פתיחת התפריט הראשי

סימן רלדעריכה

פירפיניאן.

עוד אמרת: שהוגד לך בשמי, מה שמאמין אני במעמד הנכבד, מעמד הר סיני, שהיה כולו נבואי, וישר בעיניך. אלא שהוקשה לך, איך הגיע כל העם, שאינם חכמים כחכמים, למדרגת הנבואה. שכבר נודע שהוא מן הנמנע, שיגיע למדרגת הנבואה, רק מי שהשיג הקדמות הראויות לה.

דע: כי באמת, מה שמאמין אני במעמד הנכבד, ושאמרת לחכם, שאמרת שהיה עיקרו נבואיי, אבל לא כולו, ויש בו נבואיי ומקצתו מושג השיגוהו החושים: השמע, והראות, ההרגשים. ואגיד לך פרטי הדברים, איזה מהם לפי דעתי בהרגש החושים, ואיזה מהם נבואיי, ומה שהביאני לזה בהכרח.

ואומר אני: כי יציאת העם מן המחנה, ועמידתם בתחתית ההר, והגבלת ההר, ועליית משה ואהרן, וחרדת ההר, ועשנו, וקול השופר והברקים והלפידים, כל זה היה ממש ובפלא, והרגישו כולם כל זה בחושים. ואין בכל זה, דבר שיכריחנו להוציא אפילו קצת ממנו, מפשוטו. ואדרבה! הצורך הביא אליו להיות כן ממש, ודרך פלא, כדי שיכירו בו, וידעו אותו כל העם, להגדיל מעלות המעמד הנכבד, והתורה שנתנה בו בפרסום לא בסתר. כאמרו: לא מראש בסתר דברתי. והוא שהכתוב אומר, מפרסם לעיני כל, שלא היה כמעמד ההוא, וכמעמד קריעת ים סוף, ומה שנמשך בענין ההוא, בשום זמן ולא לשום עם זולתו לעם הנבחר. באמרן: מה תחזו בשולמית, כמחולת המחנים.3 רוצה לומר מה תחזו שנתפרסמו בכל עם, הגדולות והנוראות ההם, שהיו באותן שתי המחנות כמו שנתפרסמו בשולמית. גם תפלתינו של ראש השנה, מיוסדת על זה, כאמרנו: בהגלותך מלכנו על הר סיני, ללמד לעמך תורה ומצות, ובריות בראשית חרדו ממך. ואמנם, כלל הדברות עצמם, ומה שנמשך בזה, היה נבואי. ויורה ע"ז לדעתי, שלשה ענינים. האחד, שממנו למדו האבות, שלא (יתפקו) [יתפתו] אחר הדברים שיכנס בהם שום ספק, עד שיבחנוהו (הדבר) [הרבה], שאין בו צד פקפוק אלא האמת. והוא שהי' משה נביא האמת, עליו השלום, מסתפק אם יאמינו לו, אף על פי שהוא בא לבשרם להצילם מן העבודה הקשה. כאמרו: לא יאמינו לי. וכלל הענין ההוא, לפי שידענו שלא יאמינו, רק בדבר אמתי והכרחי, אין בו שום צד פקפוק. וע"כ אף כשהגדיל ה' לעשות הנפלאות והנוראות במצרים, עד שהוציאם בזרוע נטויה, ובמוראים גדולים. עוד הוצרך להוציא הפקפוק מלבבם, מפני שכל מה שנעשה במצרים, אפשר שנתפשטו בהם, או מקריים טבעים, או עניני החרטומי'. ולפיכך, לא האמינו במשה אמונה מוחלטת, עד עמדם בקריעת ים סוף יורה על זה, מה שאמר שם: ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ותרגם המתרגם: ובנביאות משה עבדיה. שזה באמת נמלט מטבע המקריים, שאין הים נקרע במקרה בלילה אחד, ובבקר ישוב לאיתנו. וזה הוציא מלבבם הפקפוק, אמנם לשעתם. והוא שאמרה רחב הזונה: כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם. לא הזכירה אחד מן הפלאים והמופתי' הקודמים במצרים, רק זה לבדו, לכונה שאמרתי. ואמנם, אף לאחר קריעת ים סוף, נכנס עוד בלבם (ספקו) צד פקפוק, אולי משה לבד שהיה חכם מכל האדם, ומכל מי שקדמו, ידע לעשות כן, והם לא יבחינוהו. וחזרו עוד להמשך אחר הספק והפקפוק. ומעתה, לא נשאר להם שום בחינה בנבואת עשה, זולתי שיגיעו הם בעצמם לענין נבואי, להוציא מלבם כל פקפוק. וזה היה במעמד הנכבד ההוא, ונתאמת האמת (ושכן) [ונצדק] קודש. והשני הוא אומרו. בעבור ישמע העם בדברי עמך. ומן המפורסם, שאין החוש משיג דבר השם בדברו עם נביאו. ואלו דבר עם משה, אף בקול נברא נכבד ונורא מאד, למעלה מקול השופר והרעמים והלפידים. אם לא השיג והורה בחושים, לא נמלט עדיין מן הפקפוקים הקודמים, ואין זה להם פלא גדול, מקריעת ים סוף, ובמה יבחונוהו. אלא אותו הקול, לפחות קול נבואיי היה. וא"כ, כבר עלו למדרגה ממדרגות הנבואה. והשיג כל אחד כפי מה שהוא, משה מחיצה בפי עצמו, אהרן מחיצה בפני עצמו, ונדב ואביהוא מחיצה בפני עצמם, ושאר העם. כל אחד מחיצה בפני עצמו. ולא שהשיגו כל העם השגה אחת, זה כזה. השלישי, מה שאמרו רבותינו ז"ל: אנכי, ולא יהיה לך; מפי הגבורה שמענום. ואיך שמעום מפי הגבורה, אם לא בדרך נבואי. ומה שכתב הרב ז"ל הטעם בשנים אלו, מפני ששנים אלו השרשים, רצונו לומר מציאותו והוייתו אחד, אמנם משיג בעיון האנושי. וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו, וכל מה שידענו שוה, אין יתרון, ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד. ולדעת הרב ז"ל, הגיע לעם כולו בשני אלו, מה שהגיע למשה רבינו עליו השלום. וכן אמר הרב ז"ל בפירוש, בזה הלשון: מפי הגבורה שמעום. רוצים בזה, שהרי הגיע אליהם כמו שהגיע למרע"ה =למשה רבינו עליו השלום=, ולא היה מרע"ה מגיע אליהם.

ובזה יש לי מקום עיון, שאם דעת הרב ז"ל בזה, שאין זה מן הנמנע שישמעו כלל העם, מבלי הקדמות הראויות לנבואה בקול נבואי, ענין כזה. וידענו, אפילו מי שאינו ראוי לנביא, כנביא. וכן כל דבר שיודע במופת זה, ממה שלא אוכל לציירו, לפי שאין אנו באים, בראוי או בנמנע, במדרגות הנבואה, מצד הענין בעצמו. שנאמר לנביא, או לחולם, או לרואה, ר"ל שיהא מן הדברים שאפשר שנודעו בעיון אנושי, אם לא (אלא) מצד האיש ההוא, שנאמר לו בענין הנבואי, אם הוא מן הראוים לאותה מדרגה מצד שלימותו, אם לא. ואי אפשר לכל אדם שישיג בענין המרכבה, מה שהשיג יחזקאל. ואפי' מה שיושג ממנו בעיון אנושי, כדעת הרב והנחתו. ששם חלק מחלקי המרכבה, ענין מושג בענין אנושי. שאפי' מה שנודע במופת אין הכל מגיעים אליו, בלתי למוד. ואם הם ידעו דרך המופת, שממנו ידעו השרשים השנים האלה, מה הוסיפה להם הנבואה ואם לא ידעו הם דרך המופת, איך השיגו אפי' שלא במראה הנבואה. או נאמר, כי הודיע ה' לכלל העם דרך פלא, מה שיצטרכו להקדמות למודיות, כדי שיוכלו להגיע אל המקצת ההוא, של המדרגה הנבואיית, כלל כל העם, חכמים ושאינם חכמים, הנשים כאנשים. וזה ממה שאי אפשר לציירו, עם ההסכמה לבעלי הרעיון, ששמו מכת הנמנע: שיתנבא מי שאין לו הקדמות הראויות בלמוד, ובכח הדמיון, וכח השכל. ולא הניחו זה באפשר, כמו שהניחו שאי אפשר שיתנבא החמור והצפרדע וכן, אי אפשר לומר שהגיע להם בנבואה, שום דבר מועט, ממה שהוא למעלה מן המופת המושג בעיון האנושי, ובלבד לשלמים שבהם, כפי השלמיות שהיו להם. ואף על פי שאותו המועט לא היו ראוים, לא מצד שלמותם מהקדמות הצריכות למדריגות הנבואה. שא"כ חלקנו בנמנע בין רב למעט. ועוד, שלפי ההנחה הזאת, יותר הי' ראוי שישיגו כלל העם שאר הדברות, כגון: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב; שאינן צריכות לשום הקדמות מופתיות, ושהם במושכל ראשון. ועוד, שאם לא הגיעו אפי' לשנים אלו, אלא הראוין לפי שלמותיהן, א"כ כ"ש שיגיעו לכולן השלמים שבהן, והראוים לנבואה, כאהרן ושבעים זקנים. ולמה שתי אלו לבד, ולא מצד הנבואה לבד. ועוד, שאפי' בשורש לא יהיה לך, נאמר להם דבר שלא יושג בעיון אנושי ובמופת, והוא מה שנאמר בו: לא תשתחוה להם, ולא תעבדם. וכלל העמים עד שלא ניתנה התורה, היו עושים היכלות למלאכת השמים. וכדעת האומרים: עזב ה' את הארץ. וחושבים זה (מכת) [מכח] המחוייב לרוממתו ית', ושחלק צבא השמים לכל העמים. והראיה נראית להם הכרחית, מצד הפסד הויה, לכל אשר תחת השמים. ועוד, כי באמת יראה שכלל העם שמעום, לא היחידים שבהם לבד. כי החכמים, החלק המועט בעם, ואין יוצא עוד הפקפוק מלב רוב העם. ועוד, הנה כתוב: הקהל לי את (כל) העם, ואשמיעם את דברי. וכתיב: בעבור ישמע העם בדברי עמך. אמר דרך כלל העם, ולא היחידים שבעם. וכתיב: ותקרבון אלי, ותאמרו: הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו (ודבריו), [ואת קלו] שמענו מתוך האש.

על כן, איני מוצא דרך לערב בו הסכמות חכמי הפילוסופית, ושנשים זה מכח הנמנע. ולמה נשים זה מכח הנמנע, אחר שיש בכח הנפשות האנושיות לעלות אל המדרגה הנבואית, כאשר עלו אליה, נביאי ישראל הקדושים. זה אינו בנמנע, שיחכים השי"ת כרגע לכל העם, שעמדו במעמד הנכבד ההוא. והוא שיהיה בו השפע הגדול במראות אלהים. וכאשר אמר בבצלאל: ואלמלא אותו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת, ובכל מלאכה. והוא קטן בשנים מאד. והנה כתוב: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם. ובשלמה כתיב: החכמה והמדע נתון לך. ובמדרש אמרו:5 והנה חלום. חלום עומד על בנו, צפור מצוצי, וידע מה צוצי. גם אמרו רבותינו ז"ל6: ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ושם אין מקום לראיית גלגלים, וארבע יסודות, רק לדברים פנימיים נבואיים. ואין הדמיון שלקחוהו בנמנע, כמי שלן בלא חכמה, ולשאר עמד נביא, כנמנע שינבא החמור והצפרדע. שמין שאר בעלי החיים, הדיבור אין בהם, ולא יתנבאו. והמין האנושי, מתנבא בטבאו, ושראוי לצאת מן הכח אל הפועל. והענין הכתוב בשאול, יודיענו זה. שלא נודע בחכמה הראויה למדרגת הנבואה, ועם כל זה התנבא בתוך בני הנביאים. והוא שתמהו עליו, ואמרו: הגם שאול בנביאים. לומר: הגם שאול שלא נתעסק בחכמה כבני הנביאים, עתה מתנבא עם הנביאים, בלי הקדמות הראויות. ואל תקשה עלי ממ"ש רבותינו ז"ל: אין הנבואה שורה, אלא על חכם גבור ועשיר. כי זה נאמר על דרך הראוי לנביאים, ואין הקושיא מאיש אחד או רבים, רצה ה' שיתנבאו לצורך שעה או לענין. וכל זה לא יקשה למאמיני החדוש. ואצלי, שני חלקים בנמנע. האחד ההכרחי, וישר מצד עצמו, להיות צלע המרובע, גדול מאלכסנו. או מה שהיה, שלא היה, והרבה כיוצא בזה. וזה נמנע גמור, מצד עצמו, לא ישוער בו האפשרות. והשני, לא מצד עצמו, אלא מצדנו, וממניעת החכמה מצד הנמנע בטבע. שלא מצינו סלע מוציא מים, והים יקרע לשעה, וישוב לשעה, ושיעמדו השמש והירח לא יסבבו ולא יזוזו ממקומם, או ישוב השמש לאחרונית, והרבה כיוצא באלו. ותחיית המתים בכללם. ואמנם, אין כל זה נמנע אצלנו, אלא מצד מיעוט חכמת הנבראים כולם, ולאות כחם לשנות המוטבע בחותם הטבע. אבל בחוק הבורא יתברך, אינו נמנע אלא מחויב בחכמתו יתברך, שאין להתייחס לו כלום חסרון ולאות, בכח חכמתו שהוא וחכמתו אחד. ולא ידענו חכמתו, עד שנדע מהותו. ובזה יתקיימו כל הנסים שנעשו, ושעתידים להיות. ולא נשאר בזה שום פקפוק, בכל מה שאמרוהו הכתובים, במה שאנו צריכים להנחתו הראשונה, כפי הפשט, לקיום האמונה, ומה שנמשך אחריה. אבל במקומות שאין אנו צריכים לכך, אם תרצה ליקח אותם לפי החכמה (אפי' לא הוצרכת) [הפילוסופית] אם תצטרך לכך או מן הרצון הפשוט לבד. זהו שנראה לי בכלל דברים אלו.