פתיחת התפריט הראשי

סימן רפועריכה

שאלתם: ראובן היו לו שתי בנות, רחל ולאה, ושדך רחל בתו לשמעון. ושמעון זה, היה רגיל להפקיד כליו ללאה אחות רחל. ויום אחד, עבר שמעון דרך פתוחה עם שני אנשים, ובידו כלי אחד. ואמר ללאה: כנסי כלי זה בתיבתך. ולאחר זמן; אמר לה: כלי שנתתי לך, וקבלת מידי, לשם קדושין נתתיו לך. ענתה לאה: ח"ו! בתורת פקדון קבלתיו, ולא לשם קדושין, ולא שמעתי ולא הבנתי דבר אחר. השיב שמעון: יש עדים בדבר, שלאחר כך אמרתי לך: התקדשי לי וכו'. והעד אחד פלוני, והב' מעיר אחרת, והלך לו. ואם אמרת: שלא שמעת, ולא הבנת, שמא את כופרת. ונשאל אותו העד שבעיר, ואמר: כי מעולם לא ראה ולא שמע, ששמעון נתן כלום, לא בפקדון ולא בקדושין. סוף דבר הקול נשמע, ויצא שמה בעיר: לאה נתקדשה לשמעון. ונסתפקנו אם חוששין לקול זה, לאסור לאה לשוק. ואם ימצא שהקול אינו כלום, ומבטלין אותו, אם יהא מותר ברחל, שנשתדכה לו, או לא, כיון שאמר שקדש את לאה אחותה? וכאותה ששנינו: קדשתיך, והיא אומרת: לא קדשתני; הוא אסור בקרובותיה.

תשובה: הדבר נראה ברור, שמתירין. דהא אמרה: לא קדשתני. ולא עוד, אלא שהעד שהוא אומר שקדשה בפניו, מכחישו. ולקול זה שיצא בעיר שנתקדשה לשמעון, אין חוששין, ומבטלין אותו מכמה טעמים. הא' שלפי הנראה, יצא אמתלא עם הקול. כלומר: שאומר פלו' נתקדשה לפלו', כן וכן. וכבר ירדתם לאותו ענין, ונמצא מוכחש. שהעד שתלה בו עדות הקידושין, מכחיש ואומר: לא היו דברים מעולם. ומה שאמר בגמרא (גיטין פ"ט ע"א): פלוני מהיכן שמע? מפלוני. ופלוני, מפלוני. אם באו אותם, פלוני ופלוני, שאמר ששמע מהם, ובטלו הדבר, ואמרו: שלא שמעו כלום; הרי הגיע הענין דבר ברור, שאין הקול כלום. ועוד, שהקול שאנו חוששים לו, כמו ששנו במשנתנו, אינו כשיצא שמה בעיר מקודשת. ואדרבה! שנינו בברייתא (שם, שם): נשואה אין חוששין לה. ארוסה אין חוששין לה. לפלוני, אין חוששין לה. אלא משנתנו, כדמפרש עולא (שם שם) ואמר: לא שישמעו קול הברה, אלא שיהו נרות דולקות, ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאין, ואומרים: פלונית נתקדשה היום לפלוני. וכן תני לוי. וכן אמר רבב"ח אר"י.1 והא דאמר רבי אבא אמר רב הונא: לא שישמעו קול הברה, אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע? מפלוני. ופלוני, מפלוני. לא פליג אדתני לוי, ואדר"י, ואדעולא. אלא מר אמר חדא, ומ"א חדא, ולא פליגי. שאילו היה בשעתו, בעינן כדעולא. ואם לאחר זמן, בבדיקת הכל מפי עדים, כדר' אבא אמר רב הונא. מ"מ כל היכא דליכא הכי או הכי, קול הברה בעלמא הוא, ומבטלין אותו. ועוד, דכל קלא דלא איתחזק בבי דינא, לאו כלום הוא, וכדרב אסי. ואילו באו ב"ד עכשיו, לחקור ולדקדק אחר הקול, עושין, וראוי לעשות כן. ואם יבאו בית דין, ויעידו דבר ברור, הרי טוב2 ואם יאמרו שנים: שמענו מפו"פ, או אפי' עד אחד: אני שמעתי מראובן; ועד ב' יאמר: וכן שמעתי אני משמעון; חוששין לזה, ואין מבטלין הקול. הא לאו הכי, אין חוששין לו. ואפי' אמר ראובן: אני שמעתי משמעון, ושמעון זה יאמר: אני שמעתי מלוי, ולוי אמר: אני שמעתי מיהודה; ואפי' אלף כיוצא בזה, אין כאן אלא עד אחד. ולא התירו כאן, עד מפי עד, וכדגרסי' בירושלמי: נבדק השם, ונמצא מפי נשים, ומפי קטנים, בטל השם. רב אמר: לא התירו בה, אלא עד מפי עד.

ועל ענין הקידושין, ראיתי שכל מה שאפשר לדקדק מפי ההלכות, דקדקתם יפה, בשתיקה דלאחר מתן מעות, דלאו כלום הוא, כדרבא. ואפי' רב הונא בריה דרב יהושע מודו, כשנתנו מעיקרא בתורת פקדון. והיינו ברייתא דאמר (קידושין דף יב ע"ב): כנסי סלע זו בפקדון, וחזר ואמר: התקדשי לי בו; דלאחר מתן מעות, ורצתה, מקודשת. ומאי רצתה? דאמרה: הן. אבל בהיתר של רחל, לינשא לשמעון, זה צריך דקדוק במה שטען. כיצד אמר לה ללאה, בשעה שבא לטעון עליה, שלשם קידושין נתנו לה. שאם בא הלשון שכתבתם בדקדוק, שאמר לה: יש עדים שלאחר מכאן אמרתי לך: התקדשי לי כו'; ואי נמי, שנתנו לה סתם, ואח"כ חזר ואמר לאחר שקבלתו: התקדשי לי בו; אין זה כלום. שאפילו לדבריו אינה מקודשת, ולא נאסר בקרובותיה. אבל אם היה דעתו לומר: אין, לפקדון אמרתי. ואחר כך אמרתי בשעת נתינה: התקדשי לי בו; וקבלתו היא, א"כ לפי דבריו מקודשת היא לו, ואפי' יכחישנו העד, שויה קרובותיה אנפשיה חתיכה דאיסורא, והוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. זהו שנסתפק לי בדבריו, ואתם תעמידו הדבר על בוריו.