תשובות הרשב"א/חלק ד/רעג
סימן רעג עריכה
מונטפישליר.
שאלת: מעשה היה באחד שביקש לקדש לו אשה, ולא היה לו במה שיקדשנה. ואשה אחת נשואה, מסרה לו טבעת, ואמרה לו לפי תומה: זה הטבעת נתון לך במתנה. וזה היה שלא בפני בעלה. מה אנו בקידושין אלו? לפי שיש בכאן מי שאומרים: שהיא מקודשת גמורה. ויש מי שאומר: שאפילו ריח הקדושין אין כאן, כל שנתנה שלא מדעת בעלה. ויש מי שאומר: טבעת שאולה ע"מ לקדש בו את האשה, מקודשת גמורה. וילפינן לה מדאמרי' במ"ק (כ"ו ע"ב): האומר לחברו: השאילני חלוקך, ואלך ואבקר בו את אבא; ומצאו שמת, קורעו ומשלם לו דמי קורעו. ואם לא הודיעו, לא יגע בו. והכא נמי, מדהשאילו לקדש בו את האשה, על מנת כן השאילו, ומקודשת גמורה היא. וכן הורו הגאונים ז"ל.
תשובה: גאונים אלו שאמרת שהורו כן, לא שמעתים בעולם, ואינו (שמא צ"ל: ואיני) מודה בדבר זה. והראיה שאמרת, אין הנדון דומה לראיה, שנלמוד ממנה, שתהא זו מקודשת בטבעת שאולה. דהתם, כיון שאמר לו שהולך הוא לבקר את אביו שהוא חולה, הרי זה נותן לו רשות מן הסתם, שיקרענו ויחזירנו לו, ויתן לו דמי קורעו, ולא שתהא הטלית שלו, כמתנה ולא כמכירה, ויתן לו דמיו. וכדאמרי': קורעו ומאחו, ונותן לו דמי קורעו. והכא נמי, אם באה לדמותו, אף אנו נאמר לקדש בו את האשה השאילו לו, ושיחזירנו לו בעינו לאחר קידושין. ששאלה יש כאן, מתנה ומכר אין כאן. דלעולם, אין מכר ומתנה בלשון שאלה. מאי קא אמרת: אדם יודע שאין מקדשין בכלי שאול, וגמר ונתן לשם מתנה; לא היא! חדא, דלאו כולי עלמא האי דינא ידעי. ואדרבה רובא דעלמא טעו בהא, דלאו דינא דקדושין גמירי. ואינו דומה למקדש אחותו, ולא למכיר בה שאינה שלו, דבהנך לא טעו אינשי. אבל הכא, רובא דעלמא טעו בה. ועוד, דאפילו התם נמי, לאו למתנה איכוון, אלא לפקדון. דקי"ל בהא, כרב, וכדאמר רבא התם, בפרק שנים אוחזין (ט"ו ע"ב): הכיר בה שאינה שלו, ולקחה, מעות יש לו. ועוד, שבעל הדבר הוא דאמרינן שאינו טועה, וגמר ויהיב לשם מתנה, לדעת שמואל. אבל הכא, שהמשאיל אינו בעל דבר, מה לו שיתנו לזה, ובלשון שאלה, ויתכוין למתנה כדי שיהיו מעכשיו קיימין. ותדע לך, שהרי בי"ט של חג, שאין אדם יוצא בלולב של חבירו, דבעינן: לכם; אינו יוצא, לא בגזול, ולא בשאול. וא"כ נאמר דבשאול יוצא, דהא במשאיל יודע שאינו יוצא בשאול ממש, וא"כ נאמר שאף הוא נתנו לו לשם מתנה, כדי שיצא בו. ולא עוד, אלא אפילו השאילו לו לזמן מרובה שהנאתו שוה דינר או יותר, אינה מקודשת, אא"כ הודיע שהיא לו (שמא צ"ל: לא) נתרצית להתקדש, אלא בגופו לא בהנאתו לבד. ולא עוד, אלא אפילו הודיע ואמר לה: מושאל הוא אצלי, לחמש שנים, והרי את מקודשת לי בהנאתו, קרוב הדבר בעיני, שאינה מקודשת, לפי שכל מה שמקדשת בו, אם חוזר בעינו, הרי זה כע"מ שתחזירהו לו, שאינה מקודשת, כדי שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין. וכן, אין הנדון דומה לגזל דידה, דבשדיך, מקודשת, כמו שאמרת. דהתם, כיון דשדיך, וקבלתו לשם קידושין, אנן סהדי דניחא לה בהכי, והרי גומרת בלבה שתהא שלו, ומוחלתו לו לשעה, דיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא. ומיהו הנדון שלפנינו שנתנה לו האשה במתנה, דרך אחר יש לו, שמתנה גמורה יש כאן. אלא שיש להסתפק אם הוא שלה, ויש לה רשות ליתן אותה במתנה, שלא מדעת הבעל, אם לאו. ואני רואה אותך יורד במים עמוקים, לדון אם יש לאשה יד בלא בעלה, כשנתנו לה אחר, בעל מנת שאין לבעלה רשות בו, אם לאו. ואם הלכה כרב, או הלכה כשמואל. ואם באתי לכתוב בזה מה שיצטרך, לפ' אותה הלכה שבפ' קמא דקידושין, ובפרק בתרא דנדרים, יאריך הענין מאד ללא צורך כאן. וכדחיית הראיות, שהביאה הכת הראשונה ולמדו מהם, דאפי' באין רשות לבעלך בהם, סגי, ולא קנה יתהון בעלה. אין מאחת מהנה, ראיה מכרחת, ויש לחכם פתרונים בכל אלו. וכבר הורגשו אותן ראיות כולם, ונדחו בקל. ואין מפרשין לחכם. ואין אנו צריכין כאן לכך, דאף לכשתמצא לומר דכל שלא יחד לה דבר, קנה בעל, אם באנו לחוש ולומר: שמא אחר נתן לה בע"מ שלא יהא רשות לבעלה בהן, כך יש לחוש שמא נתן לה בע"מ שלא יהא רשות לבעלה בהן, אלא שתאכל ותלבש ותהנה בהם אחרים. או ע"מ שלא יהא רשות לבעלה בהם, אלא מה שתרצה תעשה, וכדעת הרמב"ם ז"ל. ע"כ אני אומר שזו ספק מקודשת, שהרי כל מה שיש לאשה בחזקת הבעל, עד שתביא ראיה לדבריה. ואפי' אלמנה שהיא יושבת עם היתומים, וכדאמרינן בפרק חזקת (נ"ב ע"ב): האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמרינן: עליה להביא ראיה. ואף על גב דאיכא למימר, כיון דשכיח לה מילתא, דאמרה: קא טרחא קמי יתמי; אפ"ה חיישינן, דלמא גזלה מדידהו. כ"ש אשה היושבת תחת בעלה, ולמתנה אנו חוששין. וכטעמא דאתמר בירושלמי: קול יוצא למתנה. אלא שאני חוכך לזה, כיון שנתתו לאחר, שאין אני רואה בשום מקום שיוציא הבעל מצד הלקוחות, מקבל מתנתה. ולא עוד, אלא אפילו פקדון שיש לה ביד אחרים, אין הבעל מוציא מיד הנפקד. וכמו ששנינו בברייתא (בתרא נ"א ע"ב): אין מקבלין פקדון לא מיד הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות. קבל מן העבד, יחזיר לעבד. וטעמא משום דחוששין שמא הפקידו אחרים בידם, או שמא נתנו להם על מנת שאין לבעל ולאדון בהם כלום, אלא מה שהן נותנין לתוך פיהם, וכיוצא בזה. ולא עוד, אלא אפילו תבעם הבעלים מן הנפקד, ולא החזיר לבעלים אלא לאשה ולעבד, ובאו הבעלים להוציא מיד האשה והעבד, יש מרבותינו שאמרו, וכמדומה שאמרוה משמו של רבי יצחק הזקן ז"ל, שאינם יכולים להוציא מידיהם. שא"כ יוציאו אף מיד הנפקד, דאפוכי מטרתא למה לי. אלא שלא הודו בזה, כל רבותי נ"נ. ומ"מ הדברים מסופקים. ולפי' אני חוכך להחמיר, ולעשותה כמקודשת ואינה מקודשת, וחוזר ומקדשה. ואם בא אחר, וקדשה קודם שיחזור ויקדשנה הראשון, חוששין לה משניהם, ואחד מהם נותן גט, וכונס השני. ומ"מ, אם נתינת טבעת כזה, דרך המקום שאין הבעלים מקפידים, הרי זו מקודשת גמורה. שאפילו גבאי צדקה רשאין לקבל הימנה, בכל כי הא, ואפילו לכתחילה. וכדגרסינן בשילהי פ' הגוזל בתרא (קי"ט): רבינא אקלע למחוזא. אתו בני נשי דמחוזא רמו קמי' בבלי ושיראי. א"ל רבא תוספאה לרבינא: והא תניא: גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה. א"נ הני לבני מחוזא, כדבר מועט.