תשובות רשב"א/חלק ד/רפז

סימן רפזעריכה

שאלת: המלוה את חבירו מנה, מטבע ברצלונא, במקום שיוצאים לפרוע לו מטבע ריאלי"ס, במקום שהן יוצאים. דנ"ל שמותר, מההיא דאמרינן (ב"מ דף מד ע"ב): רב יזיף דינרי מברתיה דר' חייא. אייקר. וא"ל ר"ח: זיל הב לה דינרים טבין ותקלין. אי אמרת בשלמא טבעא הוי שפיר, דאלמא: במטבע לית ביה משום סאה בסאה. ועוד, מדאמרינן בהגוזל (ב"ק דף צז ע"ב): דמלוה ומטבע, והוסיפו עליו עד חמישתו, נותן לו מטבע היוצא, כל שלא הוזלו הפירות מחמת התוספות. אפשר דהתם, באותו מטבע שהוקר או שהוסיפו במשקלו. אבל במטבע פחות במטבע חשוב, אסור.

תשובה: דברים פשוטים אני רואה, שאסור. דאטו מי שהלוה פרוטות של נחושת, יטול במניינן מעות של כסף, דמאי שנא? ועוד דלא אפשר דלא שבח לגבי פירי, ולגבי זביני. וכל היכא דשבח לגבי מקח וממכר, ואפילו כל שהוא, אסור, וכדאיתא התם בההיא דהגוזל. אלא ההיא שאמרת, לא על אותו צד נאמרו. דההיא דר' חייא, דינרי יהבא, ומהנהו דינרי שקלא. אלא דלמ"ד דהבא פירות, הו"ל כסאה בסאה, דאינהו זילי ויקירי, ולפיכך אסור. ור' חייא, דא"ל זיל הב לה, סבר דהבא, טבעא הוי. ואף על גב דהשתא, זילי זביני טפי לגבי דינרי, לאו משום דינרי דאייקור הוא, דטבעא באתריה קאי, וזביני הוא דזול. וכן הוא מפורש התם, בהדיא. אבל טבעא דדהבא, בטבעא דדהבא אחרינא, ליכא למימר דודאי זילי פירא מחמת טיבעא, דחשיב טפי מטבעא, דלא חשיב כולי האי, ומשום נסכא דאית ביה. וההיא דהגוזל, הא אסיקנא התם, דוקא בדלא זול פירי מחמת טיבעא, והוא דלא שבח משום ניסכא. וכגון דלא אוסיפו טפי מחומשא. הא לאו הכי, לא, דאיכא משום רבית. ולאו משום דבתוספת ניסכא עד חומשא, ליכא משום רבית. דרבית לית ליה שיעורא. וכדאקשינן התם: והא קא שבח משום נסכא. אלמא: כל ששבח משום נסכא, איכא משום רבית. אף על גב דהאי מטבע היוצא, והאי מטבע היוצא. אלא טעמא דחומשא, משום דקים להו לרבנן, דאפי' בטיבעא קמא איכא זוזי, דתקילי טפי עד חומש. ואי נמי איבעי לאותבינהו להני בתראי, ולאפוקי מינייהו נסכא, אכל מינייהו אשא חומשא, אי נמי בנופחתא דאשא. ושכר עשיית המטבע איכא חומשא. וטעמא דמסתברי נינהו. וכ"כ הראב"ד ז"ל.