וגרעון ממון האלמנה ובניה הנזכר. וכל זמן שיטענו הקהל, שנתרבה ממונם, יכולים להקדים להם פוסקים והברורים, שזו התוספת והגרעון אינו ביכולתם. שכל מה שעשו הקהל, תלוי במה שבא בחותם השר. ואין בחותם תוספת וגרעון, אלא על ממונם לא על המס. השיבו האלמנה ובניה: שאין זה כנגד החרם, מפני שכתוב באותו החרם: שלבאפדילי"טאט (שלבא פדיליטא"ט: ז"א עם נאמנות). על כן, השבועות הקודמות בטלות, אחר אשר צוה השר, ואפילו לדברי המורשה כבר עבר זמן התקנה הישנה, וחלה השבועה באחרונה.

ועוד, שהקהל נתחסדו עמנו. ועוד, כי ענין התקנה הישנה שלא יפטור אדם עצמו. ואנחנו לא פטרנו עצמנו, אלא הקהל ובררו הברורים, ופסקו כל אשר לנו, ופרענו בלי מרד. ובזה ארכו הטענות בין האלמנה והמורשה, כאשר אתה מראה מתוך פנקס הטענות, אשר אנחנו שולחים אליך. וגם הפסק שפסקו הדיינים. תודיענו: הדין עם מי? ואם פסקו הדיינים כראוי, אם לאו.

תשובה: עמדנו על טענות לאה, וטענות ראובן מורשה הקהל קדו ש שכנגדם. גם עמדתי על שטר התקנה הישנה, ועל שטר שעשו הקהל ללאה ובניה הנזכר, ועמדתי על פסק דין שפסקו הב"ד ביניהם, ודקדקתי בכל זה כפי מה שהראוני מן השמים. ואני רואה טענות לאה, ראויות ונכוחות. ואיני רואה בכל טענות ראובן שכנגדם, דבר ראוי לחייב לאה ובניה מן הדין. לא במה שטען ששטר לאה בטל מצד התקנה הישנה, ולא במה שטען שיוכלו עוד הקהל להקדים פוסקים כל זמן שירצו. אין הדברים נראין לי מן הדין.

והנני כותב לפניכם דרך קצרה, מה שנ"ל בכל, כפי מה שהראוני מן השמים. ואף על פי שלא הייתי צריך לכתוב דבר, בכל מה שקדם זולתי על דבר הפוסקים לבד, לפי שכבר הסכימה דעתי לדעת הב"ד בכל השאר. אלא שאיני משוה עמהם בטעם הדברים. כי הם באו מטעם אחד, ואני בא מטעם אחר. ומזה יצא לנו ענין, אף לענין הפוסקים החדשים. ואומר: כי יראה מדברי הב"ד, שאין הכל תלוי אלא באותו הלשון הכתוב בתקנות שלבאפדיליטא"ט השר. ודעתם, שענין אותו הלשון לומר: שכל זמן שיאמר או יצוה השר דבר כנגד התקנות, יבטלו התקנות. ואחר דברו, אין כאן חרם, ואין כאן שבועה. ולפיכך, יש לפי הסברא להקל ולהחמיר במקום זה. להקל, שכל זמן שיצוה השר בהפך תקנתם, תדחה תקנתם בכל מה שיצוה השר. ולפיכך, יש להחמיר בדין זה של לאה, שאין שטרה והתנאים שעשו קיימין, אלא במה שבא בחותם השר.

ואני רואה בהפך זה, בנוסח התקנה החדשה גם ישנה. שהרי בתקנה הראשונה כתוב: ולא יהא רשות לשום אדם, יהודי או יהודית, להפטר בחותם, ולא להביא ראיה מחותם שיהיה אצלו. ולא יבקש זה מיום הזה והלאה. (עיין בנוסח התקנה המוזכרת בשאלה) וכל זמן שיזיד יהודי ויפטר, ויבקש עוד משום אדם שבאומות העולם, יהיה מנודה עד שיפרע. זהו תורף לשון התקנה הישנה. וידוע, כי אותו פטור אינו אלא כי אם מן המלכות, ועלו והחרימו כנגדו. אלמא: אין תקנתם ונדויים נדחית, מפני חותם המלך. ואם חותם המלך מבטל התקנה, ומתיר החרם והנדוי, מלשון שלבאפדיליט"אט. נמצאו דברי התקנה סותרים זה את זה. ובשטר לאה מפורש: מבלי רשות לכלל הקהל, ולא לפרט מהם, להתיר דבר מן החיובים הנז', ולא ענין מעניניהם. אף על פי שהפר אותם מכח השר וחותמו, שהוא בעונש הנדוי והחרם. על כן איני רואה ממש באותו הלשון במקום זה, שאע"פ שפטרם השר מן החרם ומן השבועה, אינם מותרים בכך.

אבל העיקר שיראה לי בכל זה, הוא מה שאומר: שאין במה שעשו הקהל עם לאה ובניה, כנגד התקנה הראשונה כלום. שהרי לאה ובניה לא פטרו עצמן, ולא פחתו מקצבתם שפסקו וקצבו עליהם הפוסקים, שהעמידו עליהם הקהל. ואפילו אם פסקו עליהם בפחות מכדי חיובם, לכל חייהם, בלי שיפסקום אחרים עוד לעולם, אין זה כנגד התקנה, מכמה טעמים. האחד, שלא החרימו הקהל לתת באותה תקנה כל אחד מן הקהל, בכל מה שיש לו, בלי פתח. ותדע לך, שהדבר ידוע שכל זמן שהקהל פורעין המס על פי הפסקא, יהיה בקהל כמה אנשים שנותנים מס רובם, שאין הפוסקים מתנבאים לפסוק בכיון. ולא היתה הכוונה, אלא שלא יפטרו את עצמם מן הקצבה שיטילו הפוסקים עליהם. וכ"ש אלו, שנשבעו הפוסקים לפסוק שמס, מאין משוא פנים ונטירת איבה, והרי נפסקו כשאר הקהל. ועוד, שאפי' פטרו אותם הקהל לגמרי, איני רואה בכל התקנה כלל, דבר כנגד זה. ואם נשבעו להם הקהל, להתמיד להם פטור, אין כאן שבועה כנגד שבועה, כמו שטען ראובן מורשה הקהל. לפי שאני מוצא בכל התקנה הראשונה שנשבעו הקהל, ולא שהחרימו, שלא יפטרו הם שום אדם מן המס, אלא שלא יפטר אחד מהצבור עצמו, ולא יפחות מקצבתו, אלא זולת זה. וכיון שכן, רשאין הם בקהל לפטור לגמרי כל מי שירצו מן המס, כולו או מקצתו ואין בכך כלום. וכיון שהקהל רשאין הם בכך, אותו שפטרו הם, אינו לא בעונש נדוי ולא בקנס, שיהא נפסל זה בכלל התקנה, כמו שאמרו. ואין אני רואה בזה, שום צד ספק בעולם.

ומעתה, אף על פי שבא בשטר לאה ובניה, ענין נוסף על חותם השר, אין כאן חרם ואין כאן קנס, שהרי הם פטרו אותם, ורשאין הם. ואדרבה, יש היתר במה שהוא נוסף על החותם, מה שהוא בא בכלל דברי החותם, ומן הטעם שאמרנו. וזה דבר ברור. גם טענת לאה ובניה, בעת שטענו שעבר זמן התקנה, טענה יפה היא. ואפילו נשבעו הקהל בפירוש, שלא יפטרו שום אדם תוך זמן התקנה, ואין אומרים בזה אין שבועה חלה על שבועה. שהתקנה הראשונה, היא לזמן קרוב. והשבועה שנשבעו ללאה ולבניה, היא בלא זמן קצוב לכל ימי חייהם. והרי זה כמו שאמר: שבועה שלא אוכל ככר זה היום, שבועה שאוכלנה. שאם עבר אותו היום, הרי זה חייב לאוכלה אותה, למחר. דכל זמן שמצאה השבועה מקום לחול, חלה

והלכך, אם תבעו אותם לאחר שעבר זמן התקנה, הרי זה אסור. ועוד, שאין שבועה חלה על שבועה, אמרו. וכדנפקא לן בפ' שבועות שתים בתרא (כ"ו) מדכתיב: כי תשבע לבטא בשפתים, להרע או להטיב. אבל נדוי או איסור או השבועה, והאומר: קונם אשתי אסורה עלי, אם לא אוכל היום נבילות וטרפות; אם לא אכל אשתו אסורה לו. וכן, האומר: הרי הוא מנודה, אם אוכל נבילות וטריפות, אם לא אוכל נבילות; אכל, הרי הוא מנודה, ואין זה כמתנה על מה שכתוב בתורה, אלא אומרים לו: לא תאכל, ולא תתנדה. ובאותה שאמרו, בפרק המגרש (פ"ד ע"ב): הרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר. אם היתה זרה: ע"מ שתאכלי תרומה. אם היתה נזירה: על מנת שתשתי יין. נתקיים התנאי, הרי זה גט. ואם לאו, אינו גט. ואקשי': מתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה, תנאו בטל? אמר רבינא: הכא מי קאמר לה, לא סגייא דלא אכלת, לא תיכול ולא תתגרש

ולהעמיד פוסקים עכשיו על לאה ובניה, אינו רואה בו צד היתר. שאם באנו לומר, שכל מה שימצא בשטר לאה ובניה נוסף על מה שבא בחותם השר, ידחה מפני גזרת התקנה הישנה, זה א"א כמו שאמרנו, ודברים פשוטים הם. ואם באנו לומר ששטרם של אלו תלוי בעניני החותם, ובנוי עליהם, ולפיכך דוחקים ומפרשים לשון השטר בענין שיהא נאות ללשון החותם. וכמו שטען הטוען וז"ל: שלא נתחייבו הקהל, אלא שלא יפסקו הקהל שמם בפנקס פסקי המס, ולא יהיו נכללים בפסקות עם שאר פורעי המס, כאשר נזכר בשטרם. אבל יש רשות להקהל לפסוק ולברור פוסקים אל זמן שירצו. וזהו משמעות שטרם, ע"כ. אם כה עלה בדעת הטוען, פליאה ממני דעת זו, מכמה טעמים. האחד, שא"כ מה הועילו אלו בתקנתם? ומה שאמרו, שלא יהא רשות לכלל הקהל, להפר דבר מכל החיובים, ולא ענין מעניניהם. והלא יכולין להפר כל ענין שירצו, לפי דעת זאת, כל זמן שירצו הקהל לעשות פסקות, אמרו שנוסף ממונם של אלו, ויבררו עליהם פוסקים, אותם בעצמם שהם פוסקים שאר הקהל, ונמצא הכל קיים והכל בטל. ואין דברים אלו, אלא מן המתמיהים.

ועוד, שאין הלשון סובלו בשום פנים. שהרי כתוב בשטרם: והפוסקים הנז' פסקו שמם. ור"ל שם האלמנה, עם ב' בניה הנז', במאה וחמשים דינרים יקי' שיש בכל המס הקבוע, על כל השנה. וקבלו המוקדמים וכל הקהל, להנהיג פסק זה, ולהחמיר עליו כל ימי חייהם. הנה שהזכירו כאן שפסקו הפוסקים שמם בסך הזה הידוע, ואמרו: שכל הקהל והמוקדמים קבלו להנהיג ולהתמיד הפסק הזה עליהם, כל ימי חייהם. א"כ הסך הזה הנפסק עליהם, הוא שקבלו עליהם להנהיג להם כל ימי חייהם. לא הנהגת הפסק בלבד, רצו לומר, שיהיו,,, לעצמם, כי לא נזכר זה כאן כלל. וזה דבר ברור, בלי ספק. ועוד, שהרי כתוב באותו שטר של לאה, מבלי שיהא רשות לכלל הקהל, ולא ליחידים מהם, לפסוק שמם עוד בשום דבר מן הפוסקים העתידים, בשום פנים. לא בפנקסים, ולא בשבועות, ולא בשום דבר מענין פנקס המס. ואם אין רשות לכלל הקהל, ולא ליחידים, לפסוק שמם עוד. מי הוא שיקדימו הקהל לפסוק שמם, אם כלל הקהל אסורים, והיחידים מהם אסורים. וכאן לא אמרו, שלא יפסקו את שמם פסקי הקהל, כמו שטען הטוען, אלא סתם אמרו: שלא יפסוק שמם עוד, לא כלל הקהל, ולא היחידים. סוף דבר איני רואה מקום כלל, לכל הדברים אלו.

סימן רפעריכה

שאלת: נסתפקתי בתקנות העיר, שאין כתוב בהם ועל כל הנלוים אלינו. והבא אחר כן אם הוא חייב לנהוג בהם מכח השבועה, אם לאו?

תשובה: הדברים האלה סתומים, ולא ידעתי איזה ענין התקנה. אם נשבעו שלא יעשו דבר פלוני, או שלא יהנו מכאן ומכאן, או שלא יהנו לאחרים בכאן. ולא כתבת אלי לשון השבועה. אם אמרו: איש ממנו לא נעשה כן, או אחד מבני העיר, או מיושבי העיר. ולפיכך אינו יכול להשיב עליו, לפי שיש חלוקים רבים בענינים אלו כשתעמידנו אל ברור השאלה, אכתוב לך דעתי בג"ה (בגזרת השם).

סימן רפאעריכה

(עיין שאלה רע"ט) דבר זה כבר נשאלתי, ועמדתי עליו, והשבתי לשואלו, כפי מה שהראוני מן השמים. אמנם יש דברים נוספים בלשון התקנה הישנה, שלא נכתבו לי בשאלת השואל. כי לא הטפיסו לי ממנה, רק הדברים שעלו על דעת השואל, שהם תוקף השטר. ועכשיו ראיתי באותם הדברים הנוספים, בלבולים גדולים. יעמידו דעתי, לולי שאני דן עליהם, כמו שאני עתיד לכתוב לפניך. ואתה בנפה טהורה שלך, תברר האוכל מתוך הפסולת. ואיני צריך לכתוב לפניך. ומה שנכתב אלי מתחילה, ומהתוספת שמצאתי בו, כי אין באריכות תועלת, כך אדון לפניך על כל דברי האגרת הזאת השנית. ועם דברי הראשונים והאחרונים, תעמוד על עניות דעתי.

ראיתי כתב התקנה הראשונה, בחזק יבא וגזרתה נשערה מאוד. כי ראיתי בלשון התקנה, ענין מבובל מאד. תוקפו של שטר, ממה שכתוב שם: וכל זמן שיזיד יהודי בסרקוסט"ה, ויפטר או יבקש עזר משום אדם מאומות העולם, או ימרה שומו והקצוב עליו ועל נכסיו ועל קרקעותיו, בכל פנקס פסקא, כפי מה שיסכימו הקהל בפנקס תנאי הפוסקים, שיהא מנודה עד שיפרע כל מה שיושם עליו לגבאי המס, בשביל הקהל, או למי שירצו הקהל. מכאן יראה: שאינו נופל ברשת הנדוי, עד שיהיה שומא או קצבה ידועה בפסקא, וימרה מלפרוע, ויהיה באותו נדוי עד שיפרע כל מה שיושם עליו. אבל כל זמן שלא יקצבו עליו קצבה, אינו נלכד בנדוי, שעדיין זה צריך שומא על נכסיו, או אומדנא על פי הפוסקים, וכל שלא נפסק ולא נשום ממונו, מה יפרע ומה הודאתו. והגע עצמך! אילו היה כאן איש או אשה, אשר שכחוהו הפוסקים ולא פסקו עליו כלל, איני רואה שיהא חייב בכח הנדוי הזה, להמציא עצמו ולומר: כך וכך יש לי. כן וכן, אני חייב.

ומ"מ, מי שיש לו שם, ופוטר עצמו מקצבתו או שפוחת מהקצבה בשום צד, ואפילו פטרו השר, הרי הוא בנדוי, עד שיפרע כל מה שהוטל עליו. שהרי זה מזיד עצמו לפטור, ולא לפרוע מה שהושם עליו. אבל בסופו של שטר התקנה, נוסף דבר. זה לשונו: וכל מי שיבקש עזר, להפיל שמו מן המס, או להפחית קצבתו, מאומות העולם, או ישחד על איזה עם השר, ויתברר זה על אותו המבקש עזר, ואפילו בעד אחד, יהיה כל ענינים זה הנדוי והקנס הנזכר מחוייבים עליו. מכאן יראה: שאפילו בקש עזר בסתר, אף על פי שאינו מודה על בקשת העזר, נתפס בנדוי ובקנסי (ובקנס). שאילו היתה הכונה לומר, שיהיה בנדוי אם יזיד מלפרוע מהתנאי שהתנו, על נאמנות עד אחד. והלא אפילו לא בקש, אלא שהוא פוטר עצמו משום צד, כבר הוא בנדוי ובקנס, כמו שנזכר למעלה. וא"כ יהיה דברי התקנה סותרים זה את זה. ויצא לנו מזה: שנתפוס לשון אחרון. ואם נודע שלאה ובניה גרמו או סבבו, אף על פי שלבסוף פרעו כל מה שהוטל עליהם, אינם פטורים בכך. אלא שיש לפרש לשון התקנה להקל בעונש, במי שבאו להענישו עכשיו, ולהוציא ממנו מה שהוא מוחזק בו. וכל שיש לפרש להקל עליו מן הדין, מפרשין ומקילין, דומה למה שאמרו בשלהי השואל (דף קב:): רב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה עומדת. ואקשי': מאי קמ"ל? תפוס לשון אחרון. היינו דרב? ופרקי': אף על גב דאפיך מיפך, ודלא כרב, וקי"ל כרב נחמן. וה"ה והוא הטעם, למה שאתה בא להענישו, ולהוציא כסף הקנס ממנו, כל שיש לפרשו להעמידו בחזקתו, נפרש ונעמיד.

ולפיכך אני אומר, שזה התנאי האחרון, על מי שציוה עליו השר, או מפקידיו לקהל, לפוטרו מחמת שסבב עליו כן, אחד מאחיו או מאוהביו; שלא מדעתו, וכיוצא בזה. והקהל פוטרין אותו מס, מה בכך, כיון שלא בא לפטור עצמו. ואם מתוך התנאי הראשון, הרי זה פטור מעכשיו, לפי שזה לא הזיד לפטור עצמו, אלא שהקהל פוטרים אותו מחמת יראת השר או פקידיו. וכבר תלו ענשו בתנאי זה, בהורתו: והוא לא הזיד. ואלו נפל הספק, שמא בקש העזר ההוא ושם בסתר, או שחד בצינעא על זה, ומראה עצמו כאלו לא סבב ולא גרם. אף על פי שיש עד אחד מעיד כנגדו, מן הדין לא היה חייב בנדוי ולא קנס על פיו, לפי שאין עד אחד קם לממון ולעונשין. ולפיכך הוסיפו ובארו כלשון האחרון, שיהא נאמן עליו, אפילו עד אחד. וכיון שכן, אפי' נתברר בעדים, שבקש עזר או ששחד להשר או לפקידיו לפטרו, או לפחות שמו וקצבתו, כל שהוא פורע מה שהוטל עליו, ולא פחת ממה שיצא על שמו ועל קצבתו, פטור כמו שנתברר בתנאי הראשון. וכיון שכן, לאה ובניה שהעמידו עליהם פוסקים, ופסקום במה שפסקו, הוא שמו. וכ"ש אם לא נתברר שסבבו בכך, שאפילו פחתו מקצבתם הקצובה להם, או שפטרום מהכל, אינם נענשים בעונש הנדוי, או בעונש הקנס, שהרי לא הזידו לשחד, ולא לבקש עזר.

ועוד, שהדין עם לאה ובניה, לפי שאין רואה בלשון השטר שעשו להם הקהל, צוה השר שיבררו הקהל בסרקוסט"ה ד' פוסקים, לפסוק שמם וכו'. והקדימו ג' וכו'. ונשבעו אלה הפוסקים הנזכר בתו', בנקיטת חפץ לפסוק שם האלמנה ובניה הנזכר, מאן משוא פנים או נטירת איבה, אלא כפי מה שיראום מן השמים. מכאן ראיה, שאלו לא באו לפטור עצמם ונכסיהם כלל, וגם הפוסקים לא הקלו להם. שאילו היה כן, מה השבועה הזאת שנשבעו שלא לעשות משוא פנים? באמת, כל שפוחתים לו ומקילין לו, משוא פנים יש בדבר. וגם השר אינו רואה שצוה להקל ולפחות, אלא לתת ע"פ פוסקים ידועים, כל ימי חייהם. וזה לא נכנס בכלל מניעת הנדוי והקנס. ואיני רואה החסד הזה שנתחסדו הקהל עם אלו, אלא שהעמיד להם פוסקים ידועים, ושהמשיכו פסקתם יותר על שאר העם, ורשאין. וכן אני רואה משמעות הענין, שכל זמן שהם באים לפסקא חדשה, היו הקטטות מתעוררות. זה אומר: יש לפלוני יותר ממני. וזה אומר, בהיפך. ועל כן בטלו הקטטות בהיות פסקתם נמשכת כל ימי חייהם. ואף על פי שהיו לאלו פוסקים, שאינן פוסקים לשאר הקהל. מה בכך! והלא בכל עת יארע כך, לפי שהפוסקים הפוסקים כל הקהל, אינם פוסקים אלא מעמידין להם פוסקים אחרים. נמצאו הם פוסקים כל הקהל, ושנים או ג' מן הקהל פוסקים אותם.

עוד אני רואה, שיש עיקר בטענת הנתבע, שלא פטרוהו מחמת חותם השר. שהרי במצות השר לא בא, אלא שאם יוסיף ממונם, שיוסיפו על שומם. והקהל לא חייבו אותם יותר מן הסך ההוא. ואפילו נוסף על נכסיהם כהם, אלף פעמים. וכבר כתבתי כן בדברי הראשונים. ואם הקהל מתחסדים עמהם, ואפי' לפוטרם מן הכל, איני רואה בנוסח התקנה, דבר שיגזור על מניעת דבר זה. מכל הצדדין האלה, איני רואה חייב לנתבע: לא חיוב נדוי, ולא חיוב קנס. ועוד, שאפילו היה הענין כנגד התקנה הראשונה, כמו שטען הטוען, איני רואה בו שום חיוב. שהרי הסכימו כל הקהל בפסקת אלו הנתבעים, והחרימו שלא יהא רשות לכלל הקהל, ולא לפרט מהם, להפר ענין מעניניהם, ולא לתבוע אותם, לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, ולא להביא ראיה וכו'. ומהתחייבות הקהל קודם לכן, והעמידו הדבר על קנס נדוי. א"כ כבר בטלו התקנה הראשונה. וממה שהוא נראה, מהכרע הדעת, שהקהל לא אסרו עצמם בתקנה הראשונה, שאם ירצו כל הקהל לבטלה, כולה או מקצת, שלא יהא רשות בידם. ואם יטעון הטוען: כיון שלא הזכירו לאותה תקנה בפי', הרי כאומר ע"מ: שאין בו אונאה, שיש בו אונאה, משום דלא ידע, דניחא ליה ועד שיאמר יודע אני בו שיש אונאה, יש בו אונאה. לא היא! דהכא, כיון דנתקנה ברבים, סתמא כבר ידוע. היא לרבים, והרי זה כאומר: הרי את מקודשת לי, ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה, דתנאי קיים, דהא ידעה ומחלה, דכל דכתיבה מידע ידעה. אמנם, מה שטענו לאה ובניה, מלשון שלבאפדיליט"אט השר, לא ידעתי וירדתי לסוף אותו לשון, שהרי בעיקר קנס ותקנה אני רואה, מי שיבקש עוד, או ישחד עם השר. אבל מן האחרים ראיתי לפוטרם, כמו שכתבתי.

סימן רפבעריכה

שאלת: תמול כתבת לנו, שכל ממון שפורע מס במקום אחר, אינו בדין שיפרע מס במקום שהוא דר בו, וראו הקהל שרבים הם מעצימים ועמדו והתנו עם אותם האנשים שיש להם ממון קבוע חוץ לעיר, תנאי עולמית, שיהא אותו ממון כשאר ממונות שבעיר, לחיוב המס. ועל ענין זה, שינכנו תחלה מכל ממונם בין מאותו שבעיר, ובין מאותו שיש להם מחוץ לעיר, כל ההוצאות והמסים שנותנין לאותו ממון שמחוץ לעיר. והעודף, שיפרעו עם הקהל. ויצא מזה, שלפעמים שההוצאות שעושין בחוץ מרובות, ופוטרין בשביל מנה שיש להם מחוץ, מאתים שיש להם בעיר. ועתה אירע להם מעשה כן, עד שיצטרכו הקהל לפרועו בשביל אלו, יותר מאלפים וג' מאות דינרים יאקשי"ש. ועתה, עמדו הקהל ואמרו: שלא קבלו עליה חרם ע"ז הדעת, שיהא המועט תופס את המרובה. ובאמת, כי קודם שהוקבע תנאם, עמדתי על דעת הקהל, וראיתי שלא היו עושים פשרה זאת, אלא שהם מודים שלא יעלו אותם ההוצאות, אלא כמחצית חיוב המס לממון שבחוץ. והיו כמוותרים מעט, כדי שיהיו תקנותיהן קבועות לדורות, ולא שיהו ההוצאות, אפי' שוה בשוה עם המס שבעיר, וכ"ש ביתר ממנו. ועל כן, עמדו הקהל להתיר החרם. ואף על פי שאומרים, שאפילו היתר אינו צריך, שלא קבלנו פשרה זאת אלא על הכוונה שאמרנו. ובעלי הפשרה מוחים בדבר היתר החרם. הודיעני: אם נלך אחר לשון התקנה, או אחר כוונת הקהל, ואם צריך היתר?

תשובה: הדין עם בעלי בפשרה. ואינו רואה בטענת הקהל, עיקר לסמוך עליו, לפי שאיני רואה בלשון התקנה והתנאי שעשו עם בעלי הפשרה, דברים מפורשים שינכו ממונם, בין מאותו ממון שבעיר, בין מאותו ממון שמחוץ לעיר. כל המסים וההוצאות שנותנין על אותו ממון שמחוץ לעיר. א"כ כבר קבלו עליהם בפירוש, אפי' יצטרכו לפרוע ההוצאות ומסים מחוץ לעיר, מממון העיר. והדין נותן, שהרי נעשו בשותפין בכל ממונם, וחזר להיות ממון שמחוץ לעיר, כממון העיר, ופורעין מן האמצע, כל מה שיוטל כאן וכאן. הגע עצמך! שנעשו אנשי שתי מדינות של שני אדונים שותפים, הלא פורעין מן האמצע, כל מה שיוטל עליהם כאן וכאן, כאלו הם בני עיר אחת. ואם נפשך לומר: מ"מ כוונת הקהל לא היתה כך, ובענין נדרים וחרמות ושבועות פיו ולבו שוין בעינן. לא היא! דלא אמרי' (בשבועות דף כו ע"ב), אלא בנתכוון להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים. ונתכוון לומר: עולה; ואמר: שלמים. דלישניה הוא דאיעקם ליה, והוה ליה כנדרי שגגות. אבל הכא, פה איכא ולבא איכא. דהא לא טעו אלו בלשונם, אלא בכוונתם. שהרי נתכוונו להוציא בלשונם, מה שנאמר ונכתב בספר. ודברים מפורשים ותנאי מבואר הוה, וכאלו נתכוונו להוציא פת חטים והוציאו פת חטים. אלא שהם אומרים: שטעו, שלא היתה כוונתם שיעלה המס וההוצאות לסך גדול כזה. ואלו דברים שבלב הם, ודברים שבלב אינם דברים. וכאותה ששנינו (בקדושין נ): ובכולם, אף על פי שאמרה: בלבי היה להתקדש לו; אעפ"כ אינה מקודשת. ולענין ממון כן, וכדאמרינן התם. ההוא גברא דזבין לנכסי, אדעתא למיסק לא"י (לארץ ישראל). בעידנא דזבין, לא אמר. לסוף לא סליק. אמר רבא: הוו דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי ששנינו (בנדרים דף כ"ז ע"ב): נודרים להרגין ולחרמין. ומפ' עליה בגמ': באומר סתם: יאסרו כל פירות שבעולם עלי, אם אינם של בית המלך. ואומר בלבו: היום. שאני התם, דאנוס הוא, ואנן סהדי דהוא נשבע לזמן קצר יותר, שהוא יכול. וכיון שלא הזכיר זמן, אלא סתם, לא הוו לגמרי דברים שבלב. ואפ"ה איצטריכו התם לפרושי: טעמא מאי? דאמרי עלה בגמ' התם. ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים, לגבי אונסין מוכחי.

ולהתיר החרם איני רואה בו צד היתר. לפי ששורת הדין, אין החרמות והשבועות ניתרים, אלא בפתחים וע"י שאלה לחכם. ואין אדם מתיר לעצמו, דכתיב: לא יחל דברו. ולא הקלו בקהלות בכל המקומות להתיר לעצמו (שמא צ"ל: לעצמן), אלא מפני שנהגו כן. וכיון שנהגו, כל שהם מחרימים הרי הוא כהתנו בפי', שכל זמן שיסכימו להתיר, יהא מותר. ולא ינהגו איסורם, אלא עד זמן שירצו. וכאותה שאמרו (בנדרין דף ע"ג ע"ב): שאמ"ר פנחס: בהפרת הבעל: דכל הנודרת, ע"ד בעלה היא נודרת וכיון שכן, מן הדין אי אפשר להתיר, ואפי' מדעת המוחים. ואם מן התנאי היוצא לנו מדרך המנהג, הרי שנהגו בני הקהלות שאין מתרין (שמא צ"ל: מתירין) אלא מדעת הכל. ואם היה שם מוחה, אין מתירין. נמצא שאין לחרם זה צד היתר, מדעת השותפים.

סימן רפגעריכה

כתבת בדין החזן, שאין מסלקין אותו מאומנותו, אלא א"כ נמצא בו פיסול. והבאת ראיות ע"ז יפה כתבת, ויפה דקדקת ועוד שנינו (בפ' הנזקין דף ס ע"ב): מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום. ואוקימנא לה בגמ', משום חשדא. ואלא מיהו, כל הגמ' להלכה. וא"נ אפי למעשה, בדורות הללו. אבל עכשיו נהגו כל הקהלות, למנות אנשים על כל צרכי צבור לזמן. ובהגיע הזמן, יצאו אלו, ונכנסים אחרים תחתיהם, כן למזון, וכן לקופה של צדקה, וכן על המס, ושאר המנויים הצריכים לצבור. בין שנוטלין עליה שכר, בין שאין נוטלין עליה שכר ואפי' לא קבעו להם זמן, סתמן כפי', אחר שנהגו כך. והמנהג כהלכה. שכל הדברים תלו אותם במנהג. ואם מפני החשד, כיון שנהגו לבוא חליפות, נסתלק החשד. שכשרים שבדורות נושאים במשא הרבים, ובצרכי צבור, ואח"כ מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם א"כ דין ממון אין כאן, חשד אין כאן.

סימן רפדעריכה

שאלת: נמצא כתוב בתקנה, אשר תקנו הקהל כלשון הזה: ראינו לתקן בינינו התקנות והנהגות, להביא עלינו האמת והשלום. וכן הסכימו: שהברורים, לא ימנו פסול לעדות שלהם ואפי' לאחד מהם. והברורים לא יתיעצו בברירת הברורים המתמנים תחתיהם, עם שום אדם, הברורים המתמנים מראש השנה ואילך, לא יוכלו לעשות דבר, בלתי עצת היועצים. היועצים ימנו אחרים תחתיהם, משנה לשנה, הברורים. והיועצים לכשיגיע זמנם למנות אחרים תחתיהם, יעמדו באושטגי"ש חוץ לעיר, ויאכלו משלהם עד שתגמור הסכמתם. ויכריזו ע"י השליח צבור בבית הכנסת, בשעת התפלה, פלו' ופלו' מתמנים. מינוי הברורים והיועצים לא ילך אחר הרוב, אלא א"כ ירצה כל אחד ואחד מהברורים והיועצים למנות אחר תחתיו, הרשות בידו, אף על פי שלא יסכימו עמו חבריו במינוי אותו הברור, או אותו היועץ שימנה תחתיו. ע"כ נוסח שטר התקנה. ועיינתי בשטר התקנה, ואין בו זמן ידוע לברורים, ולא ליועצים. אלא לשון: משנה לשנה. וממה שכתוב בתקנה, בעמידת האושטגי"ש, מורה שיש זמן לכולם. ואולי זמנו של זה, לאו כזמנו של זה. אלא כך נהגו היום, שזמנם אחד משנה לשנה, ינהגו לצאת חוץ לעיר ערב ר"ה, לברור שם ברירתם כל היום. אף על פי שהיה במחשבתם שיסכימו בברירתם בלי אושטיגי"ש, היו עושין כן, כדי להסתלק מן הספק. ומידי היתה זאת, כאשר נודעתי בעל הספקות. ועכשו נולד לי ספק אחר, ואומר אני: שאין לדבר זמן, עד שיגיע ר"ה. שכבר יצאו מברירתם, וצריכים הקהל לברורים להנהגתם. ואם יבא בעל דין לחלוק ולומר: כל זמן שירצה למנות אחרים, הרשות בידם. וזמן רצונם, זהו רצונם. אני שואל: מי שיאסור על עצמו בשר או יין, עד שיגיע זמן לברורים שבזמן הזה למנות אחרים; עד איזה זמן יהא אסור? שאני אומר אסור כל השנה כולה. זה נוסח דבריך, ופלפלת לגלגל על זה דקדוקי הלכות מרובות, ודמיונות, שאם באתי לענות על כל דמיון ודמיון, שמא יאריך הספור, ואבלבל לך הרעיון. על כן אני מדלג לעיקר מה שהיא השאלה, ואניח עכשיו השאר, אף על פי שבאו דברים ע"י גלגול בכתבך, שאני צריך לענות עליהם כדי להתלמד במקום אחר, וכדי להוציאך לפי דעתי, למה שאני רואה שתקעת בו יסודות, ויש בו להקל ולהחמיר.

עיקר שאלתך, לפי הנראה, הוא מה שנהגת לעמוד באושטיגי"ש מספק מה שכתוב בתקנה: לכשיגיע זמנם, יעמדו באושטגי"ש. אף על פי שהסכימו הם בברירת הברורים והיועצים. ולא מחמת אותו ספק שאתה מסתפק בו, שלא עלה על דעת שיחייבו הקהל את הברורים על כל פנים, לטרוח ולצאת חוץ לעיר, וליגעם שם ללא הועיל. אלא הטענה המחייבת לפי דעתי הוא, מפני שיש דבר דאינו תלוי בידם, והוא מחוסר עדיין, אף על פי שעשו הם מה שמסור בידם. והוא, שאני רואה שהם חייבים לעמוד באושטגי"ש, עד שיכריז הש"ץ בבכה"נ בשעת התפלה: פלוני ופלוני מתמנים. ודבר זה אינו מסור בידם, ואינו נגמר עם גמר הסכמתם, כי שמא ישכח הש"ץ מלהכריז, או שמא תטרף השעה ולא יכריז. והם אינם רשאין לצאת ולבא מן האושטגי"ש, עד שיכריז הש"ץ. זהו מה שנ"ל לחייבם באושטגי"ש, ואין גמר הסכמתם פוטרם מידי האושטגי"ש.

גם מעיקר השאלה, אם יש בו זמן לברורים, אם לאו?

תשובה: יש זמן לברורים, כמו שיש זמן ליועצים. ויתברר זה ממה שכתוב בתקנה: הברורים והיועצים לכשיגיע זמנם למנות אחרים תחתיהם. ומדעתי, שזמנם אחד, לפי שהדעת מכרעת שאין ממשות שתי כתות יועצים, (שמא צ"ל: לכת) אחת של ברורים, אלא לכל כת ברורים, כת אחת של יועצים.

ועוד, כי מלשון התקנה שכתוב הברורים המתמנים מר"ה ואילך, משמע שזמנם ר"ה. ועוד, צא ולמד מהנהגתם שנהגו עד עכשיו. וכל שהוא מסופק לך, צא וראה מה הם נוהגים ונהוג כן מדעתי, מפני שהיתה הנהגת הברורים מכבר, למנות ברורים משנה לשנה. לא פרטו כאן זמנם, שהניחו הדבר על הידוע והנהוג ולא באה התקנה בענין הברורים, אלא לחדושה. ומה שחדשו בהם, כתבו. ומה שלא חדשו, הניחו על מתכונתם. אבל ענין היועצים שהיה להם מחודש מהכל, הוצרכו לפרוט להם, כל הנהגתם וזמנם.

ועוד מעיקרי השאלה, מה שנסתפק לך עכשיו, ואמרת שאין להם זמן, עד שיבא ר"ה, שיצאו הברורים הראשונים מברירתם. לפי שאין לקהל ברורים לכשיגיע ר"ה, ואז צריכים למינוי הברורים שינהגום וקודם זה, לא עשו ולא כלום. כמדומה לי שאין זה נכון שאין ההקפדה לרבה למנין דוקא לכשיגיע יום שלאחר זמנם. אלא אדרבה כל שעה ושעה זמנם הוא, ונמשך והולך עד שיגיע זמנם לצאת. כי מה שאמרו ימנו אחרים תחתיהם משנה לשנה, אינו חוזר על ישיבת הסכמת המנוים, אלא שיהא המינוי נמשך משנה לשנה. וא"כ אדרבה! אלו לא היו יושבים למנותם עד עבור זמנם של אלו, ולא יסכימו מנוים לכתחלה, אלא אחר הכנסת ר"ה נמצא שהיה חסר זמן הברורים על כל פנים שעה אחת. ומשנה לשנה, זמן שלם משמע. וכמו ששנינו (ר"פ קונם ס ע"א): יום אחד, שבת אחת, חדש אחד, שבוע אחד. אסור מיום ליום. כלומר הקץ שלם, ואין הקץ שלם עד שיהא מרגע לרגע. ולפי מה שכתוב בתקנה: לכשיגיע זמנם, היינו סוף זמנם, כדי שאם יסכימו בו ביום, יוכלו להכריז עליהם בתפלת המנחה, כדי שיכנסו בברירתם מיד, בבין השמשות של ר"ה. ואלו נכנסין ואלו יוצאין. ולא שתהא הישיבה בסוף זמנם ממש, שלא אמרו לכשיגיע זמנם, אלא זמנם המוכרח, שהוא סוף זמן ברירתם, דעכשיו הם מוכרחים לעמוד באושטגי"ש. אבל קודם לכן, אינם מוכרחין, כיון שעדיין לא הגיע זמן המוכרח. אבל אם ירצו, יסכימו וימנו, ותבא עליהם ברכה, ויכריזו בסוף זמנם. ומ"מ, אם לא הסכימו באותו היום ממש, הסכמתם נמשכת והולכת עד שתגמור. שלא אמרו שתהיה המינוי משנה לשנה, אלא לכתחלה. אבל אם לא נגמרה ההסכמה, יתחייבו לעמוד באושטגי"ש עד שתגמר ההסכמה.

סימן רפהעריכה

(עיין סימן הקודם) עוד שאלת: אם רוב הברורים ברר כל אחד את שלו, והמיעוט לא ברר את שלו, אם (יתערב) [יתעכב] הרוב מפני המיעוט, או לא?

תשובה: באמת כך דעתי, שהרוב מעוכב על [ידי] המיעוט. שהרי כתוב בתקנה: יעמדו באושטגי"ש עד שתגמר הסכמתם, ויכריז ע"י הש"ץ, פלוני ופלו' מתמנים, ולא נגמרה הסכמתם, עד שיסכימו על כל הברורים. בין שיסכימו כולם על הנבררים, בין שימנה כל אחד ואחד את שלו. ועוד, שאין ש"ץ מכריז על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, אלא על כולם ביחד, וזה ברור. ומה שאמרת, שהוא מתברר שמתעכב מחמת שאין ברירת הרוב הגונה בעיניו. איני יודע הספק הזה. שהרי סלקו המחלוקת הזה הקהל, כשאמרו: שיהא רשות ביד כל אחד ואחד למנות את שלו. וא"כ, מה לו להיחיד לעכב מחמת מינוי של חבירו? ואם חבירו ברר שלא כהוגן, הקולר תלוי בצוארו, ולא בצואר חבירו, שאין הדבר מסור בידם.

ועל האיש ההגון, שהוציא מפיו לשון ארור, למי שימנה אותו. אומר אני, שלא הגון בדבר הזה, כי כבר קבל עליו להתמנות, אם יסכימו עליו חביריו. וגוערין בו. וכ"ש שקלל את הרבים, וקללת חנם. ושגעון היא זאת, ולא תבא. ואם יש מי שיחוש לו, יכריחוהו ויתיר וכגון זה כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני; דמצוה לשמוע דברי חכמים.

ועתה אשוב לדין על מה שדקדקת ופלפלת (במ"ש בשבועות דף כו ע"ב), בגמר בלבו להוציא פת חטים, והוציא פת סתם, ואמרת: שהוא אסור בכל פת. זה אינו! דלגבי פת שעורים ופת כוסמין, ולגבי שאר כל פת, חוץ מפת חטים, הרי הוא כגמר בלבו להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים. ומה שהוקשה לך: אם לאסור פת חטים בלבד; קאמר? פשיטא, דכיון דכוונתו לפת חטי', אף על פי שלא הוציא אלא פת סתם, מי הוציא פת חטים, מכלל פת סתם. זו אינה קושיא! דאילו לא כתב רחמנא: לכל אשר יבטא; הייתי אומר שאינו אסור עד שיוציא מפיו, מה שגמר בלבו, דהיינו פת חטים לבד. דכיון דאמר פת סתם, במשמע פיו: כל פת; ואין בו מה שגמר בלבו. ולפיכך, הוצרך הכתוב לרבות: לכל אשר יבטא; בין שיבטא בפרט, כמו שגמר בלבו בפרט, בין שיהא מה שגמר בלבו בכלל מה שהוציא בפיו. והראיה שהבאת, מן הנודרין להורגין ולמוכסין, דאסיק' באומר בלבו היום, ואף על גב דקי"ל דברים שבלב אינן דברים, לענין אונסין אפשר דמהד' ליה לנדריה. דאלמא במקום אונסין בלבד אמרו, ומשום דעקר ליה. הא לאו הכי, אסור לעולם. ואף על גב דלא גמר בלבו, אלא היום. וחשבת לך זאת, לראיה מוכרחת. ואינה כי זו היא קושיא לראשונים ז"ל. ותירצוה בתוס' ז"ל, דהכא בעם הארץ עסקינן. וכאותה שאמרו בפרקין דלעיל, דהנודר בחרם ואמר: לא נדרתי אלא בחרמו של ים; דבעם הארץ מחמירי' עליו. ואני אומר, כי זה אינו מחוור. דאם איתא, דהכא בעם הארץ עסקינן, וההיא דשבועות דוקא בת"ח, לא הוה שתיק גמרא התם, ולימא: ואי בעם הארץ, צריך שאלה לחכם. כדאמרינן בר"פ: ואלו מותרין: הנודר בתורה, לא אמר כלום. וא"ר יוחנן עלה: וצריך שאלה לחכם. כלומר בעם הארץ. אלא מסת' לי, דההיא דשבועות, במתכוין לומר פת, על דעת פת חטים, ולא להטעות השומעים שיחשבו שהוא אוסר עצמו בכל פת. אבל כאן, שהוא מערים ומכוין לומר סתם, להטעות השומעים שישמעו מלשונו, שהוא אוסר על עצמו לעולם. נמצא בגומר בלבו לעולם, מה שמוציא בפיו. וכיון שכן, אלמלא שהוא במקום אונסין, היה אסור לעולם, שהרי זה כגומר בלבו, והוציא בשפתיו. אלא שבמקום אונסין, אנו רואים כי אי אפשר שהוא חוזר ומבטל בלבו, מה שגמר בלבו, והוציא בשפתיו. וזה אמת והוא הנכון.

סימן רפועריכה

שאלת: בני עיר אחת, מערי הפרשים, שיש להם קרקעות ומטלטל' באחת מערי הממלכה, ולא היו פורעים המס עם הקהל שבעיר המלך. ואח"כ נתן המלך ליהודים שבאותה העיר, שיפרעו היהודים שבעיר הפרשים מס עמהם, מכל מה שיש להם בעיר הממלכה, וכן עשו זמן אחד. ואח"כ סרבו מלפרוע עמהם. ועמדו קהל עיר המלך, ומשכנו איש אחד מאנשי עיר הפרש, שהיו קרקעותיו בעיר המלך, והוצרך לפרוע לקהל, כל מה שהיה מוטל על קהלתו שבעיר פרש. ועכשיו הוא תובע לבני עירו, מה שתפסו ממנו מחמתם. וטען עוד, כי הקהל שבעירו כשהתחזקו שלא לפרוע עם קהל עיר המלך, החרימו שכל נזק והפסד שיגיע לשום אדם מאנשי קהלם, שיהא מוטל על בני הקהל, כדי שלא יפסיד האיש ההוא, אלא כפי חלקו המגיע לו בפסקת המס. והקהל משיבין לו: כי כל מה שתפסו ממנו, שלא כדין הוא, שהם אינם חייבים לפרוע עמהם. וכל מה שפרעו עמהם, שלא כדין היה. ומה שטען: שחייבים לפרוע לו מחמת ההסכמה והחרם, לא היו דברים מעולם. וזה שטוען שיחרימו דכל מי שיודע בזה עדות, שיבא ויעיד. והקהל משיבין: שאין להחרים על דבר שהוא כנגדם. ועוד, שאפילו אם יבואו עדים, אין בעדותן ממש, שקרובים הם לבני הקהל. וזה טוען: כי מנהג כל הקהלות בתקנותיהם וחרמיהם, שבני הקהל מעידים, ואינם מביאים עדים נכרים להעיד עליהם כל תקנותיהם. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם התובע, משום דקי"ל דינא דמלכותא דינא (בנדרים כ"ח ע"א). ומדין המלכים הוא, שכל מי שדר בעריהם, שיעלו להם מס או עסק הגולגולת, או כראגה, או מס אחר על ממונם שיש להם בעריהם, וכן עסקא על קרקעותיהם. גם יש כח ביד הקהלות למנוע איש נדרו, אשר לא מבני המס שלהם, שלא יסחור ולא ירויח בכל מקומותיהם, במה שהם מתעסקים ומרויחים בו, אלא א"כ יפרעו מס עמהם. דגרסי' בפ' לא יחפור (כ"א ע"ב): אמר רב הונא בריה דרב יהושע: בר מתא אבר מתא אחריתי, מצי מעכב. ואי שייך בכרגא, לא מצי מעכב. וגרסי' תו התם. הנהו עמוראי, דאייתי עמרי לפום נהרא. אתי בני מתא, וקא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרב כהנא. א"ל דינא הוא, דמעכבי. אמרו ליה: אית לן אשראי במתא. אמר להו: זילו זבינו שיעור חיותיכו, עד דגביתו (בנוסח שלפנינו: דעקריתו) אשראי דידכו, ואזילתו (בנוסח שלפנינו: ואזליתו). וכ"ש, אם נתן להם המלך רשות, ואמר שיהיה מה שיש בעירו, ממון אותם בני אדם מעיר הפרש, בכלל מה שהוא לוקח מהם בכל שנה. וכיון שכן, הרי הם חייבים מן הדין לפרוע עמהם, מכל מה שיש להם בעיר הממלכה ובתחומיה. והלכך, אף אנשי עיר המלך, רשאין למשכן כל אנשי עיר הפרש, על מס בני עירם, כדאמרינן בהגוזל בתרא [דף קיג ע"ב]. אמר רבא: בר מתא אבר מתא מצי מעכב. וה"מ, בבול ארעא וכרגא דשתא. אבל שתא חליף, חליף. וזה בכרגא דשתא הוא, לפי שהמלך נתן להם רשות לגבות מהם לעולם, ולמשכנם עד שיפרעו להם. וגרסי' בירושלי', בשלהי הגוזל בתרא ר' יהושע ב"ל אמר: אין לך נתבע על חבירו, וחייב ליתן לו, אלא בארנון וגוגלת ולפיכך, בני עיר פרש, חייבים לשלם מה שנתפס לזה עליהם. וכ"ש, אם יש הסכמה ביניהם, לשלם ליחידים מה שיפסידו. ומה שהם טוענין, שאין להחרים על שום דבר שהוא כנגדם. דבר זה אין לו קיום. שא"כ כל אחד יאמר כן, שלא יתן רשות להחרים חרם עדות. וכבר נהגו להחרים בכל המקומות כן. גם מה שטען הטוען, שדרך הקהלות הוא להעיד על תקנותיהם אנשי המדינה טענה יפה היא. שאם אין אתה אומר כן, בטלת כל תקנת הקהלות, ומנהגם של קהלות תורה היא, ובכל כיוצא בזה, יש לומר: מנהג מבטל הלכה.

סימן רפזעריכה

עמדתי על נוסח התקנה, וראיתי שאין עיקר התקנה, רק לסגור הדלת בפני בעלי פרצות והמלשינים. כי כן לשון הקדמת נוסחת התקנה: ויש טוענים ע"י נכרים, וגדר המלשינות נהרסה, וכסף היהודים הולך ומתמעט, בהוצאות שאין בהם תועלת. ועל כן הסכימו הקהל לעשות גדרים ותקנות לבער עבירות מתוכם; ע"כ. ומענינים ולשונות אלו, יראה באמת, שלא היתה עיקר הכוונה רק לבער העבירות והמלשינות. וכן יאות באמת, לאנשים גדולים בעלי דעת ועצה כמוכם. מי יתן והיה לבב הקהלות בזה, כל הימים. אך אין ראיה, שתהא הכונה לאסור המותר והראוי והנאות. שאילו היה כן, לא הוי דברים גדרות תקנות, רק הריסת הגדרים וקלקול המתוקן. שאם תהיה ההסכמה שלא לתבוע שום אדם תביעה של ממון, כי אם תביעת עצמו, א"כ בטלתם כל אפוטרופסות, שאין האפוטרופוס תובע תביעת עצמו. ובטלתם כל בן בית, ונמצאו הנשים האלמנות מאבדות כתובותיהם, וכל מה שיש להם אצל יהודים. כי כל כבודה בת מלך פנימה, ואינן מפרסמות עצמן אצל הבתי דינין, וכ"ש אצל הערכאות, וגם איש על בנו ובתו, ובן על האב, וחולה וזקן, שאם נכנס בגדר התקנה, כל תביעת ממון אף על פי שנמצא שחייב, אין אחד מכל אלו מוצא מכלל זה. והיה האב, והבן והאפוטרופוס, ובן בית כנכרי. ואין הדעת סובלת כן, ולא ענין התקנה, ולא לשונה. שכן הוא לשון התקנה: שלא לתת שום יהודי, שום קפיטא"ל, שיהיה בו נזק הגוף, או נזק ממון וכו', ולעשות עליו שום מלשינות, בין בכתב בין בעל פה, בין בפיו בין ברמיזה וכו'. ע"כ. וכל זה באמת מוכיח, שאין הדברים אמורים, אלא בנזקים שמטיל עליו דברי נזק, ולחייבו שלא כדין ובשקר, במה שאינו חייב. אבל התובע מחמת חבירו, ואפילו מחמת נכרי שום חוב ופקדון שהוא חייב, אין אלו נזקים ולא מלשינות, ולא נכנס עמהם בגדר אחד מעולם ואף על פי שאמר בשבועות (ל"א ע"א): ואשר לא טוב עשה; זה שבא בהרשאה. כל מי שהוא בכלל לא טוב עשה, אינו לא מזיק ולא מלשין. וישראל נעשה סנטר או אפוטרופוס לנכרי, ואפי' להלוות מעותיו לישראל.

ומה שכתוב בנוסח התקנה: חוץ מדבר התביעה, או התביעות שיש לנו עליו בלבד; לא על תביעת חוב ופקדון ומקח וממכר הוא, אלא על מי שיש לו עליו תביעות הגדרות והקנסים. כמי שמתרעם על חבירו, שגנב לו או שהנהו וכיוצא בזה, שיש עליו תשלומי ממון, ועוד קנס, על שגנב והנהו, וכיוצא בזה. זו היא שנכנס בכלל התקנה, שבזה יש צד מלשינות, או צד נזק. וכזה גדרו ותקנו שלא לתבוע תביעות אלו, מחמת אחר אלא מחמת עצמו. והראיה לזה, שכן אמרו: ולא יערים על ענין זה, ויגלגל עליו דברים אחרים, כדי שיתחזק תביעתו, ויאמנו דבריו, ע"כ. ואם בתביעת חוב ופקדון וכיוצא בהם היתה הכונה, מן הדברים שיכול לגלגל להאמין דבריו, אם להביא עדי ההודאה או עדי ההלואה, ידיעה בלא ראיה, וראיה בלא ידיעה. אין זה גלגול דברים, אלא דינו הוא, ותבא עליו ברכה, שהוא זריז ונשכר. ולא נאמר זה, אלא בתביעות הגנבה והגזלה וכיוצא בהם הוא. וכגון שיאמר: פלוני נכנס לביתי, וגנב או גזל או הכה אותי, וכן אומנתו שכן גנב או גזל והכה את אחרים אלו. הם הדברים שיוכל לגלגל, כדי להחזיק טענותיו, ויאמנו דבריו. ואם יטעון ראובן: כי מ"מ הרי מזיקו ממון, שהרי מוציא הוצאות בשמירת בית הכלא, ושאר שוחדים כדי לדחות מעליו הפרעון. אין זו טענה, כי הוא רוצה ליזוק מנכסיו, שאם אתם אומרים, שכל מי שמסרב לפרעון, ושוכר טוען ומוציא הוצאות ונתחייב בדין, ישלם התובע, ויקרא מזיק, ומלשין ואונה.

ועוד אני אומר, כי מי שמודה לחבירו בממון לפני הגזבר, וחייב עצמו לפרוע ליום נועד, ואם לא יפרע לו לאותו זמן, יתחייב בשליש או ברביע לחצר במשפט הממלכה, אם לא פרעו וחציו התובע אצל הגזבר, ומתוך כך יתחייב הנתבע לשלם החוב, וחק המלכות, אין זה לא מלשין ולא מזיק, אלא זה רוצה ליזוק מנכסיו, שלא פרע. עוד דבר לחרפיני, שתהא תביעת החוב והפקדון בכלל תקנה זו כלל. ולפיכך, ראינו ששמעון התובע לישראל בשביל הנכרי, אינו לא בכלל מלשין, ולא בכלל מזיק. וכ"ש אם הוא נושא ונותן בתוך ביתו של נכרי, ושהנכרי עושה מלאכתו על ידו, ואיני רואה בזה הפרש בין אם בא בהרשאה, לשלא בא בהרשאה, שאם בא בהרשאה שלוחו הוא, ושלוחו כמותו. ומה שאמרו: אין שליחות לנכרי; אינו נכנס בגדר זה שלא אמרו (בב"מ דע"א:), אלא לענין רבית ותרומה, ולענין זכייה וכיוצא בהם, ואינו ענין לזה כלל ואם אינו בא בהרשאה, אלא שהוא תובע חוב מחמת הכותי, אין בעל החצר מקבל ממנו, ולא עשה ולא כלום. ואם נתן לו הכותי רשות בפני בעל החצר, לקבוע לו או בעל דינו בלבד, ולא כתב ליה: זיל דון ואפיק לנפשך; כדין הרשאות שלנו, ולא הקנה לו שטר החוב, מה בכך! מ"מ אין כאן לא נזק, ולא מלשינות. כי מה שהוא חייב לכותי הוא פורע, וזה תובע בשליחות הכותי, שעשאו אפוטרופוס על זה.

סימן רפחעריכה

ומה ששאלתם, על ענין ראובן שהלשין את שמעון כמו שבא בשאלתכם, דקדקתי על ענין התקנה. ואני רואה כי התקנה היא מיוסדת על ג' ענינים. האחד, מי שיצא עליו שם, ונחקר הענין, ונמצא שלא עשה כלום, ממה שאמרו עליו, זה פטור גמור. והשני, מי שנאמר עליו שהלשין מלשינות המגיע ממנו נזק, ונחקר הענין ונמצא כך באמת שהלשין, וזה הוא חייב ת"ק זהובים, או אונס הגוף, אם יסכימו בכך הברורים. והשלישי, מי שנתכוין להלשין ולהזיק, אבל לא הגיע ממנו ולא יגיע ממנו לעולם. וזה ממוצע. אינו נקי מהמלשינות, ואינו מזיק ומלשין גמור, ולזה נתנו לו בתקנה עונש אמצעי. לא פטרוהו לגמרי כראשון, ולא חייבוהו לגמרי כשני, אלא הסכימו לענשו בהסכמת הברורים שיהיו באותו הזמן, ובלבד שיטילו עליו איסור, מפני שמעל בחרם. וא"כ, גם ראובן שהלשין את שמעון, אם ימצא שמעון פטור גמור, שלא עשה שום דבר שיענש כלום, לא מחמת מלשין, ולא מחמת מזיק, הרי מלשינותו מדת הדרך האמצעי: שהלשין, אבל בלא מלשינות שהגיע ממנו נזק לשמעון. א"כ הרי הוא בעונש האמצעי, שיש על הברורים לייסרו כפי מה שיראה בעיניהם, אבל אין בידם לפוטרו בלא ייסור. ואם יטעון הטוען: הרי הגיעו נזק הגוף ונזק ממון, שתפסו בעל החצר ושם אותו במשמר, והוצרך להוציא ממון על זה. אין זו טענה. כי כל עיקר המלשינות אינו מגיע לו נזק, שאילו הלשין אותו בדבר שהעושה בו, היה החיוב בגוף או בממון היה הדבר כן. אבל זה, לא הגיע לו נזק מצד עיקר המלשינות. וגם זה, אילו המתין ולא [הוציא] הוצאות, היה נקי מכל אונס. א"כ לא הגיע לו נזק מצד עיקר המלשינות. ואם נזק בגרמתו, אתם לא הכנסתם בתקנתכם נזקי הגרמות, אלא נזקי המלשינות, וזו גרמא בנזקין בעלמא היא, וגרמא בנזקין פטור, אף בתקנתכם, לפי משמעות התקנה. שאף אין אתם אומרים כן, אנא ימצא הדרך השלישי שיעשה מלשינות, ולא שיהיה בו נזק. שאפי' אם יזמין לו בעל החצר אפי' רגע, הרי זו נזק שמעוכב מעט בעל כרחו. ומה לי שעה, או יום או חדש, או ימים! שלא נתתם דבריכם לשיעורין. ומה לי אם יוציא פרוטה, או מנה, או מאתים, הכל נזק. אלא שזה מועט וזה מרובה ולא נתתם קצבה לנזיקין. אלא שעל דרך הזה, שיש בו ממה שכתוב בתקנתם (שמא צ"ל: בתקנתכם), שיהא מסור לדעת הברורים, ויענשו אותם כדעתם, כפי מה שגרם מהנזקי', והרי הוא כמו [מרביץ] ארי על נכסי חבירו, שאינו מזיק ממש. ואם הזיק הארי, מרביץ פטור, אלא שמענישין אותו תחילה, ומשמתי' אותו עד שיקבל עליו הנזק מתוך מעשיו. וכההיא שאמרו בפ' הגוזל בתרא (דף קיד ע"א): א"ר אשי: האי בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמצרא דישראל חבריה, משמתינן ליה מ"ט ארבעתא ארייה אמצרי. ומשמתי' עד דקביל עליה, כל אונסא דאתי מחמתיה, ומדמשמתינן ליה מעיקרא, ש"מ שאם הזיק עד שלא קבל עליו, פטור וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה כמוהו שהרביץ [בעל] החצר על נכסיו. אבל לא הזיק אלא שבגרמתו, קבל קצת נזק. וזה יראה לי פשוט, לפי שלשה עניני התקנה.

סימן רפטעריכה

ומה ששאלתם על מה שכתוב בלשון התקנה: וכל לשון מסופק וכו', יהיה ע"א הברורים שבכל זמן וזמן ע"כ. אם נחלקו הברורים בסברות בענינים אלו, אם ילכו בהם אחר הרוב, בין להקל בין להחמיר? ואם הם מחצה על מחצה, התיקח בהם הכרעת אחרים, או מה לעשות בהם?

דעו: שכל שקבלו הקהל עליהם דעות אנשים ד' או ה' או יותר, אין הולכין אחר הרוב. שאין רוב, אלא בבית דין. ואם לא הושוו כולם לדעת אחת, הרי הנתבע פטור, שמעמידין האדם וממונו בחזקתו, עד שיודע שהוא חייב, וזה ברור. ולא עוד, אלא אפי' אמרו הקהל: שילך הקהל אחר הרוב, אם הם שקולים אלו באלו, הרי זה פטור. ואין אומרים בכיוצא בזה: יבואו אחרים ויכריעו. שהקהל לא קבלו עליהם דעת המכריעים, אלא לדעות של הברורים אלו, ולא לדעת אחרים. ואם יראה הכת האחת מהם דברי המכריעים, ויאמינו דבריהם בעיניהם, וראו עכשיו בדעתם מה שלא ראו מתחלה, וחזרו לדעת אחרת בכיוצא בזה, באמת יכולין לעשות. כי אין זה דעת המכריעים אלא דעת הברורים שהסכימו עליו עכשיו

סימן רצעריכה

ומה ששאלתם אם הגיע ממלשינותו שום נזק, אם יכולין הברורים להקל מעונשו מן הת"ק זהובים, כיון דעונשו מסור בידם, אם לאו? מפני שכתוב בלשון התקנה: יהיו הברורים מוכרחים בכח התקנה זאת, ליסר המסור העובר ההוא ביד המלכות הן לעונש מיתה הן לעונש ממון, כמשפט מסור ומלשין, ע"כ. דאלמא: עונשו מסור לפי ראות עיני הברורים. מדעתי: שהממון שנאמר כאן, הוא הממון הקצוב שנאמר למעלה, שהוא הת"ק זהובים, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. שכל ממון שקצוב, בדוקא הוא. ולא אמרו כאן, אלא שאם רצו להחמיר בדינו, ולענשו בגופו, עונשין.

סימן רצאעריכה

עוד שאלת: ראובן היה חייב לקהל בשטר חוב, ונתפשר עמהם, ונפרעו מן החוב לרצונם ועשו לו שטר מחילה, וחתמו בה קצת מהקהל, אותם שהם פורעי המס, וגדולי העיר. ועמד אחד מן העם אח"כ, ואמר: אי אפשי במחילה זאת. ואם הם מחלו חלקם, חלקי איני מוחל. הודיעני: אם יש ממש בדברי המערער, אחרי שנעשית המחילה הזאת בהסכמת רוב הקה?

תשובה: מתוך שאלתך, ניכר שלא נתחייב ראובן זה לקהל, אלא מחמת מה שהגיע מן המסים והתשחורת. ואם הדבר כן, כבר נהגו כל קהלות הקדש.

סימן רצבעריכה

ולענין אם מותר לשמש הכנסת לתקן הפתילות לעששיות ביום טוב הא', לאחר המנחה? אלא דבירושל' וכו'.

סימן רצגעריכה

ולענין אם מותר לטלטל מעות בשבת, מפני האנסים, שהרב בעל התרומה ז"ל (בהלכות שבת סימן רצ"ו) התיר, ויש מי שהקשה עליו: שהרי להציל מפני הדליקה לא התירו, אלא בכתבי הקדש, כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת קטז, ב)?

תשובה: יפה דנת, יפה הקשית וכו'.