פתיחת התפריט הראשי

סימן רמעריכה

שאלת: מי שלוה מנה מחבירו, והודה במקצת, שחייב שבועה דאורייתא. והערים ונתן אותו מקצת שכפר בו ברשות המלוה, במקום המשתמר, או שהניחה בכיסו בבית המלוה, ואח"כ נשבע בב"ד שפרעו, ואח"כ לקחם הלוה ממקום שנתנם שם. ואחר נתגלה הדבר, מי נימא שנפטר הלוה בכך מידי שבועתו אם לאו. דאיכא מאן דאמר יצא. וקא מייתי ראיה, מהגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון. דתניא בפ' הגוזל בתרא (קי"ח ע"ב) דיצא.

תשובה: לא נתברר מתוך השאלה, מהו עיקר השאלה, ומה חזר וטען הלוה. שאם נתגלה שכן היה, ושחזר ולקחן הרי זה גובה אותן ממנו, ושוב אין כאן שבועה. ואם חזר וטען שחזר ופרען לו, ולהפטר משבועת התורה, וכשישבע עכשיו שבועת היסת, ככופר בכל, קרוב אני בעיני לומר שהוחזק כפרן, שהרי הערים ליטול לעצמו. ועוד אני תמה בעיקר השאלה: אם נשבע זה בב"ד? והלא צריך להשביעו ע"ד ב"ד. וכל שנשבע, אינו יכול להערים. דהיינו דתקינו משום קניא דרבא. ומ"מ בין כך ובין כך, מסתברא לי שעבר זה על שבועתו, כשנשבע שפרעו. שאין זה פרעון, שאין תצירו קונה בכה"ג, דחובתו הוא, שזה מערים שתקנה לו חצירו, כדי שיפטר הוא, ויפסיד בעל החצר. ועוד תדע לך, דהא אמרי' בשלהי פ"ק דגטין (י"ד ע"א): הולך מנה לפלוני שאני חייב לו. אם בא לחזור, אינו חוזר, וחייב באחריותם. אלמא: אף על גב דקא מזכי ליה ע"י שליח, וקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו, אפ"ה לא מפטר מיניה. וכיון דלא מפטר מיניה, לא מצי לאשתבועי, דפרעי'. וחצירו נמי, מדין שליחות איתי', כדאיתא בפ' (אלו מציאות) [שנים אוחזין]. ולא דמי לגוזל את חבירו, והבליע לו בחשבון (דקני) [דיצא. דהתם] לדידי' גופיה דיהב, ונשאר הוא לנגזל. וכל שהחזיר לו, אין צריך להודיעו. ועוד, דהיא גופא תנאי היא. תני חדא: יצא; ותני חדא: לא יצא. ואוקימנא, דכ"ע אית להו דר' יצחק, שאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. כלומר מסתברא מנא (לן) [להו]. ולכ"ע, מנין פוטר. והא דתני יצא, בשנתן לכיסי', מסתמא לאחר שעה [מנא]. ודתני לא יצא, בשנתן (לה) [לו] כך בידו. ומה שבידו אינו מונה והילכך, לא יצא, ואפי' מנין ליכא. ואי נמי, הא והא דרמא לכיסיה. והאי דרמא לכיסיה, דאית ביה מעות. ואידך דרמא לכיס, דלית ביה מעות דכי אית ביה מעות, קמשמש ומני, ומנין פוטר. וכי לית ביה מעות, דלא מני. וכמו שפירש הרב ז"ל, בהלכות. או בהפך לדעת שאר המפרשים. מ"מ, כל שידעו שלא מנא, לא יצא. ומלוה זה הא לא ידעו, ולא מנאן. והילכך [לא] יצא הלוה ידי פרעון. וההיא דנדרים, דקניא דרבא, ע"כ לא אישתבע דפרעי', אלא דיהב ליה. וכדאמרי' התם בהדיא. א"ל נקוט הדין קניא, ואנקיט ספרא דאורייתא, ואשתבע, דיהבית לך זוזך. ואפי' הניחם במקום שרואה אותם שם המלוה, לא קנתה לו חצירו, [שסבור] שהם שלו, ולא של זה שנתנם שם. ובכי הא, לא קנתה לו חצירו. דחצירו כידו. ואילו הגביה מעות של הפקר, וסבור שהם שלו, לא קנה. וכדגרסי' ביבמות בפ' ר"ג (נ"ב ע"ב): העודר [בנכסי] הגר, וכסבור שלו הן, לא קנה. והיינו נמי דאמרי', פרק הגוזל בתרא (קי"ח). בגוזל את חבירו, והבליע לו בחשבון, לא יצא. ואוקים לחד מן לישני', דמנא ורמא לידיה, וכמו שכתבתי.