פתיחת התפריט הראשי

סימן רמחעריכה

סרקוסטה.

שאלת: לוי שאמר לשמעון: אם תשא דינה בת ראובן אתן לך נדוניה הנז', מאתים דינרים, לצורך מזונות. ועמד שמעון ונשאה. ובשעת הנשואין, עמד לוי וכתב לו לשמעון שטר חוב על אותן ק"ק דינרים. וזהו טופסו של שט"ח: מחמת שרציתי ברצון נפשי, והתניתי לו לפ' הנז', שאם ישא בתו של ראובן, שאתן לו ולאשתו, פ' הנז', מתנה גמורה, בקג"מ (בקנין גמור), מנכסי, כך וכך מעות, לצורך מזונותיהם. ועכשיו שנשאה, יפיתי כחו וזכותו של פ', ושל אשתו הנז', וחייבתי להם חוב גמור, בקג"מ (בקנין גמור), עצמי ונכסי, בסך זה. וקבעתי להם זמנים לפורעם, להם, ולב"כ (ולבאי כחם), בלא שום סירוב ועכוב, ע"כ. ולימים, מתה דינה הנז', עד שלא מלאו זמני הפרעונות כולם. ועכשיו, תובע שמעון זה מלוי, כל אותן מעות שחייב עצמו לו, באותו שטר שבידו. ולוי משיבו: שלא נתחייב, אלא לצורך מזונות. ואחר שמתה דינה אשתו, פסקו מזונות, ואיני חייב בכלום. הדין עם מי?

תשובה: ראיתי נוסח השטר, וראיתי שלא קבל לוי זה לזון שמעון ואשתו דינה זמן ידוע, אלא סך מעות הוא שקבל על עצמו, לתת לצורך מזונות סתם. וחייב עצמו חוב גמור, ובקג"מ (ובקנין גמור) מעכשיו, באותו סך הממון הנז'. אלא שקבע זמנים מוחלקי', לפרעון אותו החוב הנז'. ולפיכך, אותה טענה שטען לוי זה, שאינו חייב באותן מזונות שקבל עליו לזונם, מכיון שמתה דינה הנז', אין באותה טענה ממש. שאילו קבל עליו לוי זה, לזון אותם ה' שנים, או שחייב עצמו בממון ידוע למזונות חמש שנים, ומתה דינה לסוף שתי שנים, בכענין זה לא היה מתחייב לוי זה, לפרוע ליורשי האשה, אלא כנגד מזון השתי שנים שעברו, עד שלא מתה דינה. הא מאותן ג"ש (ג' שנים) הנותרות, אינו חייב כלום. לפי שהוא, מזון ידוע קבל עליו, והנה איננה לקבל מזונותי', וכן מפורש בירושלמי, בפ' הנושא את האשה. הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים כו'. נשאת, הבעל חייב במזונותיה והם נותנים לה דמי מזונות. וגרסי' עלה בירושלמי. הוא רוצה שתבא אצלו, והיא אינה רוצה, הדין עמה. דתנינן: והם נותנין לה דמי מזונות. חלתה, כמו שנשאת, מתה, כבר מתה. אבל עכשיו, לא שקבע זמן למזונות אלא שקבל על עצמו לצורך מזונות סתם, אלו רצו הם להוציא באותו הסך ביום אחד, הרשות בידם. וגם הוא, שלא קצב זמן באותו ממון, הוא שחייב עצמו מעכשיו, והם יזונו את עצמם כמה שירצו. ונמצא שמצד טענתו, הוא מתחייב בכל אותו סך הממון, בלא ספק. אלא שיש לו טענה אחרת, יפה הימנה, כנגד הבעל, בכל מחצית אותו ממון שהוא חייב עדיין. בין באותו שכבר הגיע זמן פרעונו בחיי דינה, בין באותו שלא הגיע זמנו בחיי דינה. והוא שחייב עצמו לשמעון ולדינה אשתו, והרי הוא כאילו חייב את עצמו לשנים דעלמא, שזה זוכה במקצת החוב, וזה במקצתו. וגם זה, לא נתחייב לשמעון, אלא במחצית החוב, ולדינה אשתו במחציתו. ואילו גבאוהו בחיי דינה, הי' זוכה שמעון במחציתו לעצמו, ובמחציתו מצד דינה אשתו, כנכסי מלוג דעלמא. ועכשיו שלא הספיקה דינה לגבות אותו חוב, הרי חלק דינה כמלוה. והו"ל ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי, כבמוחזק. כדאמר רב פפא בפרק יש נוחלין (קכ"ה ע"ב): הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל במלוה. וכן דעת הרב אלפסי, ור"ח ז"ל, ורב אחא משבחא, כתב בשאלתות, ד וירא בלק: בעל ירית מלוה, או לא? ת"ש, דאמר ר"פ: הלכתא: אין הבכור נוטל פ"ש (פי שניים) במלוה, ואין הבעל נוטל במלוה. בין שגבו קרקע, בין שגבו מעות. קתני מיהת, אין הבעל נוטל במלוה. אלמא: ראוי הוא, ע"כ.

הנה בגירסת הרב ז"ל מפורש, כלשון הגמרא, דאין הבעל נוטל במלוה. ואף על פי שהר"ר יוסף הלוי ן מיגש ז"ל, חלוק בדבר, מ"מ גם הוא כתב בפירושיו, שלא היה עושה מעשה כדבריו, ומיחש חייש לדברי רבותי' ז"ל, שאמרו: שאינו נוטל. מעתה, במחצית החוב, שהוא חלק שמעון, חייב. במחצית האחר, שהוא חלק דינה, ראוי הוא, ואינו חייב ליתן לשמעון כלום. ואפי' מה שהגיע זמנו בחיי דינה אשתו. אבל מ"מ ליורשי דינה, הוא חייב ליתן כל חלקה, ויורשים הם זוכים בכל מה שחייב עצמו לה, ואפי' במה שלא הגיע זמן הפרעון עדיין.